עיריית ת"א תאכוף את חוק השבת

השבת ניצחה: בעלי המכולות בת"א, הביסו את העיריה במאבק על שמירת השבת, והרוויחו יום חופש אחד בשבוע, כמו גם שמירה על אופיה של העיר ● בית המשפט חייב את עיריית תל אביב לשלם לבעלי המכולות הוצאות משפט בסך של 60 אלף שקל, ולאכוף את חוק השבת

חודשיים קודם לכן, אישרה הנהלת עיריית תל-אביב פתיחת חנויות בשבת. בעיריית תל-אביב ציינו כי התיקון לחוק נועד להתאים את חוק העזר העירוני, שחוקק לפני למעלה מ-3 עשורים, למציאות החיים בעיר כיום, וכך לשמר את האיזון בין צורכי תושבי העיר וצביונה של השבת, תוך שמירה על אופייה של העיר.

בעלי המכולות התקוממו אל מול הניסיון לאלץ אותם לעבוד 7 ימים בשבוע, ללא יום חופש אחד, בצורה שפוגעת גם בדת ישראל וגם בצורך הבסיסי של כל אדם עובד, לנוח לפחות יום אחד בשבוע. פתיחת חלק מהעסקים בשבת, מאלצת את כולם לפתוח.

מי שעתר נגד החלטת עיריית תל אביב הם שמונה בעלי עסקים קמעונאיים לממכר מזון הפועלים בעיר תל אביב: מוריס ברמר, יעקב ברמר, אדוארד ניאזוב, מוטי מעוז, דוד חיימוב, אליהו מילר, יצחק אלקסר ופנחס צליק, וכן התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית, גוף המייצג את עניינם של הסוחרים הקטנים בישראל במגוון נושאים.

בשנת 2007 הגישו חלק מן העותרים עתירה מינהלית נגד העירייה (וגורמים נוספים), שעיקרה היה הימנעות העירייה מאכיפת חוק העזר בכך שאינה פועלת לסגירת אותם בתי עסק הפתוחים בשבת. העירייה לטענת בעלי העסקים, הסתפקה בהטלת קנסות על אותם בתי עסק אשר הפרו את חוק העזר. אלא שדרך פעולה זו של העירייה, העמיקה את הפגיעה בעותרים ובשאר בעלי העסקים הקטנים, אשר מקפידים על שמירת החוק ולא היה בה כדי למנוע פתיחת אותם בתי-עסק-מפרי-חוק, שכן הקנסות שהושתו עליהם היו בטלים בששים לעומת ההכנסות שנצמחו לבתי עסק אלה. על כן עתרו העותרים (דאז) להורות לעירייה לסגור בתי עסק הפתוחים בשבת.

השופט מאיר יפרח ציין בפסק הדין כי "המסקנה בהקשר זה היא כי מדרג העדיפויות שקבעה העירייה, בכל הנוגע להעדפת פעולות אכיפה כלפי בית עסק חדש... לעומת בית עסק ותיק... הוא מדרג פגום, הלוקה בחוסר סבירות קיצונית. מקומו לא יכירנו במסגרת שיקולים המובאים בחשבון על ידי המופקד על אכיפת החוק".

כן הוסיף, "כללי האכיפה אף הם נגועים בחוסר סבירות קיצוני, העולה בחומרתו על זה שנדון לעיל. זאת, על שום שהעירייה ראתה לטוב ולנכון לפניה לאכוף את חוק העזר רק על בתי עסק חדשים; לעומתם, בתי עסק וותיקים - זכו לחסינות מוחלטת. כללי אכיפה מעין אלה אינם עולים בקנה אחד עם הקפדה על הכלל הבסיסי לפיו החוק חל באופן שיוויוני על כולם. דומה שגם עיניה המכוסות של אלת הצדק תוכלנה להבחין בצללים הכבדים העולים מכללים אלה".

"בהינתן האמור, מאליו עולה הרהור נוגה באשר לדרך פעולתה של העירייה: יד ימין קובעת מדיניות אכיפה ויד שמאל טורחת שלא להוציא מדיניות (חדשה) זו אל הפועל. אין צריך לומר כי דרך פעולה כזו פסולה בתכלית והיא מעלה חשש שמסמך המדיניות נועד לסמא עיניים ולא ליישום הלכה למעשה".

