"המדינה נטשה אותי"

סיפור אנושי קורע לב, שתחילתו ברומן בנצרת, שהמשיך משם לעזה ● גלית פופוק נישאה לפלשתיני בגיל 17 וסבלה מאלימות קשה ● עד שיום אחד, ללא תכנון מוקדם, היא ברחה לישראל עם שלושה מילדיהם ● את שלוש בנותיה היא לא ראתה כבר 8 שנים; האב נהרג במבצע עופרת יצוקה

שיכונים, בלוק ארוך, דירה קטנה בנצרת עילית. היא מביטה מהחלון, מעשנת, מאפרת החוצה. הרגליים שלה קופצות בעצבנות. האישונים שקועים.

ליבה קרוע. חציו האחד כאן: תמי (תמאם) בת ה־13, מאור בן ה־11 ודניאל בן ה־9 נמצאים איתה בדירה בנצרת. חציו האחר 170 קילומטרים דרומה, שעה וחמישים דקות במכונית, בעיירה בית להיא שבצפון רצועת עזה: יסמין (יאסמין) בת ה־14 והתאומות סאלי (סאלימה) ודליה (דאליא), בנות 8. היא לא ראתה אותן שמונה שנים. עזבה בחטף, בלי פרידה, כמעט במקרה. "ואז כאילו פוף, נסגרה הדלת, נסגר השער, והן מאחור. ואני לא יכולה להגיע אליהן. לא ללטף. לא להריח. לא לחבק".

הסיפור של גלית פופוק (32) עשוי מהחומר שממנו עושים סרטים. צעירה ישראלית, יהודייה, נישאה לפלשתיני תושב עזה, שאותו הכירה כשעבד בישראל, וילדה לו ארבע בנות ושני בנים. לאחר הנישואים הוא גילה כלפיה אלימות קשה ואף שיכנע אותה לעבור להתגורר בבית הוריו בעזה. באחד הימים, כשהיתה בדרך למרפאה עם שלושה מילדיה, ללא תכנון מוקדם, ללא ציוד או כסף, נכנסה איתם למונית ואמרה לנהג: "קח אותי למחסום". כשעברה את מחסום ארז ונחתה בצידו הישראלי, הורידה מייד את הרעלה והעבאיה. וזהו. חצתה את הסמבטיון.

יסמין, אז בת 6, והתאומות סאלי ודליה, אז בנות חודש ועשרה ימים, נותרו עם אביהן בעזה. מאז ההתנתקות ב־2005 שערי רצועת עזה סגורים. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בסוף 2008 נהרג האב. הבנות, יהודיות בעלות אזרחות ישראלית, נותרו עם הסבא והסבתא בבית להיא.

שלוש הבנות שנמצאות ברצועת עזה רשומות במשרד הפנים כאזרחיות ישראליות, ומופיעות בספח תעודת הזהות של גלית. בד בבד, הן רשומות גם במרשם האוכלוסין הפלשתיני. על פי ההלכה המוסלמית, השיוך הדתי נקבע לפי האב, ולכן הבנות מוסלמיות. על פי ההלכה היהודית, השיוך מתייחס לאם (ולא משתנה גם אם התאסלמה), ולכן הן יהודיות. למרות זאת, בתעודת הזהות הישראלית של גלית הן רשומות כמוסלמיות, מאחר שגלית התאסלמה עם נישואיה. בימים אלו היא נמצאת בתהליך "השבה ליהדות", הכולל טבילה במקווה ושינוי הרישום לאם ולילדים.

"פתאום חטפתי מכות, באמצע הרחוב"

העיניים שלה משוטטות כל הזמן בחיפוש, סימנים כהים סביבן. היא מדברת ברהיטות. נולדה למשפחה יהודית בבלרוס, עלתה עם הוריה לארץ בגיל 9. התיישבו בנצרת עילית. בגיל 15 הכירה את רמי (ראמי), פלשתיני מרצועת עזה, שוהה בלתי חוקי בישראל, שמבוגר ממנה בשלוש שנים.

