השואה העיראקית

"סורי אחד טען בפני 'אם היהודים רוצים בית לאומי מדוע אינם הולכים לבבל, אביהם אברהם היה עיראקי, חלק גדול מבני האומה חיו שם מאז ימי הגלות, וכיום יש יותר יהודים בעיראק בכל פלשתינה". זהו קטע מיומנו של חוקר המזרח התיכון, א. סטיבנס, המתאר בשפה מוחשית את מצב היהודים בעיראק הבבלית, אחר מלחמת העולם הראשונה.

הקטע הזה נכתב בצל הסכסוך שהחל בארץ הקודש, בין היושבים הוותיקים, לבין היהודים השבים לארץ מולדתם. אחד מהערבים, כך על פי הכתוב, הציע לסטיבנס החוקר חלופה הולמת, במקום שיהגרו היהודים לארץ ישראל, שבה הישוב היהודי קטן והרוב השולט הוא ערבי, במקום זאת יתיישבו בבבל, שם נולד אברהם ושם יש את הישוב היהודי הגדול ביותר בארצות המזרח, באותה העת. כמובן שהרעיון היה חסר קשר למציאות, אבל הוא בא לשקף את מצבו של הישוב היהודי בעיראק באותן שנים. דו"ח שהתפרסם עם הפיכת "הקצינים הטורקיים" ב-1917 מספר על שמונים אלף יהודים בעיראק, בעוד המוסלמים לא עולים על מאה אלף. מה שמראה כי היהודים היוו פלג מרכזי מאד באוכלוסיה.

וכמו בכל מקום שבו היהודים הם רבים, ישנה אנטי שמיות, יש שנאה ויש התנכלויות, לעיתים כאלה שנגמרים באסונות, כמו שחווה העם היהודי על בשרו לא פעם במשך שנו הגלות המרה.

האסונות מקורם בהסתה מצד גורמים המבקשים לראות את היהודים בשפלותם, ובגלל היות היהודים מיעוט המושך לעברו אש מצד הרוב, במיוחד בעיתות צרה ומשבר כלליים.

זו הייתה, לפי הנראה, הסיבה, לפרוץ מאורעות "הפרהוד", מאורעות שבועות תש"א, הייתה גם היא כזו. עיראק הייתה ידועה במשך שנים כארץ שבה טוב ליהודים, סבל מצד שכניהם המוסלמים כמעט של היה בנמצא, ובכלל לא ידוע על פרעות או טבח. הישוב היהודי בעיראק עתיק מאד – מאז גלות בבל, אחר חורבן הבית הראשון, ישבו יהודים בארץ זו, היו תקופות שמצב היהודים ידע נסיגה, והיו תקופות, במיוחד בעת החדשה, שהישוב התבסס והיה לאבן מרכזית בחיי היהודים במזרח.

עיקר מההתיישבות הייתה בבגדאד, עיר הבירה בעיראק, שם התרכזו המשפחות היהודיות. ישוב יהודי היה גם בצפון אך מתחילת המאה העשרים החלו היהודים נודדים דרומה, לעבר בצרה וחולה.

פתיחת תעלת סואץ למעבר ספינות וסחורות והפיכת המסחר הימי למקור הכנסה מרכזי בעיראק גרמו ליהודים לעשות כן והם נדדו צפונה אל הנמלים. הישוב היהודי עמד בקשרים טובים עם השלטון כשאלה מצד אחד מתייעצים עם היהודים ונעזרים בחוכמתם וברכושם, ואלה מצד שני מגינים על היהודים מצד פורעים שונים ורצונות של כל מיני שודדים ובדואים פראיים להשתלט על היהודים ורכושם.

הסידור היה לתפארת ובמשך שנים רבות לא נרשמו צרות ליהודים, השלטון המוסלמי היה סובלני ליהודים ואלה מצידם התפתחו ופיתחו קהילות מסורתיות רבות בשנים, ששורשיהן עד ר' סעדיה גאון ורב האי, וגדולי תלמידיהם. ומנהגיהם בענקי הרוח יסודם.

