רעיון לפרשת השבוע "קְדֹשִׁים"

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" ● מה זה "לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"? ● האם צריך לאהוב יהודי אחר, בדיוק כמו שאדם אוהב את עצמו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "קְדֹשִׁים"

בכל ספרי החוקים של אומות העולם לא קיים ולו ספר חוקים אחד, אשר דורש מן האדם התנהגות מחשבתית. המדד בחוקי הגויים הוא אך ורק ההתנהגות או הדיבור בפועל, ולא קיים חוק עונשין למחשבה שאינה ראויה.

"כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א פרק טז). יהודי, לעומת זאת, נדרש לשלוט הן ברגשותיו והן במחשבותיו. והקב"ה יודע מחשבותיו של כל אדם ואדם, וידע גם לתת שכרו, או חלילה לחרוץ דינו.

"וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ". יהודי נדרש לאהוב את הקב"ה בכל לבבו - במאה האחוזים של האהבה האפשרית מבחינתו, עד כדי מסירת נפשו ממש על קידוש השם - במידה וידרש לכך.

ניתן להמשיל זאת לקשר זוגי - והרי אין אישה שתסכים שבעלה יאהב אותה רק בחלק מליבו ובחלק אחר יאהב אישה אחרת - כשם שרוצה האישה שהבעל יאהב אותה בכל ליבו, כך דורש הקב"ה שהאדם יאהב אותו בכל ליבו.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" - זו אינה דרישה לאהוב את האחר כשם שאתה אוהב את הקב"ה, או את אשתך, אלא זהו ציווי מסוג אחר.

עניין הציווי לאהוב את היהודי האחר, הוא עניין עמוק ביותר, המשפיע הן על נפש האדם, והן המבנה המוסרי של החברה כולה.

בעוד שהשנאה מובילה לנקמה ושפיכות דמים, האהבה מביאה לקרוב לבבות ולידי מחילה של איש כלפי טעויותיו של רעהו.

עדיף אהבה מזויפת על שנאת אמת - גם אהבה, שמקורה בכוח הציווי בלבד, תביא לידי שלום ושימחה בין האנשים, ולחיי חברה נעימים יותר לכולם.

מדוע, אם כן, נכתב " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ולא "וְאָהַבְתָּ אֵת רֵעֲךָ כָּמוֹךָ"? הדרישה שאדם יאהב את השני כשם שאוהב את עצמו – היא אינה אפשרית, ומנוגדת למהות האדם, שרואה בעצמו מרכז העולם.

להלן מספר הסברים לעניין "לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ":
"לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – תרצה שיהיה "לְרֵעֲךָ" טוב בחייו, בדיוק כשם שאתה רוצה שיהיה לך טוב בחייך.

"לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – אהוב את "רֵעֲךָ" עם כל חסרונותיו כאדם, בדיוק כשם שאתה אוהב את עצמך על כל חסרונותיך כאדם.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי ה' " – גם ברֵעֲךָ קיים ניצוץ מן הקב"ה המחייה אותו, ממש כמו זה הקיים בך. ואתה כיהודי נדרש לאהוב "לְרֵעֲךָ" - לאהוב את הניצוץ האלוקי שבו. (התוספת לפסוק במילים "אֲנִי ה'" - באה ללמד כי ניצוץ ה' קיים ברֵעֲךָ בדיוק כשם שקיים בך).

כל מה שחיצוני לאדם הוא אלוקות לשמה, ועל כן גם אם גרם לך יהודי אחר צער, עליך לאהוב אותו, ולזכור כי הקב"ה קיים בו, ובחר בו כשליח לצער אותך, במטרה לבחון ולנסות אותך, וכחלק ממסלול התיקון האישי שלך.

כל האוהב את חברו מכוח הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ...", כאילו ואוהב את הקב"ה בעצמו.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ - כָּמוֹךָ אֲנִי ה' " – כאשר מחלקים את הפסוק כך מתקבלת משמעות  חדשה.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ" כלומר במידה ותקיים את האהבה לרעך ללא תנאי, אז "כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". אומר הקב"ה – אני אנהג איתך מידה כנגד מידה, וכמוך בדיוק אוהב אני אותך, ואף אדאג שהאחרים יאהבו אותך באותו האופן, ובזה שכרך.

"כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטל דבר, בטלה אהבה" (אבות פרק ה משנה טז). כל מי שאוהב כדי לקבל הנאה אישית, אינו אוהב את השני באמת, אלה אוהב את עצמו, והשני רק משמש אותו ככלי, כדי לממש את אהבתו העצמית ותאוותיו.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - אֲנִי ה' " - אֲנִי הקב"ה הרואה את האמת שבלבך, ויודע אם האהבתך לזולת היא אמיתית, או שהיא רק הצגה, המשרתת אינטרס ורצון עצמי.

יש לזכור כי אהבה היא הרצון לתת ללא תנאי, הרצון להטיב לאחר ללא צורך לקבל תמורה כלשהי.
הטעות הגדולה, אשר מביאה בני אדם לידי תסכול, היא האהבה מתוך אינטרס אישי, אשר נעלמת מיד כשהאינטרס האישי משנה פניו.

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". קדוש משמעותו מובדל. פרשת קדושים מציגה מספר דרישות מעם ישראל, אשר בכולן המטרה לבדל את ישראל משאר העמים מבחינת מוסריות, ומבחינת ההנהגה האישית בפועל, הנדרשת מכל יהודי.

הקב"ה דורש מבניו להידמות לו, להיבדל במעשיהם משאר העמים, ולקיים את חוקי תורתו באהבה, כדי לתת לישראל את שכרם בזכות. הקב"ה רוצה לרומם ולהטיב לישראל, כי בחר בם להוביל, ולהכין את העולם כולו אל הגאולה, וימות המשיח.

ההליכה בדרכיו של הקב"ה וקיום מצוותיו, ובכלל זה הדרישה לאהוב איש את אחיו ללא תנאי – יביאו במהרה לעולם מתוקן יותר, שלם יותר, ונזכה אז כולנו לגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו ממש.