"נמשכתי אל הפרי האסור. זה גיל כזה של מרד נעורים. מה שבא בקלות לא מעניין. הוא חיזר אחריי. יש סטיגמה שמי שנופלות לקשרים עם בני מיעוטים הן בנות חלשות, שמסתנוורות מהפינוקים החומריים שמרעיפים עליהן. אצלי זה לא היה ככה. הוא קנה לי מתנות ופינק אותי, אבל בבית שלי לא היה חוסר. פשוט רציתי לבדוק גבולות. לנסות משהו אחר", היא אומרת לאמילי עמרוסי מ'ישראל היום'.

רמי שיכנע אותה שבכוונתו להתגייר. שהוא אוהב את העם היהודי. "הוא היה אומר לי: 'מחר־מחרתיים אני מתגייר'. ככה הישלה אותי, עד שכבר הייתי בהריון".

בגיל 17 נישאה לו בבית הדין השרעי בנצרת, ובאותה שנה ילדה את בתם הבכורה, יסמין. אחרי הנישואים הסכימה לבקשתו שתתאסלם. "זה תהליך קצר, אומרים 'אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד נביאו', וזהו. חשבתי שאת המהות שלי כיהודייה המילים האלה לא ישנו. אמרתי את זה בערבית, בלי להבין בכלל מה אני אומרת".

ואז באה האלימות. "פתאום חטפתי ממנו מכות באמצע הרחוב. על מה? לא יודעת. לא חושבת שהוא ידע. חשבתי שזו מעידה חד־פעמית. אבל המכות נמשכו. כמו כל הנשים המוכות, האשמתי את עצמי. ריחמתי עליו".

רמי פנה למשרד הפנים וביקש אזרחות ישראלית מתוקף נישואיו. הוא סורב. גלית לא יודעת מדוע.

בשנתיים הראשונות התגוררו בבית הוריה של גלית. רמי עבד כמסגר בחיפה ובעבודות מזדמנות. גלית נשארה בבית עם יסמין, ושנה אחריה נולדה תמי. שנתיים אחר כך הצטרף מאור למשפחה. מדי פעם נתפס רמי ללא אישורי שהייה ועבודה, וגורש לעזה, ואז עברו בני הזוג לבית הוריו ברצועה. כך, במשך ארבע שנים, חיו על הקו עזה־נצרת.

בסוף 2004, עם שלושה ילדים קטנים והרביעי בבטן, החליט רמי שעליהם לעבור למגורים קבועים אצל הוריו בבית להיא.

"זה היה היום הכי שחור בחיים שלי", אומרת גלית. "הוא הכריח אותי לעבור איתו. המכות היו נוראות. הוא לקח לי את תעודת הזהות. פחדתי.

"עברנו לגור עם הוריו. הם נתנו לנו את הקומה העליונה, חדר אחד עם מרפסת. הארוחות היו משותפות עם ההורים. חמשת האחים והאחיות של רמי, נשואים כולם, גרו לידינו. הרגשתי שם כמו זרה. ההורים שלו ידעו שהוא מכה אותי והתנגדו לזה, אבל גם אבא שלו הרביץ לאמא שלו. זה היה לגיטימי, נורמטיבי. גם אצל השכנים.

"התקופה ההיא חוזרת לי בַּסיוטים. מכות, השפלות, הייתי הצל של עצמי. כל הגוף שלי היה מלא בסימנים שחורים. כשהייתי בהריון עם התאומות הוא בעט בי עם נעליים. באחד הימים הוא שפך עלי נפט ואיים להצית אותי. התחננתי על חיי. בפעם אחרת, כשכל הילדים סביבי, הוא חנק אותי. כבר היה מוכן להרוג אותי. אחת הבנות הבינה שזה מצב חירום, ברחה מהחדר והזעיקה את הסבתא, שעצרה אותו.

