רעיון לפרשת השבוע "נָשֹׂא"
"וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן - לוֹ יִהְיֶה" ● למה כשהאישה סוֹטָה תחת בעלה, האשמה היא בעצם בבעל? ● ואיך קשור לעניין זה הנָזִיר, שבחר מרצונו להתנזר מן היין? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "נָשֹׂא"
במרכז פרשת נָשֹׂא מובא נושא הבאת התְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מיד לאחריו מובא עניין האישה, הסוֹטָה תחת בעלה (אישה נשואה, שהעידו בה, כי הסתגרה בחדר עם גבר זר, למשך זמן, שמספיק כדי לעבור עבירה), ובתום עניין הסוֹטָה מובא עניין הנָזִיר (זה הבוחר מרצונו להתנזר מן היין).
כיוון שהתורה אינה ספר סיפורים סתמיים, קיים לרוב קשר ישיר בין עניין המובא, לזה המובא מיד אחריו, ובעומקו של הסיפור השלם יש למצוא גם את המסר, שיביא לשיפור חיינו אנו.
"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה" (במדבר פרק ה). עקרון גדול חבוי בפסוק קצר זה. כל אחד מישראל מחויב לעשר את כספו, או בימי קדם את תבואת שדהו. את המעשר הזה צריך היה להביא כתרומה לכוהנים בבית המקדש.
"וּלְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעְנִי מִן הַצְּדָקָה, וְאֵין דָּבָר רָע וְלֹא הֶזֵּק נִגְלָל בִּשְׁבִיל הַצְּדָקָה" (משנה תורה - הִלְכּוֹת מַתְּנוֹת עֲנִיִּים פֵּרֶק י). באמצעות תרומת המעשרות מביע האדם את בטחונו בקב"ה, ואת אמונתו, כי כל השפע הניתן לו הוא בעצם ממנו יתברך. המעשרות נותנות לאדם שקט בחייו, הוא חש כי בזכותם השפע זורם אליו בכל שנה מחדש, ואינו חושש עוד, כי הנתינה תביא אותו, חלילה, לידי חסר.
האדם לומד לראות את הברכה במו עיניו, ולהכיר בכך שהקב"ה הוא בעל הבית הטוב בעולם, המחלק את רוב ההכנסה לפועליו הנאמנים. באמצעות המעשרות שנותן לכהנים, מביע האדם את תודתו לקב"ה, שמרשה לו לשמור לעצמו 90% מתבואת שדהו, ומבקש לכוהניו רק את ה- 10% הנותרים.
"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ". זהו אדם הרוצה לשמור את כל התבואה לעצמו. אינו מסתפק ב 90% שניתנו לו משמים, אלא רוצה לעצמו גם את מעשר הקודשים, שצריך היה לתת לכוהנים (קֳדָשָׁיו).
לאדם זה, יש פגם באמונה ובמידת הביטחון בקב"ה, והוא בטוח, כי השפע, שנוצר בשדהו, הגיע אליו רק תודות לכוחו, כישוריו ולעבודתו הקשה (בזכות שזרע, דישן, השקה, קצר, דש ...).
הוא אינו מבין למה צריך הכוהן להיות שותף שלו בשפע, ולקבל 10% מהיבול, בזמן שבפועל הכוהן לא באמת טרח איתו בעבודות השדה.
למעשה אדם זה מתכחש לקב"ה, ולא רואה בו את מקור השפע בחייו.
הוא אינו מקבל את החשיבות הרוחנית, כי דווקא בזכות עבודת הכוהנים בבית המקדש, יורד אליו השפע מן העולמות העליונים, ושבעצם עבודתו הקשה, היא רק ההשתדלות שחייב הוא לעשות בגשמיות בעולם הזה, כדי להכין עצמו ככלי מתאים, שיהיה לשפע העליון איכן להתלבש.
"אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה". מסביר רש"י: "מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה, אלא אחד מעשרה" (רשי, במדבר פרק ה).
לאחר שבחר בשנה מסויימת לשמור לעצמו גם את המעשרות (קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ), בשנה הבאה הוא יאבד את רוב השפע משדהו, וכשיקצור שוב את היבול, יגלה, להפתעתו, כי הניב השדה רק עשירית ממה שהיה רגיל בכל שנה.
