פרשת פקודי ● סכל בבית-מרקחת

"כאשר צוה ה' את משה" ● תשע עשרה פעם חוזרת הפרשה ומדגישה, שמשה בנה את המשכן כפי שציווה אותו ה'. ההדגשה היא על כל פרט מפרטי העשייה, שנעשו בלא הסתמכות על ההגיון האנושי, למרות הפיתוי הקיים לערב את הגישה האישית ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשוויים לאור המקורות

ההגיון האנושי, טוענת פרשתנו, טומן בחובו סכנה לאדם. היא מביעה את מחאתה נגד השימוש הלא הגיוני - לדעתה - בהגיון, באמצעות חזרה קבועה ומונוטונית של רעיון מסוים לאורך כל הפרשה.

נושאה המרכזי של הפרשה הוא תיאור הקמת המשכן בפועל. והנה, מופיע פסוק אחד בפרשה, פעם אחר פעם ובתדירות גבוהה ביותר פסוק המסיים כל קטע, כוונתנו לפסוק הבא: "כאשר צוה ה' את משה".

נעקוב מעט אחרי מבנה הפרשה. לאחר פסוק הפתיחה, המתאר את פקודי המשכן, ואף מצביע על האנשים, שעסקו במלאכת יצירתו, אנו זוכים בפסוק השני להופעה ראשונה של הרעיון האמור: "את כל אשר צוה ה' את משה" (שמות לח, לב).

בהמשך הפרשה דנים באפוד, הפריט החשוב במלתחתו של אהרן, הכהן הגדול. ושוב הוקצו לתיאורו ארבעה פסוקים ו... "כאשר צוה ה' את משה".

אחריהם אנו קוראים שני פסוקים, המספרים על שיבוץ אבני השוהם בחושן. וכדי שלא נשכח, חלילה, מסתיימים גם שני פסוקים אלו, ניחשתם נכונה, במילים : "כאשר צוה ה' את משה".

וכך, ממשיך משפט זה ללוות כמנגינת רקע כל קטע וקטע. תשע-עשרה פעם (19!) מופיע הוא בפרשתנו. מספר מוגזם לכל הדעות. בוודאי לאור גישת הצמצום והאיפוק, שנוהגת התורה עצמה בסגנונה.

ואם כן, מה רוצה התורה להשמיע לנו באמצעות "השתלת" פסוק זה בין קטעי הפרשה? כלום לא הובן באיזכור הראשון הרעיון, שמשה נהג כראוי ועשה הכל כמצווה?

הצורך במשכן

אכן, מעוררת חזרה מרובה באופן טבעי שימת לב. בכך מטביעה היא בנו מודעות עמוקה לאמת מסוימת, העומדת במרכז בניית המשכן.

הבה נזכיר את שכבר הקדשנו לו מקום בעיונים קודמים.

האלוקים אינו זקוק למשכן. כלל וכלל לא. את המשכן דרשו בני אדם - בני ישראל. 
 
האלוקים אינו זקוק למשכן. כלל וכלל לא. את המשכן דרשו בני אדם - בני ישראל. הם, כבני אנוש, חשו בחסרונו. בתורתם של חז"ל למדנו, כי באמצעותו חפצו לתת ביטוי נאות ומלא לשאיפותיהם הדתיות.

ההגיון מחייב, איפוא, שבני ישראל יקימוהו בהתאם לרצונם ולצורכי נפשם. שתהיה בו השלמה לנטיות לבם ומילוי לחלל הרוחני, בו הם חשים. יתייצבו נא מיטב האדריכלים והבונים לפני משה, יציגו לפניו את תכניות הבנייה המעולות ביותר, יעניקו כבוד והדר להיכל המיועד לעבודת האלוקים, יבנוהו בצורה מעוררת השתאות ורגשות קודש, כמיטב הרגשותיהם ותחושותיהם. הלא מי כמוהם יודע מה נחוץ להם?

וכי לא כך נהגו כל עמי העולם? וכי לא כך נוהגים הבריות גם בימינו, כשהם יוצרים בעצמם את ערכיהם הרוחניים בהתאם לצרכיהם האישיים והלאומיים?

אולם, במשכן, אנו יודעים, לא כך היה. ברגע, שבו הסכים האלוקים לדרישתם לבנות משכן זה, הורה להם, שיבנוהו כפי שאתה "הראית בהר" (שמות כו, ל).

מדוע?

לפיענוח רז זה נסתייע בדבריו של רבי יהודה הלוי, גדול משוררינו בימי הביניים, שספרו "הכוזרי" הינו נכס צאן ברזל בהגות העברית המקורית:

"... משל למה הדבר דומה? לסכל, שחדר לתוך אוצר התרופות של רופא, הידוע לכל בתרופותיו המועילות, בשעה שהרופא איננו שם, ובראותו אנשים רבים, הצובאים על האוצר ההוא מתוך בקשת רפואות לנפשם, התחיל מוציא אליהם תרופות מתוך הכלים אשר שם, בלי כל ידיעה בטיב התרופות והכמות, מנה מנה, הראוי לאיש ואיש - ונמצא זה ממית אנשים באותן התרופות, שיכלו להועילם..." (הכוזרי מאמר ראשון, עט).

לדעת ה"כוזרי" פועל האדם בעולמו בדומה לסכל בבית מרקחת. הוא משתמש בהגיונו כדי ליצור את הערכים, שהוא חש צורך בהם. באמצעותם מנסה הוא להגיע אל תיקונו האישי, הדתי והחברתי, הלאומי ואף הבינלאומי. אולם, זהו ניצול לא נכון של ההגיון, המוביל תמיד את האסון.

