מבט לפרשת השבוע "אחרי מות"

פרושים מול צדוקים ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מיישב מה תועלת יש בשבועה, שהשביעו את הכהן הגדול לפני הקטרת הקטורת ביום כיפור. אם הוא אכן צדוקי, הרי שלדעתו השבועה שלו היא לבטל את המצווה, וידוע, שאין שבועה חלה לבטל מצווה ● פרשת אחרי-מות

"ונתן את הקטורת על האש לפני ה' " (טז, יג).

המשנה במסכת יומא מתארת: "מסרוהו זקני בית דין (=את הכהן הגדול, שעתיד לעשות את עבודת יום הכיפורים) לזקני כהונה (=כדי שילמדו אותו את חפינת הקטורת, כי חלק מעבודת יום הכיפורים, התורה מחייבת את הכהן הגדול להניח מלא חופניו קטורת על גחלים בתוך קודש הקודשים) והעלוהו בית אבטינס (=שהייתה עלייה בנויה למעלה בחומת העזרה) והשביעוהו (=השביעו את הכהן הגדול, שלא ישנה את סדר ההקטרה של הקטורת) ונפטרו והלכו להם. ואמרו לו (=כאשר השביעו אותו, כך היה נוסח השבועה): אישי (=אדוני) כהן גדול! אנו שלוחי בין דין (לכן אנו דווקא המשביעים אותך) ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין".

הגמרא מבארת מדוע הוצרכו להשביע את הכהן הגדול - כדי להבטיח, שהכהן הגדול לא ינהג כדרך הצדוקים, שאמרו, שצריך לתת את הקטורת על גחלים בהיכל, ורק לאחר מכן להכניסה לקודש הקדשים. מאחר שאסור היה לכל אדם להיות בהיכל בשעה שנכנס הכהן הגדול שם לכפר, ואין מי שיראה את מעשיו שם, אי אפשר היה להשגיח, שיעשה את העבודה כדין תורה, אלא על ידי שבועה זו.

בספר "תפארת ישראל" הוסיף, שהכהן הגדול היה צריך לענות אמן על השבועה. כדי שייחשב, שהוא הוציא את השבועה מפיו ממש.

מסבירה הגמרא את הבכי: "הוא פורש ובוכה, שחשדוהו צדוקי (=בגלל החשד, שחשדו בו שהוא כופר בתורה כמו הצדוקים), והם פורשין ובוכין, דאמר רבי יהושע בן לוי: "כל החושד בכשרים- לוקה בגופו" (=מי שחושד בשני באשמת עוון, ואין בחשוד עוון, החושד בכשרים נענש בגופו שלו).

נשאלת השאלה- מה תועלת יש בשבועה זו? הרי אם חלילה הכהן הגדול הוא אכן כופר, הוא צדוקי, הרי הוא יעשה את עבודת הקטורת כדעת הצדוקים למרות השבועה, שכן לדעתו שבועה זו, שהשביעו אותו, הינה שבועה לבטל את המצווה, והכלל ההלכתי קובע, שמי שנשבע לבטל את המצווה – אין השבועה חלה. אם כך אין תועלת בשבועה. מדוע להשביע ולבכות?

אולי אפשר לתרץ ולומר, שמאחר שהצדוקים אינם מאמינים בדרשות חז"ל, הם חולקים גם על הכלל ההלכתי של חז"ל, שקובע שהנשבע לבטל את המצווה- פטור. ולדעתם, גם שבועה כזו מחייבת.

לכן ניתן היה להשביע את הכהן הגדול, שלא ישנה ממה שקבעו הפרושים. אם הכהן הגדול הוא מהפרושים, ברור, שהוא ינהג עפ"י ההלכה. אם הכהן הגדול הוא מהצדוקים, הוא יירתע מלהישבע לשווא, כי לשיטתו השבועה חלה בכל מקרה.

מביאה הגמרא ברייתא בעניין הזה – "תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד (=צדוקי שנתמנה להיות כהן גדול), שהתקין (=נתן את הקטורת על מחתת האש) מבחוץ (=בהיכל) והכניס (=אותה לאחר מכן לתוך קודש הקדשים, כשהיא כבר מעלה עשן) ביציאתו (=מן הקודש) היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו ואמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו, (מכל מקום) מתייראין אנו מן הפרושים. (הפרושים הם חכמי ישראל, שנהגו על פי מסורת התורה, כפי שנמסרה על פה מדור לדור ממשה רבנו) אמר לו (הבן לאבא) כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה: (ויקרא טז, ב: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת) ...כי בענן איראה על הכפורת". (לפי הצדוקים, הקטורת צריכה כבר לבעור ולעלות עשן, כשהכהן הגדול נכנס איתה אל קודש הקדשים, ואז מבטיח ש"איראה על הכפורת".) אמרתי: מתי יבוא לידי (=הבן אמר: מתי תהיה לי הזדמנות) ואקיימנו (=כפי פירוש הצדוקים). עכשיו, שבא לידי (=יש לי הזדמנות) – לא אקיימנו?! אמרו: לא היו (=לא עברו אפילו) ימים מועטין עד שמת (=אותו כהן גדול צדוקי) והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. (יש מבארים (רש"י), שהחוטם נענש משום שהוא האיבר הראשון להיכנס לקודש הקודשים, ויש מפרשים (הריטב"א ותוס' ישנים), שהחוטם שלו הריח את ריח הקטורת מחוץ לקודש הקודשים).

ויש אומרים: ביציאתו (=מיד ביציאתו של הצדוקי מקודש הקודשים, כשעדיין היה בהיכל) - ניגף.

דתני רבי חייא: כמין קול (חבטה) נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכוהנים (לראות מה קרה) ומצאו (רושם מכה) ככף רגל עגל (טבוע) בין כתפיו (לפי הגירסה בירושלמי, רושם המכה היה על מצחו), שנאמר (יחזקאל א, ז) "ורגליהם (=של המלאכים) רגל ישרה, וכף רגליהם ככף רגל עגל". (מבאר המאירי, שרושם המכה היה נראה ככף רגל עגל) (יומא יט, ב).
 
בתוספתא (א, ז) מבואר, שהמעשה הזה קרה קודם, שהנהיגו להשביע את הכהן הגדול, שיעשה כדין, ובעקבות המעשה תקנו את השבועה. רואים, שהצדוקים עברו על דברי חז"ל, אבל פחדו מלעבור על שבועה. חכמים ידעו, שהשבועה תפחיד אותם ותגרום להם להקטיר את הקטורת לפי ההלכה המסורה לנו מדור דור.