עם תחילת המאה, החל המצב במזרח התיכון להתערער. בעותומניה הטורקית, ששלטה ברוב המדינות הערביות אז, החלו סכסוכים פנימיים, מעמדו של הסולטן התערער וכל מיני קולות קראו למהפכה, גם למתרחש בזירה הלאומית היה השפעה על המצב, מלחמת העולם הראשונה באירופה והאירועים שקדמו לה בשרו לאיזור ימים טעונים, מה שאכן קרה. בעיראק החלו להרגיש את האותות עם הפיכת "הקצינים החופשיים" בשלטון טורקיה, כוח חדש שהשתלט על מוסדות השלטון ועשה את המצב למעורער יותר ויותר. היהודים אמנם לא הרגישו את התוצאות אך אלו לא אחרו לבוא.

הרב סומך נפטר, והצרות החלו

האירוע הראשון, כך על פי עדויות של זקני עיראק ומחקרים רבים שנעשו בנושא, היה קשור בפטירתו של הגאון ר' עבדאללה סומך זצ"ל. חכם עבדאללה, מגדולי רבני יהדות עיראק ומהפוסקים הבבליים בעלי השם עד ימינו אנו, נלקח לבית עולמו.

הוא היה נחשב למי שיסד את מנהגי בבל על מתכונתם וסדרם ולמי שעשה את הקהילה היהודית הענקית בבגדאד, בעזרת בתי המדרש שהקים – "בית מדרש זליכה" ובתי מדרש נוספים, לאחת הקהילות המשפיעות ביותר בארצות המזרח, השולחת אורה עד לארץ ישראל, קהילות חלב שבסוריה היהודים באיראן והקהילות במצריים.

פטירתו של הגאון ר' עבדאללה הייתה פטירה של מנהיג הדור, ותלמידיו מכובדי הקהילה בבגדאד, חפצו לקוברו במקום מרכזי בעיר. מסיבות טכניות התנגד לכך מושל העיר, ולא ידע לאיזה צרה הוא נכנס. היהודים, שידם הייתה להם בכל מכמונות השלטון ואנשי השררה, פעלו לא פחות ולא יותר אלא להדיח את המושל, כשהם משגרים אגרות לכל מי שיכול לעזור, ובפרט למושל העליון של האזור מטעם הטורקים. בקשתם נענתה, המושל פוטר מתפקידו, לא לפני שאסר בכלא את חשובי הקהילה וגרש כמה מהם. היה זה תחילת הצרת רגלי היהודים.

השלטון החדש שעטה על עיראק, בדמותו של המושל רשיד עלי הידוע לשמצה, בישר את תחילת התקופה הרעה. רשיד עלי סימן כבר מתחילת ימי שלטונו את הקו האנטי יהודי, וכרת ברית עם שונאי ישראל. היהודים, שעמם ניסה לשמור כלפי חוץ על קשרים טובים, היו לצנינים בעיניו ובהתנהגותו זו המיט על הקהילה את האסון המר, אסון שעד היום נחשב בפי זקני עיראק לחורבן, "הפרהוד" מאורעות שבועות.

הנאצים בשלטון

בתחילה היה זה תעמולה בלבד. תעמולה הקוראת לסילוק היהודים ולעשיית דין ברוצחי הנביא ובמשתפי הפעולה עם הבריטם והאויבים. לאט לאט החל מעמדם של היהודים נסוג.

הבריטים שנכנסו לעיראק וכבשו אותה נחשבו לבני בריתם והם הוכרזו כבוגדים, מבטי שנאה רושפים החליפו את החברות רבת השנים, והחלו מעשי האלימות.