"הוא היה מקלל אותי, מקלל את אמא שלי. שקעתי בדיכאון. הגעתי למשקל של 40 ק"ג. הייתי אומרת 'שמע ישראל' לפני השינה ולא יודעת אם אקום בבוקר, אם הוא לא יהרוג אותי. הייתי צועקת לאלוהים. לא היה לי למי לפנות. לפי ההלכה השרעית, במקרה של גירושים הילדים הולכים עם האבא, והאישה מאבדת את הילדים. לא רציתי לאבד אותם, הם הלב שלי. כשהייתי מדברת עם הוריי בטלפון, לא סיפרתי להם כלום. אמא שלי חשבה שהחיים שלי דבש. לא רציתי להדאיג אותה.

"רמי עבד כמוכר ירקות, היה מרוויח 15-10 שקלים ביום. אני המשכתי לקבל קצבת ילדים וקצבת הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי הישראלי, והעברתי אותן לרמי ולהוריו. חוץ מזה, הוריי הפקידו לי כסף לחשבון בעזה, וגם אותו הם לקחו ממני. בלי הכסף הזה, לא היינו מתקיימים".

"תלכי, אבל בלי הילדים"

בשנת 2005 ביקרה בישראל בפעם האחרונה: היא ילדה את בנה הרביעי, דניאל, בבית החולים האיטלקי בנצרת, ואז שבה לעזה.

"יסמין ותמי הלכו לגן הילדים בכפר. דיברתי איתם רק בערבית, כי זה מה שהוא דרש. לפני השינה הייתי שרה להן שירים ברוסית. יסמין ידעה כמה מילים בעברית. אני לא יודעת מה היא זוכרת מזה היום".

בקיץ 2005 יצא צה"ל מרצועת עזה, וגבול נמתח בין ישראל לרצועה. גלית, מפוחדת מבעלה, מפחדת לעזוב את ילדיה, נותרה בצד העזתי.

"ביקשתי מרמי שנחזור לישראל, התחננתי לבקר את ההורים שלי, להביא את הילדים אליהם. בן דוד שלי בא לביקור מרוסיה ורציתי לפגוש אותו. היה לי גם סכום מביטוח לאומי, שהצטבר בחשבון שלי בישראל, ורציתי לבוא למשוך אותו. אבא של רמי, שהבין שאני רוצה לעזוב, אמר לי: 'את יכולה ללכת, אבל בלי הילדים. הילדים שייכים לנו'. אמרתי לעצמי שזהו, אני חייבת למצוא דרך לצאת".

ביום קיץ לוהט באוגוסט 2006 היא יצאה עם שלושה מילדיה למרפאה שבכפר: לדניאל, שהיה אז בן שנה, נקבע תור לטיפת חלב. איתם יצאו מאור, שהיה בן 3, ותמי בת ה־5. בבית חמותה השאירה גלית את התאומות, בנות חמישה שבועות, ואת יסמין בת ה־6. בתיק שלקחה איתה היו מוצץ, עשרה שקלים וצילום דהוי של תעודת הזהות הישראלית שלה.

"לא הבנתי מה אני עושה, לא חשבתי. הכל קרה מהר. עליתי על מונית, הכנסתי את הילדים, ואמרתי 'מחסום ארז'. נתתי לו את עשרת השקלים שהיו לי. פחדתי מאוד שמישהו יעלה עלי ויתפוס אותי לפני שנגיע למחסום, שהנהג יזהה אותי. רעדתי. אמרתי לילדים שאנחנו הולכים לסבא וסבתא. בצד הפלשתיני של המחסום ביקשתי מאנשים שיתקשרו לאמא שלי, והיא דיברה עם מישהו בצבא כדי שיעבירו אותנו.

