שאני אלבש פאה על הראש?

סוגיית כיסוי הראש במגזר הדתי לאומי היא מורכבת. חייבת להיות פשרה או במראה או בהלכה. לדאבון הלב, האחרונה הולכת ומפסידה לראשונה. וכך היה גם אצלי. השיער בצבץ מכל כיוון: פוני, שוונצים, צמה. טוב – זה לא נראה. לא עליי. אבל פאה?? מי בכלל חשב ● איך בסוף עשיתי את זה עבור דולר אחד?

'תגיד לי, השתגעת?? שאני אשים פאה על הראש? מה זה פורים?? אני אראה מגוחך לגמרי. וחוצמיזה, אני חובבת נוחות ידועה. איך אני אסתובב עם זה יום שלם? אתה יודע כמה זה לוחץ?? לא בא בחשבון!'

סיכמתי את הדיון החד צדדי ומילמלתי לקינוח 'פאה נו באמת.. כשאתה תשים פאה אז גם אני אשים..'

נו טוב. אני עוד מחכה שהוא ישים כי אני את שלי כבר מזמן שמתי.

***

במסגרת עבודתי אני נפגשת הרבה עם אנשי פרסום, יח"צ, מדיה ותקשורת ושמתי לב לתופעה מרגיזה: מבטם של 'אנשי הברנז'ה' נמשך כמגנט למטפחת שעל ראשי ומעין מסך שקוף ובלתי נראה יורד על עיניהם: 'או, יש לנו עסק עם דוסית'. יש כאלה שאפילו לא מבינים מה פשר הסמרטוט הכרוך על ראשי ובתקופות שחבשתי בנדנה, כי חשבתי שזה מגניב, הם ראו ילדה בי שנתקעה במחנה קיץ של בני עקיבא. אכן, סוגיית כיסוי הראש במגזר הדתי לאומי היא מורכבת. חייבת להיות פשרה או במראה או בהלכה. לדאבון הלב, האחרונה הולכת ומפסידה לראשונה. וכך היה גם אצלי. השיער בצבץ מכל כיוון: פוני, שוונצים, צמה. טוב – זה לא נראה. לא עליי. אבל פאה?? מי בכלל חשב. אפילו לא בהרהור. פאה זה לאימא שלי. כך שכשבעלי העלה בעדינות את הרעיון צחקתי מכל לב. פאה. נו באמת. רק אני.

לפאה צריך אופי, כך חשבתי. מסודר. מהוגן. רציני. כל מה שהפוך ממני. אז זה לא בא בחשבון.

יום אחד, לאחר פגישה לא מוצלחת פלוס הערה נבזית של קולגה על 'החתול שיש לך על הראש' (חבשתי כובע שעיר במיוחד): נכנסתי לשירותים והבטתי במראה. לא אהבתי את מה שראיתי. נזכרתי במה שהרבי מליובאוויטש זצ"ל אמר על אישה שלובשת פאה, שגם אם הנשיא איזנהאואר יכנס פתאום לחדר היא תרגיש בנוח ולא תחוש שכיסוי הראש שלה בוער על ראשה. גם הדיבור על חלקיות הכיסוי והעובדה שהוא 'נושר' מהראש, מבחירה או בטעות הדהד בי פתאום. 'יכול להיות שהוא צודק?' הרהרתי וברחתי משם מהר. לא בא בחשבון, כאמור.

***

"בקרוב אני חוגגת 30 ", סחתי לחברתי בשבת בבית הכנסת. "חשבתי על 'התוועדות'. לא יודעת בדיוק מה זה אבל נראה לי מגניב. תבואי?"

החברה מביטה בחיוך ערמומי ואומרת: "בטח אני אבוא. גם יש לי מתנה לתת לך."

 "מה?" אני מסתקרנת

"אני אתן לך דולר של הרבי!" היא מפגיזה "אבל, רק אם את לוקחת על עצמך לשים פאה", היא מוסיפה ללא בושה. "מה?? דולר של הרבי? וואו. זה כבר סיפור אחר… רציני?" אני אומרת לה, "הכי רציני", היא עונה. שימי פאה, קבלי דולר מהרבי.

***

"אבל אם זה ילחץ לי אני מורידה!" אני מתרה בו. "ואם אני אראה מגוחך חבל על הזמן!" מוסיפה. "וזה גם צריך להלום את האופי שלי", אני מקנחת ברשימת הדרישות הסבירה שלי. "יאללה בואי", הוא אומר ושנינו דוהרים על הטוסטוס לסלון הפיאות במהירות לא חוקית, שמא אתחרט לרגע.

"תנו לי משהו צעיר, שובב, קופץ", אני מבקשת מהפאנית. היא מנסה נואשות להתאים לי משהו. לא. זה יפה מידי. זה ארוך. זה ממש לוחץ וחם. פה הצבע לא מתאים.. "עזוב, בוא נלך". אני אומרת לבעלי שבדיוק מדד על עצמו פאה בלונדית ששיוותה לו מראה של רוקר מזדקן. אני נקרעת מצחוק. הלחץ קצת יורד. "יודעת מה? יש לי משהו בול בשבילך". נזכרת הפאנית ורצה למחסן. חוזרת עם פיאה חומה בידיה. "שבי", היא פוקדת. "נסדר לך. סיגי!!!" היא שואגת לעבר בחורה צעירה. "בואי תעשי עיצוב רגע!!!"

רגע? מה רגע? זה צריך לקחת שעות! להשקיע! לא כל יום אני מחליפה פרצוף!

סיגי באה, זריזה כשד. ידיה רצות עם המספריים על ראשי וכמעט אי אפשר לעקוב. "חכי רגע", אני מתחננת. "תני לראות איך זה". "לא. עכשיו אין מה לראות גיברת. תני לסיים ותראי שזה יהיה יפה". "אבל… מה שגזרת זהו, הלך…", אני מנסה שוב. אבל סיגי בשלה: סניפ-סניפ-סניפ גוזרת ומתעלמת ממני באכזריות.

"טוב, עכשיו חפיפה ופן. לכי ותחזרי עוד 45 דקות" היא מגרשת אותי.

"תשמע." אני אומרת לבעלי מודאגת בתחתית הקניון. אם זה לא מתאים אני משאירה את זה שם. לא'כפת לי הכסף. אני לא אתבזה." הוא מהנהן בשתיקה.

 45 דקות עוברות בעצלתיים. גורסים פיצה דלוחה וממתינים. יאללה, הגיע הרגע.

מתיישבת בדחילו ורחימו על הכסא, סיגי באה כולה חיוכים: "חבלך על הזמן איזה יפה יצא", היא מודיעה: "לא תורידי אותה גם בשינה!" "פסדר…" אני מגחכת. הגיע הרגע. עוטה את ה'שייטל' על ראשי מרימה אחורה ומסתכלת בראי. וואו. יפה! קצר! שובב! כמו שרציתי! עשתה עבודה טובה סיגי. בעלי מתפעל: "אה!? אמרתי לך! הרבי לא פראייר"

חח לא?? אני צוהלת בליבי. גם נראית מדהים וגם מקבלת על זה דולר!

בסוף סיגי גם מבינה שזו פאה ראשונה ומפרגנת לי אביזרים בחינם. יוצאים לאוויר הירושלמי הקר. נו, לוחץ לך? שואל בעלי. בטח לוחץ!! למי אכפת! אני צועקת דרך הקסדה, כולי מאושרת. בכל זאת, לא כל יום משדרגים פרצוף...