מעשי האלימות התגברו מיום ליום, בתחילה העלמות עין של המשטרה, התנכלויות לעסקים או לנערים יהודיים ובהמשך מעשי רצח וונדליזם, תוך שנים ספורות נוצר כאוס בעיראק : דמם של היהודים היה להפקר וחוץ מהריכוזים הגדולים, שם הפקידו היהודים שומרים על הקהילה במטרה להגן מפני הרוצחים, היה דמם נתון ללעג ולקלס. מצב שהחמיר, עם העלמת עין מכוונת של הבריטים והשלטונות.

מאז 1936 הפכו חייהם של היהדים למסוכנים. רימונים ופצצות היו מושלכים לתוך מקומות בהם התאספו, צעירים משולהבים היו נוקמים ביהודים, ובעיראק הרגישו היהודים שאין מקום בטוח.

השלטונות מצידם רק הסיתו נגד היהודים כשבכך הם מסירים מעצמם את כעס התושבים על ההתנהלות המושחתת וחסרת הגבולות. הפורעים לא נמנו על האסכולה הגבוהה ועל החברה המלומדת, רובם היו אנאלפביתים שלא ידעו קרוא וכתוב והוסתו לפרעות על ידי גורמים אנטי יהודיים.

להסתה היה משמעות רבה, העיראקים לא היו שונאי יהודים וברור לכל שהפרעות שהתרחשו בעיראק בשנים ההם, ושנבלמו בחוזקה לאחר הפרהוד, היו תוצאה של תעמולה אובססיבית ובלתי פוסקת נגד היהודים.

במיוחד על ידי אנשי השלטון שהשליטו הבריטים – רשיד עלי וחבר מרעיו. אחד השרים הבכירים שמונה אז, הפך את זה לחוק רשמי – הוא פיטר את כל העובדים במשרדו והחזיר לשם במשורה, כשחלק היהודים נותר קטן מתמיד. רצונם של השרים להסית נגד היהודים זכה לפרשנויות רבות. רוב החוקרים חושבים שזה היה צעד לביסוס השלטון, כאומר הרוג ביהודים והצל את המושל.

דוד מוסא, שהיה נער באותן שנים, נזכר: "היו אלו ימים איומים. אנחנו לא היינו רגילים בכך, תמיד כבדו את המשפחה, תמיד היו באים להשיא עצות מאבא זצ"ל ומהדודים, ופתאום מהומה שכזו. אמנם מי שהיה חבר של המשפחה נותר כזה, וידענו שהם יעמדו לצידנו בשעת צרה, אבל הייתה תחושה באוויר שכילד אני זוכר אותה, פחד, פחד מפני הבאות, מפני העתיד הלא ברור".

גם יחזקאל ירוחם, שבאותם שנים היה ילד בבגדאד, נזכר באותה תחושה, "הבנו שהיה משהו בשלטון, כילד לא ידעתי בדיוק מה אבל הרגשתי את הלחץ, לא יוצאים לבד ל'כותאב', שזה היה הבית ספר בו למדנו, של היהודים. לא יוצאים לשחק ברחוב. כל הזמן היו מסתובבים צעירים ערבים בתספורות קצוצות שקיללו וחיפשו על מי להוציא את הכעס, והיהודים היו הראשונים במעלה.

"פעם קרוב משפחתי סיפר שהיה נוכח בתגרה בין צעירים עיראקים לכמה יהודים. רק כעבור שנים, כשכבר היינו בארץ ישראל, שמעתי זאת מפיו, קבוצה התנפלו, כשהם צועקים ומעודדים את הסובבים שהיהודים אחראים למעשי הבריטים ולהשפלה של עיראק. אמנם התגרה הזאת נגמרה בהתערבות של המשטרה, שכנרקאה קבלה הוראה למנוע, אבל היה המון תגרות שלא נגמרו ככה".