"בצד הישראלי הורדתי מיד את העבאיה והמטפחת. ורק אז קלטתי מה עשיתי. כאילו נטרקה דלת. השארתי מאחור את הבנות שלי. לחזור אי אפשר, כי יתפסו אותי ויהרגו אותי. להביא אלי את הבנות אי אפשר, הן נמצאות עם אבא שלהן, בתוך השטח הפלשתיני.

"בחלומות שלי אני משחזרת את הרגעים ההם, חוזרת למקום והופכת את הדברים. לוקחת איתי גם את יסמין וסאלי ודליה. אין אמא בעולם שנמצאת בשבי גדול מזה. אני מחכה לנס שיקרה. מאמינה שהן יחזרו".

מהמחסום נסעה לנצרת, במונית ספיישל שאמא שלה שילמה. "בערב רמי גילה שלא חזרתי הביתה. הוא התקשר לאמא שלי והבין. הוא השתולל. איים, צעק שירצח אותי. שיעלים אותי. נתן לי לשמוע את הבכי של הבנות. נשבר לי הלב.

"עד היום הלב שלי מרוסק. אני אפילו לא מצליחה להתכופף לאסוף את השברים. אחר כך הוא ניסה לשכנע אותי לחזור במילים של סוכריות. אמר שהוא רוצה להשתנות, להתגייר, להיות בעל טוב. כבר לא האמנתי לו. לא מתקנים טעות בטעות".

גלית התקשרה אל בנותיה בטלפון מדי יום. עם יסמין שוחחה בערבית. התאומות היו צעירות מכדי לשוחח איתה, אבל שמעו את קולה.

במהלך מבצע עופרת יצוקה נהרג רמי מאש צה"ל. גלית משערת שלא היה מעורב בטרור או בלחימה, אלא נהרג בטעות.

"אבא של רמי התקשר למאור, שהיה אז בן 6, והודיע לו שאבא שלו נהרג. הילד הפך להיות לבן. הוא ביקש מסבא שלו שייתן לאחיות שלו לגדול בישראל. הסבא אמר לו שהוא לא מוכן. מאז מאור ניתק את הקשר איתו, גם ברמה הרגשית. מבחינתו יש לו רק סבא אחד וסבתא אחת - ההורים שלי".

העובדה שצה"ל היה באותם ימים בתוככי הרצועה, במסגרת המבצע הצבאי, עוררה בה תקווה. "כשהתחיל המבצע הפסקתי לאכול, הפסקתי לישון. בזמן המבצע ניסיתי לדבר עם כל מי שאפשר, להתחנן שיוציאו לי אותן. הרי חיילי צה"ל היו שם, בבית להיא. הבנות היו בבית הספר של אונר"א, שהיה ממולכד. היו שם חיילי צה"ל! ראיתי בטלוויזיה! אבל אף אחד לא הקשיב לי. חשבתי שאני משתגעת.

"מאז, בכל פעם שיש מבצע צבאי בעזה, תקיפה של חיל האוויר, פעילות - אני קפואה. מתה מחרדות".

מאז מותו של אביהן, גדלות הבנות אצל הסבא, בן 61, והסבתא, בת 59. הסב, חשמלאי במקצועו, לא עובד. פרנסתם תלויה בלול תרנגולות בחצר הבית.

"אחרי שרמי נהרג, חמותי דרשה שאתחתן עם אחד האחים שלו, כנהוג באיסלאם. הייתי מוכנה להסכים לעיסקה המזעזעת הזאת, ובלבד שיביאו אלי את הבנות שלי. אבל הם רצו שאני אחזור לשם, ולזה כבר לא הייתי מוכנה.

"זה לא מאבק גירושים, שבו אמא לא רואה את הילדים בגלל סכסוך עם האבא. לילדות האלה אין אבא. יש להן אמא. אמא שיכולה לטפל בהן, שמשתוקקת להשקיע בהן את כל כולה, ומסוגלת לכך. הבעיה היא הסבא והסבתא, שלא מוכנים לשחרר את הבנות.