חלק המעשר, שאמור היה לתת לכהן בשנה החולפת, ולא נתן, זה יהיה החלק שיזכה הוא בפועל לקבל לעצמו בשנה הבאה - "לוֹ יִהְיֶה" החלק, שצריך היה לתת לכוהן (אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן), ולא נתן.
אדם זה יעמול קשה על השדה, כמו בכל שנה, אך במקום ליהנות מ 90% מהתבואה – יקבל בסה"כ רק 10% יבול לעצמו (ביחס לשנה הקודמת).
"אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל". מיד לאחר עניין התרומה לכהן, דנה התורה באדם הקנאי לאשתו, וחושד בה כי בגדה בו עם גבר זר. הוא מביא אותה אל בית המקדש, כדי שתעבור טקס מיוחד אצל הכהן, במהלכו יתכן ותודה אישתו, כי אכן בגדה בו (ואז מיד יהיה חייב לגרש אותה). במידה ולא תודה האישה בבגידה, תאלץ לעבור מבדק יסודי, על ידי שתיית "מַיִם קְדֹשִׁים", מים שלתוכם נמחק שמו של הקב"ה ("וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי חָרֶשׂ, וּמִן הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל הַמָּיִם").
במידה והאישה אכן אשמה בניאוף, ולא הודתה בזמן, המַיִם הקְדֹשִׁים יהרגו אותה בעינויים ("וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, בְּמֵעַיִךְ, לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ"), אך במידה והיא טהורה, וחשד בעלה יתגלה כטעות – לא יוכלו המים להרע לה, אלא להיפך, היא תנוקה מיידית מכל חשד, וכפיצוי תזכה מיד להיכנס להריון מבעלה, ותלד ילד משובח (גם במידה והייתה עקרה).
"וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" – זהו הרמז לקשר, שבין עניין ההתחמקות מהתְּרוּמָה לַכֹּהֵן, לבין עניין האישה הסוֹטָה: כלומר יש "בוֹ" (בבעלה) אשמה שאשתו "מָעֲלָה בוֹ", ונסתרה עם גבר זר.
כאשר האדם, אינו מביא את מעשרותיו לכהן בזמן, וכתוצאה מכך מפיק שדהו בשנה שלאחר מכן רק 10% ממה שהיה רגיל בו, הוא צריך לבוא לביתו, ולהסביר לאשתו, איך קרה שפרנסתם הצטמקה משמעותית לעומת השנים הקודמות.
כל הסבר טכני שייתן לאשתו, לגבי היבול הדל בשדהו, לא ישמע לה הגיוני, כוון שלא יתכן שהשדה ייתן לפתע רק 10% ממה שהיה נותן בכל שנה.
מיד תתחיל האישה לחשוד בבעלה, כי הוא בוגד בה, וכי יתכן ויש לו אישה אחרת, וככל הנראה הוא מבזבז את כל פרנסת הבית על האישה הזו.
במצב שכזה תרצה אשתו לנקום בבעלה, מידה כנגד מידה, ועל כן תצא ותִשְׂטֶה תחתיו עם גבר זר, ותמעל בוֹ מָעַל – ומכאן שהאשם להתנהגותה הפרועה של אישתו - התחיל בעצם בוֹ.
מסביר רש"י: "אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו, להביא לו את הסוֹטָה" (רשי, במדבר פרק ה). אדם זה פגם בקדושת ביתו, בכך שלא נתן מעשרות לצדקה, רצה לחמוק מלבוא אל הכהן בבית המקדש, כדי שלא להביא לו את חלקו. כיוון שסירב לבוא לראות את הכהן מרצונו החופשי, ולהביא לו את מעשרותיו, יאלץ כעת להזדקק לכהן, שלא ברצונו, ולבוא אליו עם אשתו הסוֹטָה, כדי שיבדוק אותה הכהן עבורו, האם היא מותרת לו, או אסורה עליו, וחייב לגרשה.
במקום לבוא אל הכוהן עם מתנות המעשר בשמחה, צריך כעת לבוא אל הכהן עם אשתו הסוֹטָה בעצב.
אצל הקב"ה הכול מידה כנגד מידה. אם האישה מקלקלת ופוגמת בקדושת הבית, היא כנראה משקפת לבעל את הקלקול הקיים בו, שרק קיבל ביטוי לנגד עיניו כהשתקפות במראה, באמצעות אשתו.