בסוף שנות השלושים המצב החמיר. בגרמניה עלה שלטון חדש, הצורר היטלר, והשגריר הגרמני שבעיראק החל להפיץ את משנתו האנטישמית, עם דגש אנטי יהודי. תעמולה שארגן בכסף שקיבל מגרמניה קראה למוסלמים לנקום על השפלת ארצם ולסלק את היהודים מכל משרה רשמית. לא לקנות מהם ולהחרים אותם. השגריר, ד"ר פרץ גלובה, גרמני נאצי שונא ישראל, היה אחראי לא מעט להסתה נגד היהודים כשכלפי חוץ הוא מעמיד פני אדם נאור ומתקדם, אך בפועל הוא מסית בגזענות אנטישמית וגורם לדחיקתם של היהודים. הפרעות התחזקו, באוויר הייתה תחושה שמשהו נורא עתיד להתרחש והיהודים ניסו להרגיע את הרוחות, ללא הצלחה.

על הסיבה שמחמתה פרצו הפרעות חלוקים החוקרים, כמו גם וועדת החקירה שהתמנתה לחקור את הפרעות והגורמים האחראים להם. באמצע שנת 1941 זה קרה. בדיוק באותם ימים התמנה 'עוצר' שזה כינוי למושל מטעם הבריטים בדוגמת 'נציב' בארץ ישראל, לעיר בגדאד, והוא היה עתיד לבוא בתחומיה בערב חג השבועות. באותו שהוע יצאו משלחות יהודיות מבגדאד אל קברו של יהושע בן נון, על מנת לערוך אצלו את התיקון כמנהגם של יהודי עיראק מימים ימימה. מסתבר שבמקביל למשלחות הללו הייתה משלחת יהודית שהגיעה לחגוג את קבלת הפנים לעוצר החדש.

כך או כך, חיילי הצבא העיראקי בצעו טבח במשלחת. תגרה קטנה התפתחה לריב והחיילים היכו את היהודים לפי חרב. בכך ניתן האות לפתיחת המאורעות האכזרים שלימים יקראו בלשון יהודי עיראק "הפרהוד" כלומר הפרעות. לבגדאד הגיעו השמועות והרוחות התלהטו, היהודים אשמים, היהודים הסתכסכו עם הצבא, היהודים עושים יד אחת עם הבריטים ופועלים נגד עיראק, על היהודים לשאת את העונש על מפלת עיראק.

הפוגרום והרצח ההמוני

והאות ניתן. ערב יום השבועות תש"א. על יד מרכז העיר בגדאד, החלו הפרעות. בקבוצות מאורגנות ובסדר יחסי, כשלכל אחד תפקיד מיוחד, התפרצו הפורעים בשכונת ג'אזי המעורבת לעבר היהודים.

תחילה הם עצרו את מוניות השירות והמיניבוסים שנסעו ברחוב הראשי והורידו את כל הנסעים היהודיים. הם שלפו את סכיניהם ולאור השמש טבחו בהם ללא רחם, אנשים נשים וטף, מבוגרים וזקנים, בתאוות רצח עצומה הם ערפו ראשים דקרו למוות והתיזו דמם של נערים יהודיים, של נשים הרות ושל מבוגרים וישישים. כשכל אותו הזמן צרחותיהם וזעקותיהם של היהודים מתערבות בקריאות השטנה והעידוד של הרוצחים הפראיים.

מסתבר שבבגדאד חיכו לזה. אחד מהיהודים, חכם יעקב פרץ, מעיד על הנאומים שנשאו במסגד, שם הסיתו לפגוע ביהודים ללא רחם, הצעירים הערבים שיצאו מהמסגד היו חמומים וחיכו לאות, שהגיעה מהרה.