"ביקשתי מהם שרק ייתנו לי להיפגש עם הבנות, בצד הישראלי של המחסום, אבל גם לזה הם לא היו מוכנים. מבחינתם, עדיף שהן ימותו מאשר שיהיו בישראל. אבא שלו אמר לי: 'ערבי לא יוותר על בנות. יש לנו פתגם: תזרקי ילד לים - הוא יחזור גבר. אבל על הבנות אנחנו שומרים'.

"ביקשתי מיליון פעם שישלחו לי תמונות. שלחו לי לפני כמה שנים, וזהו. בכל שיחה איתם הם אומרים לי: 'למה את לא חוזרת לבנות שלך? אין לך לב?' אני לא יכולה לחזור היום לעזה ולהחזיר לשם את שלושת הילדים. הבנים שלי לומדים בבית ספר דתי, מתפללים שחרית כל יום. מה הם יעשו בעזה? מה אני אעשה שם?"

"אני מתפלל שהן יחזרו"

מאור, תלמיד כיתה ו', ודניאל, תלמיד כיתה ג', יושבים איתנו בסלון. תמי, בכיתה ז', נמצאת בטיול עם בית הספר. מדי פעם מגיחים שני הכלבים של המשפחה, בוני ופרח. "אני מתפלל כל הזמן שהן יחזרו", אומר דניאל, מבטו מושפל. "במיוחד בשביל שאמא שלי תשמח, אבל גם בשבילנו".

מהמזנון הנמוך בסלון מוציאה גלית חבילת תמונות. ניכר שדיפדפו בה הרבה. באחת התמונות נראית יסמין, בערך בכיתה א', לבושה בשמלה חגיגית. בידה היא אוחזת ילדה כבת שנתיים. "זאת סאלי", אומר דניאל, בנה של גלית, שיושב לידינו. "לא, סאלי היא עם תלתלים, אולי זאת דליה", עונה לו גלית בדו־שיח מצמרר. אמא שלא יכולה לזהות את בתה בתמונה.

מאור חולם להתגייס לשייטת 13. יש לו זיכרונות מעורפלים מהבית בבית להיא, שאותו עזב בגיל 3. זוכר שלא הלך לגן, היה רוב הזמן בבית. בחצר המרכזית נהג לשחק עם ילדים אחרים. אחד מבני הדודים שלו היה מביא לו בעלי חיים למשחק.

"ביום של הבריחה, אמא אמרה לנו שאנחנו הולכים לקנות משהו, ואמרה ליסמין שתכף נחזור. אני זוכר שנסענו במכונית אדומה.

"יסמין היתה טובה אלי. תמיד לקחה אותי איתה. אני אוהב אותה. היינו רבים לפעמים, ואני מצטער על מה שעשיתי, על זה שרבתי איתה. אם היא קוראת את זה, שתדע שאני מבקש סליחה".

אתה מתגעגע לאבא שלך?

"הוא היה אבא טוב, אני עצוב שהוא נהרג".

החברים שלך יודעים שיש לך אחיות בעזה?

"כן, אני לא חושב שזה סוד שצריך לשמור".

"המצב הכלכלי בעזה לא טוב, אבל אני יודעת שהילדות שלי לא רעבות ללחם", אומרת גלית. "מה שהכי חסר להן זה חום, אהבה. חסרה להן אמא. ילדות בלי אמא ובלי אבא, בעזה, צריכות להילחם על החיים. יכול להיות שהן מקבלות מכות, אני לא יודעת. אין להן משחקים, מחברות, מחשב. הן לא מקבלות מה שילד צריך. אני לא יודעת אם הן מקבלות טיפול רפואי, אם הן הולכות לבית הספר.

"יסמין בת 14 היום. היא כמו אמא קטנה לתאומות, לא זזה בלעדיהן. היא אמרה להן שהן יהודיות. שמעתי שכבר באו לבקש את ידה של יסמין, והסבא שלה סירב לתת אותה בינתיים. אני מתפללת שאצליח להוציא אותה לפני שיספיקו לחתן אותה. אני חושבת עליה מתחתנת שם, ומייד מסלקת את המחשבה מהראש.

