רעיון לפרשת השבוע "מְּצֹרָע"

"זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת" ● למה באים צרות וייסורים על האדם בחייו? ● מה בעצם רוצה הקב"ה לאותת לנו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "מְּצֹרָע"

"אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת" - אדם מקבל נגע של צרעת עקב שדיבר לשון הרע באדם אחר מישראל. דיבור זה, שהוציא מפיו, יצר תהודה שלילת, והביא לריחוק ולפירוד לבבות בישראל, ובכך הביא לידי הפרת האיזון שבחיבור בין רוח וחומר בעולם.

הצרעת היא ביטוי על הגוף החומרי לקלקול פנימי שנעשה ברוחניות, החטא מקבל טרנספורמציה ממהות רוחנית למחלה ממשית בגוף האדם.

אומר הרב חיים וויטאל – כי כול הנגעים בגופו של האדם הם כתוצאה מחטאים.

"וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" - בהתאם לסוג נגע הצרעת שקיבל המצורע על גופו, יכול היה הכהן להבין במה חטא, ומכאן גם לכוון אותו אל תיקונו:
"שְׂאֵת" – מלשון חטא של גאווה, שהרגיש עצמו נישא מעל השאר, ולכן הרשה לעצמו לדבר לשון הרע.
"סַפַּחַת" – מלשון שהסתפח לרשעים, התחבר אל אנשים, שהם מדברי לשון הרע, ודיבר איתם.
"בַהֶרֶת" – מלשון שהכול היה בהיר לו, מרוב שהיה לו עושר וכול טוב – הרשה לעצמו לדבר לשון הרע באחרים.

"ו-ד' מראות יש בצרעת עור הבשר ואלו הן: לובן עז ביותר ..." (רמב"ם הלכות טומאת צרעת א). גם צבעי הנגעים היו לובן מארבע סוגים שונים: בַהֶרֶת כשלג, בַהֶרֶת כסיד ההיכל, שְׂאֵת כצמר של כבש בן יומו, שְׂאֵת כקרום ביצה.

לפי סוג הצרעת וצבע הלובן שבה, היה יודע הכוהן מאיזה שורש של חטא היא נוצרה. ככל שצבע הצרעת היה לבן בוהק יותר – כך היה בה ייתר תוקף, ובהתאם לעוצמת הטומאה שבה, ידע הכהן מהי עוצמת הקלקול שיצא מפיו של המצורע.

בהתאם לסוג הצרעת ולעוצמתה, יכול היה הכהן לכוון את המצורע, כנגד מה עליו לעשות את החרטה והתשובה, ומה עליו לתקן במחשבתו.

"כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (ויקרא יא). בשר נבלה של חיה מתה, מאבד מרוחניותו, ועל כן מטמא את האדם. באותו האופן, כך גם בשרו של אדם, המדבר לשון הרע, מאבד גם הוא מרוחניותו, ומטמא את האדם. החוטא מוליד את הטומאה מתוך עצמו - החלק בבשרו, שמאבד את הרוחניות, מקבל קלקול בדמות "נֶגַע צָרָעַת".

החטא מחליש את ההגנה הרוחנית של האדם, וחושף אותו לכך, שיתחברו אליו כוחות טומאה, וינקו ממנו חיות. בנקודה בה נוצרת הצרעת, נשאבת הרוחניות שבבשרו, והמקום הופך טמא, ומכוח זה מטמא את האדם כולו.

"יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא פרק יא, מ'). טומאת המצורע צומחת מתוך פנימיותו המקולקלת של האדם, ואילו טומאת נבלת חיה היא מקור טומאה חיצוני. מכאן שיש הבדל גם בתהליך הנדרש, כדי שיוכל לטהר עצמו מן הטומאה.

כאשר מקור טומאה חיצוני בלבד, תהיה גם התקנה וההיטהרות בעבודה חיצונית בלבד – טבילה, כיבוס הבגדים, ומעבר יום (מסביר רש"י: אף על פי שטבל צריך הערב שמש - ויקרא פרק יא, מ'), ואילו בטומאת הצרעת, שהיא תוצאה של גורם פנימי באדם (תוצאה של דיבור לשון הרע בחברו), חייבת גם ההיטהרות להיעשות בעיקר בעבודת תשובה פנימית - "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא טָמֵא הוּא. בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"

זו הסיבה, אשר בגינה מורחק המצורע אל מחוץ למחנה, כדי שיהיה לבדו, לא יוכל להמשיך ולדבר לשון הרע (כי אין לו שומעים), ויהרהר בתשובה על הלשון הרע שדיבר, ויגיע לידי חרטת לב אמיתית.