הפרעות הלכו והקיפו את כל השכונות היהודיות בבגדאד, ממרכז העיר הם החלו לנהור מזרחה, אל שכונות העוני "טטראן", "אבו סיפין" ועוד, הם החלו פורצים לבתים ומכלים כל חלקה טובה, הם ניסו להיכנס אף לשכונות העשירות דוגמת "אל קשל" ו"עאקוליה", אך שם נחסמו על ידי שומרים ששכרו היהודים. הם חזרו לשכונות העוני והמשיכו במעשה הרצח, כשכוחות המשטרה לא מונעים בעדם מלבצע את זממם.

רק לקראת שלוש בלילה הפסיקו המהומות, בגלל עייפות הפורעים. היהודים שניסו ללקט את השברים ואת ההרוגים עוד לא הספיקו כשנחת עליהם מייד עם בוקר גל חדש של פורעים, שללא רחם המשיכו והרגו בהם, כשהם שודדים את ממונם ורוצחים בהם. בגדאד הפכה לעיר טבח, משפחות שלימו נתונות היו לחסדי הפורעים האכזרים וכל מוצא לא נראה לעין. בדואים מהסביבה הצטרפו לביזה כשהם מחפשים להתעלק על היהודים הנטבחים ולשוד את תמצית דמם.

במהלך הפוגרום האכזרי התרחב מעגל הפורעים עקב עזרת המשטרה שהחלה לתת סיוע לפורעים, ואפילו לעזור להם לפרוץ את הבתים בעזרת נשק חם ולסייע בעדם להרוג את המתנגדים והעומדים בדרכם. כל מי שחפצה נפשו הצטרף אל הרוצחים, גם שודדים שלא היה להם דבר עם היהודים אלא עם ממונם. מרוב משתתפים הארגון השיטתי של הפורעים הפסיק, ואנדרלמוסיה שלטה בכל. בשלב מסוים עברו הפורעים לביזה והחלו להרוג רק את מי שהפריע להם בדרכם. כאן כבר חדל להיות רצח שיטתי כמו ביום הראשון.

בשלב מסויים, כאשר הבחין העוצר, שהגיע לעיר לפני ימים אחדים, שהפורעים בוזזים את כל חנויות העיר, וכי הפוגרום פוגע בכל שכבות האוכלוסיה ואף בכאלה שאינם יהודים, פסק לצבא לעצור את הרצח. וץוך שעות ספורות הוא נעצר.

ההרג הקשה וכמויות ההרוגים הכו את יהודי בגדאד באבל כבד וששון החג הפך לבכי ונהי. חללי ההרוגים הפזורים ברחבי העיר הוסיפו ליגון והצער והיהודים לא מצאו מאין להינחם.

וועדת חקירה שהוקמה מספר שבועות אחר כך מונתה לחקור את פשעי הפוגרום, את האחראים אליו ואת הדרך למוע את התפרצותו בפעם נוספת. דרכים נחקרו ודוברו אך יהודי עיראק הרגישו שהאדמה בוערת מתחת רגליהם , והם עזבו אט אט את הארץ לטובת ארץ ישראל.

למרות שהפרעות נבלמו מהר, ולא נשנו שוב – אף בשנים 48' – 51' שבהן היו פרעות קשות ביהודי כל ארצות ערב, בעיראק נשמר הסדר על ידי המשטרה, ונזק לא אירע ליהודים, אבל פרעות 1941, המכונים הפרהוד, "מאורעות שבועות תש"א" הטילו כתם ואבל בלב יהודי עיראק שעד היום זוכרים ומזכירים את החללים.

אחר מניין מדוקדק, נמצאו ההרוגים כמאה שמונים יהודים, והפצועים למעלה משמונה מאות, שרבים מהם נפגעו באורח אנוש. הרכוש אותו בזזו הפורעים עמד על למעלה משני מליון לירות שטרלינג, ואת הפגיעה בנפש ובכבודם של יהודי עיראק לא ניתן למדוד. זה היה המשבר היהודי עם העיראקים, משבר שבו הבינו היהודים כי לא ניתן לסמוך על שכניהם הערבים וכי משכן הבטח שלהם הוא אך ורק בארץ ישראל.