"מכאן שפעולתה אף נגועה בחוסר סבירות קיצוני אשר לא רק מקנה לבית המשפט סמכות להתערב, אלא אף מחייב אותו שלא לשבת בחיבוק ידיים למניעת מצב דברים בו 'משל היו כל המתבוננים שוטים שבעולם'..."

"כללי האכיפה כלפי בתי עסק ותיקים, או שמא מוטב לומר 'עבריינים בעלי עבר', אינם כללי אכיפה ואינם יכולים לבוא בקהל מדיניות אכיפה כלשהי... הישראבלוף הועמד עתה על ראשו: הצהרה על מדיניות אכיפה, שלמעשה ריקה מכל תוכן. עתה יכולים אותם עבריינים רצידיביסטיים להמשיך במסורת הפרת חוק העזר בחסות הגורם הממונה על אכיפת חוק העזר (העיריה, היא ולא אחרת), בלא להיות חשופים לכל סנקציה בגין הפרתו של חוק העזר - לא קנס ובודאי שלא צו סגירה". במילים אחרות: "לפנינו מצב שבו מסמך מדיניות אכיפה מקנה חסינות מכוח וותק בעבריינות. הא ותו לא".

"לא הצלחתי להתחקות אחר הגיון כלשהו הטמון בה. הלא שני סוגי בתי העסק הללו מפרים את החוק. אפשר ששניהם מצויים בסמיכות גיאוגרפית זה לזה. תהיתי, ביני לבין עצמי, מה טעמים טובים וראויים נמצאו לעירייה לנקוט מדיניות אכיפה שונה בתכלית כלפי השניים. צעדים משפטיים כלפי אחד אך לא כלפי השני. ביקשתי למצוא לכך טעם טוב בכתב התשובה. אפס הדבר לא עלה בידי".

"לתומי סברתי כי מירב מאמצי האכיפה יופנו דווקא אל העבריין שהוא 'שחקן חוזר', אשר ידו רבה לו בהפרת החוק. משום מה סבורה העירייה שיש להותיר את הבימה דווקא לשחקן החוזר ולסלק הימנה רק את העבריין החדש".

בעקבות כך, נפסק כי כללי האכיפה שבסעיף 16 למסמך המדיניות - בטלים. כללי האכיפה אשר מפורטים בסעיף 15 למסמך המדיניות – יחולו על כלל בתי העסק שבתחום שטח השיפוט של עיריית תל אביב - יפו, ללא כל סדר עדיפות הנוגע למועד פתיחתו לראשונה של בית העסק.

"העירייה חייבת לפעול ליישום מדיניות האכיפה נושא מסמך המדיניות (למעט סעיף 16 שבו) הלכה למעשה, מדי שבת ומועדי ישראל, כל עוד לא אושר התיקון מיום 24.3.14 לחוק העזר.

בנוסף, העירייה תישא בשכ"ט ב"כ בעלי המכולות בסכום של 60,000 ₪ וכן בהוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך עד יום התשלום המלא בפועל.

עוה"ד עברי פיינגולד ועו"ד דוד שוב שייצגו את העותרים, מסרו בתגובה: "פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב הוא צעד חשוב נוסף במאבקם של בעלי העסקים הקטנים בתל-אביב ליום מנוחה ולשפיות והגינות בחיי המסחר".

"זוהי פעם שנייה בה בית המשפט נדרש לעסוק בזלזולה הבוטה של עיריית תל אביב בציבור ובנורמות החלות עליה, ופעם שנייה שהוא מוצא את התנהלותה כלוקה בחוסר סבירות קיצוני. יש לקוות שהפעם הדברים יופנמו, ולא נידרש ל"סיבוב שלישי".

"מכל מקום, כעת, לאחר פסקי הדין של בית המשפט העליון והמחוזי, תימדד עיריית תל-אביב במעשיה בשטח ולא בהצהרותיה לתקשורת".