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר ... מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה". מיד לאחר פרשת הסוֹטָה מגיע עניין ה"נָזִיר", אשר בבחירה חופשית החליט להפוך נָזִיר, ולהרחיק עצמו מן היין.
למה נסמכה פרשת נָזִיר לפרשת סוֹטָה? מסביר לנו רש"י: "לומר לך, שכל הרואה סוֹטָה בקלקולה יזִיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף". בדור מקולקל, שיש בו רבים שאינם בוטחים בקב"ה, ועל כן אינם מעשרים את הכנסתם, והדור מרובה בנשים, הסוטות ובוגדות בבעליהן - חייב כל יהודי יירא שמיים, לקחת על עצמו קדושה יתרה, לשם האיזון, ולבנות לעצמו חומות הגנה גבוהות ביותר.
"מותר אך מיותר". כאשר אדם רוצה להישמר טהור ולהתרחק מן החטא, ורוצה להבדיל עצמו מדרכי הסביבה המקולקלות, עליו להרחיק עצמו מכל דבר המוגדר "מותר אך מיותר", אשר לבטח יתן נשק בידי יצרו הרע, ולבסוף יפיל אותו בעבירה של ממש.
"והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת בשר ויין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו, או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה - והנה יהיה זה - נבל ברשות התורה". (פירוש הרמב"ן על התורה, ויקרא י"ט, ב)
יין אפשר לשתות בקדושה, ולקדש עליו בערב שבת. אולם שתיית יין סתם כך עם חברים, עשויה להביא את האדם לידי שכרות וקלות ראש, ומשם לידי ניאוף. ולמרות ששתיית יין ומשקאות משכרים הותרו לעם ישראל, עדיין ישנם זמנים בהם שתייה לשוכרה בהחלט מיותרת – ובייחוד בזמנים בהם האדם חלש או במשבר, ועל כן קשה לו ביותר לגבור על יצרו.
כאשר הדור מקולקל, והסביבה אינה הולכת בדרך התורה, קל ליפול, ולכן יש להתרחק ממוקשים, ומתאוות מיותרות, גם אם לא נאסרו במפורש בתורה.
"הנָזִיר" שראה את הקלקולים סביבו, ובכלל זה נשים סוטות תחת בעליהן, בחר להוסיף בקדושה כנגד כך.
הוא בחר מרצונו לאסור על עצמו גם את היין שהותר לו, כי הכיר בחולשותיו, ורצה להרחיק את עצמו מן האפשרות, שהיין יביא אותו לבסוף לידי חטא.
אדם יירא שמיים בדורנו, המביט סביבו, צריך להוסיף בקדושה, עליו להקפיד על מראות עניו, להקפיד על שמירת נגיעה (שלא לגעת בנשים, מלבד באישתו), ולהשתדל בכל כוחו להתרחק מקלקולי הדור, והבליו.
אדם, התורם את מעשרותיו לצדקה, ולעניינים של קדושה, מתרחק ממקומות מקולקלים, ואינו ממציא לעצמו תירוצים, כי אין איסור מפורש בתורה למימוש תאוותיו - יזכה משמיים לחיים טובים, רגועים ומאושרים.
בפרשה זו מובאים נושאים, שלכאורה ואין קשר בניהם (מעשרות, סוטה, נזיר), אולם בפועל הם נשזרים זה בזה, ומתגלה בניהם קשר חיים מופלא, של סיבה ותוצאה. התורה היא תורת חיים, ולכן עם ישראל נדרש ללמוד ולעסוק בתורה, כי היא זו המקיימת בפועל את העולם.
"אפקט הפרפר" מתקיים - לכל פעולה שעושה יהודי בחייו הפרטיים, יש הלשכות להמשך קיומו של עם ישראל ככלל. כל עוד והיהודים עוסקים בתורה, הדור שומר על טהרתו, החברה נשמרת מתוקנת, והעולם כולו מרוויח, ונשמר מאסונות וממלחמות.
שנזכה כולנו לקדש עצמנו במותר לנו, לקדש את כספנו במעשרות לצדקה, ולעסוק ולקיים את התורה לשמה, ובזכות זו תרד ותשכון השכינה בכלל בתי ישראל, יבוא במהרה משיח צדקנו, ונזכה כולנו לגאולה האמתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.
25/05/2014 11:15