"בָּדָד יֵשֵׁב" – רחוק ומבודד מאשתו, " מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" – רחוק מורחק מהחברה.

"וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה, וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת, מִן הַצָּרוּעַ"

נגע הצרעת אינו מחלה שניתן לרפא ע"י תרופות, על כן הצרוע אינו מראה את הנגע לרופא, אלא פונה אל הכהן בלבד. כיוון שנגע זה הוא מידה כנגד מידה מהקב"ה, רק הכהן שהוא הרוחני ביותר בבני ישראל, יכול לקבוע מהו טיב הנגע – ולאבחן את הטומאה.

כול כוח בעולם נכנע לכוח המנוגד לו – על כן כדי לסלק מהאדם את הטומאה ניתן רק על ידי קדושת הכוהן, אשר יש בכוחה להכניע את הטומאה שדבקה באדם.

"וְרָאָה, הַכֹּהֵן" – ראיית הכוהן היא חלק מתהליך הריפוי – אנרגיית הקדושה היוצאת מראייתו, וכן מדיבורו כאשר מכריז על המצורע כטמא – כוחות קדושה אלו, הם כוח נגד לכוחות הטומאה שדבקו באדם בשל חטאיו.

רק בעבודה רוחנית פנימית, ובאישורו של הכהן, יוכל להירפא מן הצרעת, ולהשיב את האיזון בחזרה לחייו - מרגע שיתקן את הקלקול במחשבתו, יחלוף גם הקלקול הרוחני בבשרו, ורק אז ירפא, ויטוהר על ידי הכוהן. רק כוהן במהותו יכול לחוש בשינוי הרוחני שהתחולל בצרוע, גם אם לא במודע – ועל כן רק הכהן יכול לקבוע אם האדם טמא, או שתיקן מידותיו, ועל כן ניתן לטהרו. הכהן רשאי לקבוע, כי הסתיימה תקופת טומאתו של המצורע, וכי הוא יכול לשוב לביתו.

"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג', י''ב). "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח', ה'). הקב"ה אוהב את בניו, עם ישראל, ועל כן הוא שולח להם ברחמיו ייסורים של אהבה, המתקבלים כצרעת, ובכך רוצה לכוונם למוטב, ולהיפרע מהם מעט בכל יום על חטאיהם. רצונו של הקב"ה שבשעת פטירתו של האדם מן העולם, לא תהה מידת הדין מקטרגת עליו, ושיהיה נקי וטהור מעוון לשון הרע שדיבר.

"וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". הקב"ה שולח לאדם סימנים להתעוררות ולתיקון, אולם הצרעת אינה מכה על גופו של האדם תחילה. ראשית בא הנגע ברכושו של האדם, ורק אם לא שב אל הדרך, אז עוברות המכות אל גופו.

נגעי הצרעת, תחילה מופעים במעגל הרחוק "צָרַעַת הַבַּיִת", במידה ולא תיקן ממשיכים הנגעים למעגל הקרוב יותר לאדם "צָרַעַת הַבֶּגֶד", ולבסוף, אם יעמוד בעקשנותו, יופיעו הנגעים על גופו של האדם ממש "צָרַעַת בְעוֹר בְּשָׂרוֹ".

כאשר אדם בוחר להתעלם מן הסימנים הנשלחים אליו, וחושב שהכול בחיים הוא מקרה, מקבל האדם סימנים כואבים קצת יותר, במידה ועדיין בטוח שכל הצרות והקלקולים הבאים עליו הם דרך המקרה, אינו עושה תשובה, ואינו בוחן את מעשיו – רק אז מתחיל החבל להתהדק סביב גופו ממש, ופצעי הצרעת יופיעו בְעוֹר בְּשָׂרוֹ.

"וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, עַל, הַמַּיִם הַחַיִּים". כחלק מתהליך הטהרה של המצורע, הוא נדרש להביא אל הכהן שתי ציפורים.
מסביר רש"י: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול" (רשי, ויקרא פרק יד, ד').

ציפור אחת מביא המצורע על המילים המכוערות של לשון הרע שיצאו מפיו, והציפור השנייה על דברים טובים ודברי התורה שהוציא מגרונו במהלך חייו.
טבילת הציבור החיה בדם הציפור שנשחטה, מייצגים דברי תורה חיים, היוצאים דרך צינור מזוהם (גרונו של המדבר לשון הרע). הציפרים הן סמליות לכך, שהחתים את דברי התורה הקדושים, שאמר בחייו, בזוהמת דבריו המקולקלים.

משל לאדם שצריך היה להוריד חביות יין מקומה גבוהה בבניין, ובחר לשפוך את היין למטה דרך מרזב של ביוב – היין אכן יגיע ליעדו, אבל מזוהם ולא ראוי לשתיה.

"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר". בשל הגאווה הגדולה שהייתה בו בעבר, הרגיש חזק והרשה לעצמו לדבר באחרים לשון הרע. כעת כשהוא שבור ורצוץ מתקופת הבידוד, נשברת גם גאוותו של המצורע, והוא מגלח את כל שיערו, כסמליות לכך שנפטר ממנהגיו המקלקלים. מעכשיו יצמיח אדם זה לעצמו הנהגה אישית חדשה - תהליך הטהרות פנימי וחיצוני לעני כול.

"זֹאת, הַתּוֹרָה, לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת, וְלַנָּתֶק וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד, וְלַבָּיִת וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת, וְלַבֶּהָרֶת, לְהוֹרֹת, בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר - זֹאת תּוֹרַת, הַצָּרָעַת". היצר הרע מביא לידי צרעת - והקב"ה אינו מונע מן האדם לקלקל – זוהי בחירתו החופשית בעולם הזה.

"בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו" (בבלי מכות דף י). האדם מקבל את כל ההזדמנויות לקלקל או לתקן בהתאם לרצונו, אולם לכל פעולה יש גם תג מחיר – ולבסוף יגיע גם "החשבון לתשלום".

לא אחת שומעים על אנשים אשר הצרות באות עליהם בצרורות - נפגע הרכב, קלקולים בבית, מחלות בבני המשפחה, הפסד כספי, משפטים, כנסות וכהנה וכהנה. לעיתים האדם כה מקלקל, עד שנאלץ הקב"ה לבודדו מן החברה, להוציאו משגרת חייו, כדי שיהיה מוכרח להרהר במעשיו (נופל למשכב, נכלא, נרדף, מגורש מביתו, מפוטר, נאלץ להתגרש...)

השינוי והבידוד בחייו, מאפשרים לאדם לעשות עבודה רוחנית פנימית עם עצמו, וכך להגיע לידי קבלת החרטה והתיקון. מרגע שיתקן במחשבתו ויקבל על עצמו הנהגה חדשה, יושב אליו גם האיזון בין רוח לחומר, והביטוי לתיקונו הרוחני יתקבל כריפוי לגופו הצרוע – מרגע שירפא, יטהר אותו הקב"ה, ויאפשר לו לשוב אל החברה.

אצל הקב"ה הכל כאמור הוא מידה כנגד מידה – ובמקום הקלקול ימצא לרוב גם הפתרון והתשובה לתיקון הדרוש (באיבר גופו שבאמצעותו קלקל, בו גם יהיה צריך לתקן).

כאשר האדם חווה עצירה במסע חייו, חושב ושואל את השאלות הנכונות במטרה לתקן - אז במקומן של הצרות, הייסורים והסימנים, תשלחנה אליו התשובות, וההזדמנויות החדשות, כדי שיוכל לעשות את התיקון הנדרש ממנו.

האדם שלוקח על עצמו תיקון מרצון, וחוזר אל המסלול, ואל דרכה של תורה, מובטח לו שיראה ישועות בחייו, יזכה בע"ה לחיים חדשים, ובבוא היום יגאל עם אחיו, ויזכה לפגוש במשיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.