"יסמין ניסתה לברוח לבד שלוש פעמים. באה לחיילים ואמרה להם, 'אני והאחיות שלי יהודיות, תכניסו אותנו לישראל'. הם צחקו עליה. ילדה ערבייה, עם ערבית שוטפת, שטוענת שהיא יהודייה".

"תשחררו את הילדות שלי"

מאז מותו של רמי, הקשר הטלפוני נחלש. "לא תמיד אני מצליחה לדבר איתן. הסבתא יושבת ומקשיבה לשיחה. עכשיו הם החליפו מספר, והמספר החדש שנתנו לי לא זמין. תמי עוד זוכרת את יסמין, אבל אין להן שפה משותפת, כי יסמין דוברת רק ערבית".

החלום על הבנות השבות הביתה פוקד אותה מדי לילה. כשהשמש עולה, החלום נגוז. "היו אנשים וארגונים שנתנו לי הבטחות כושלות, שהשלו אותי עם רעיונות שייכנסו לעזה ויביאו לי אותן. בכל פעם התאכזבתי, התרסקתי, וחזרתי לנקודת ההתחלה.

"בארגון להב"ה, שתומך בי, מוכנים לשלם למשתף פעולה פלשתיני שיעביר את הבנות לישראל. אבל עם כל הכבוד לאנשים הטובים, רק מדינת ישראל יכולה להחזיר את הבנות שלי לאמא שלהן; משרד הביטחון, הצבא, משרד החוץ. עד עכשיו הרגשתי שהמדינה עזבה אותנו, נטשה אותנו.

"אבל עדיין לא מאוחר. מדינת ישראל שיחררה מחבלים סתם, תמורת כלום, ואני מתחננת לשר הביטחון: תשחררו את הילדות שלי. הן שבויות לכל דבר. אין להן כוח לצעוק. אין אבא בתמונה, אין שום מחלוקת. לאף אחד מלבדי אין סמכות להחזיק בהן, הן קטינות. גם לפי החוק הבינלאומי הן צריכות להיות איתי".

מה היית רוצה להגיד היום ליסמין?

"שאין לי מספיק מילים כדי לבקש ממנה סליחה. סליחה שלא היו לי הכוחות לקחת אותה ואת האחיות שלה באותו יום. אם הייתי יכולה לסובב את הגלגל, הן היו איתי. מקומן בינינו. הן חייבות להיות איתנו, בארץ שלהן, עם אמא שלהן, מוגנות ואהובות.

"כל נשימה, כל פעימת לב שלי, זה יסמין. היא הבכורה שלי, בבת עיני, היא חסרה לי ביום ובלילה. שלושת האחים שלה מחכים לרגע שהיא תגיע. אני חושבת עליה ועל התאומות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.

"הרגע הכי קשה בשבילי הוא כשאני מגיעה לכרית. אני שמה ראש וחולמת שאני מחבקת אותן, מריחה אותן. במשך השנה יש בורות שחורים: ימי ההולדת שלהן, ראש השנה, חגים. יש לי רק חצי משפחה.

אני חולמת לעשות סוף סוף חג כמו כל המשפחות. עם המריבות והשולחן החגיגי. אני אף פעם לא שמחה עד הסוף, אף פעם לא שלמה עד הסוף. אין בעולם אמא שמשתוקקת לראות את הילדים שלה כמוני. והכי מייסר הוא שאין לי את מי להאשים חוץ מאשר את עצמי.

"אני השופט הכי גדול של עצמי. הלכתי בדרך שלא הייתי צריכה ללכת. אני הרסתי את החיים שלי, לא מישהו אחר. אף אחד לא הצמיד לי אקדח לרקה. עשיתי טעות, שאני משלמת עליה מחיר גדול וכבד. אבל הבנות שלי לא אשמות".