כלום לא חזינו, דור אחר דור, בהתמוטטות הערכים, שהיו באופנה וזכו בזמנם לתהילה? וכי לא טבעו בדורנו מיליוני בני אדם חפים מפשע בדם הרעיונות המקסימים ביותר לתיקון חברתי ואנושי, שהגה האדם מעודו?

ואם כן, היכן הטעות?

באמונת האדם, שבכוח התבונה האנושית בלבד להעלות ארוכה לפגעי רוחו.

על האדם לדעת, עם כל הכבוד לו, שתיקונו והתעלותו יכולים לנבוע רק מערכים, שהם מחוצה לו. בשאלת תכלית החיים ובסוגיית היכולת לבנות מסגרת נאותה מעבר למסגרת החומרית לחייו דומה הוא לסכל, ה"יוצר" תרופות בבית המרקחת. הלה מסתמך על הגיונו בלי להכיר את גוף האדם כדבעי, אף אינו מבין כראוי במהות המחלות השונות ואינו מתמצא בטיבם של סמי המרפא השונים. ובעיקר, אינו יודע מאומה על המינון הנכון של התרופות, המצמיח את הרפואה.

במקרה זה ההגיון הוא סיבת הכישלון. לו ידע אותו סכל, שנחוץ לו מידע נוסף (שנות לימוד באוניברסיטה, סטאז להתמחות לצידם של עתירי ניסיון), או אז היה ההגיון משרתו הנאמן.

אנו, מסכם "הכוזרי", מסתובבים בבית המרקחת הגועש של החיים וההיסטוריה כאותו סכל. תרים אחר תכלית החיים לאור מצוקות הנפש, בלי שיהיה בידינו מידע מוסמך על מהות החיים עצמם. אנו יוצרים מתוכנו ערכים, כדי לגאול את עצמנו מן הביצה, בה אנו שקועים. ולבסוף, איננו מבינים מדוע לא הצליח הטבע להציל את עצמו. הלא אחז בציציות ראשו!

מסגרת ההגיון

תשע עשרה פעם חוזרת הפרשה ומדגישה, שמשה בנה את המשכן כפי שציווה אותו ה'. ההדגשה היא על כל פרט מפרטי העשייה, שנעשו בלא הסתמכות על ההגיון האנושי (למרות הפיתוי הקיים לערב את הגישה האישית). תשע עשרה פעם הודגש הרעיון, שתפקידו של בן אנוש הוא לחשוף במלוא ההגיון את הטמון בקרבו, בעולם ובעבודת האלוקים, ולא להמציא את אמות המידה למבצע חשיפה זה (גם הרפואה לא המציאה אלא חשפה את המועיל למערכת הגופנית הנתונה). כי משה, דווקא משה, ידע, עד כמה מסוכן לערב את הנטייה האישית והמוגבלת בקביעת "מינון התרופה", הבאה לגאול את האדם מאותן נטיות, הממיטות עליו את מצוקותיו.

יוצרי המשכן היו חכמים. זו עדות המקרא: "חכמי לב". כלומר, הגיונם לוטש כיהלום לדרגת נקיות כה גבוהה, עד שהלב היה שותף להכרעה ולעשייה. זו החכמה האמיתית, כאשר בכל מעשה ממעשיו של האדם קיים מתאם מלא והרמוני בין הפעולה המוטורית המבצעת, לבין ההכרה בערך הפעולה וברגש הנכון, שילווה את המעשה בעת הביצוע. זהו הלב החכם. אנו מכירים, מה קורה לעולם, כשההגיון הקר פועל בו, במנותק מן הרגשות האנושיים. אנו גם יודעים, כיצד נראה המעש האנושי, כשאינו, אלא פעולה אוטומטית כפעולת הרובוט; בלא תבונה והכרה אישית. היא נובעת מסוד הטמטום וההתבהמות. ואילו הרגש בלב ("אני עושה מה שאני מרגיש") מתנדף ונמוג כגז באוויר. חכמי הלב שבמשכן הצביעו על האלטרנטיבה הקיימת לעשייה הלא מבוקרת.

וראה איזה פלא סך המילים במשפטים חורגים אלו ("כאשר ציוה ה'") הוא מאה ושלוש עשרה (113). המילה "לב" - כשהיא מתייחסת ללב האדם - מופיעה בכל התורה כולה אף היא כמספר הזה. עמדו חכמים על הקבלה זו, זו שבין הלב והעשייה כפי שציוה ה'.

אם נספור מן המילה הראשונה בתורה ("בראשית") לשלושים ושתים מילים כמניין ל-ב, נעגון ליד המילה "טוב" (בראשית א, ד), המציינת את טובו של האור, שיצר האלוקים בתחילת הבריאה. לכך כוונו דבריו של התנא רבי אלעזר בפרקי אבות (פרק ב, יג) האומר: איזוהי דרך טובה, שידבק בה האדם? לב טוב.

הטוב, השופע מאורו של האלוקים, הוא לב הפסוק, החוזר פעמים כה רבות בפרשתנו: "כאשר ציוה ה'". הוא שהפך את העוסקים במלאכת המשכן בכל הדורות לחכמים. לחכמי לב, שהגיונם בשיא פריחתו של לב זה.