אריק שרון שלא הכרתם: ראיון עם המאבטח

פרסום ראשון: מאבטחו של רה"מ לשעבר, אריאל שרון ז"ל, מגלה למרבה ההפתעה כי שרון היה קרוב יותר ליהדות משהכרנו ● הוא לא הלך לשום מקום בלי התפילין, שם ה' נזכר על פיו תמיד, והוא התרגש מרוחניות ● וגם: ממה הוא הכי פחד?

"אני חרד מהבורות: אני יודע מהן תפילין. בניי לפחות ראו אותן. אך נכדיי לא יראו – וודאי לא יידעו - מה הן תפילין. מזה אני חרד!". הרב א. (ששמו המלא אסור בפרסום מטעמי ביטחון) – איש השב"כ ששימש כמאבטחו האישי של אריק שרון בחוות השקמים, היה עד לאינספור אנקדוטות אישיות ומרתקות שלא נחשפו מעולם, ואף הספיק דווקא שם לשוב בתשובה, מדבר לראשונה על החיים המעניינים בצל ראש הממשלה השנוי במחלוקת: התפילין במזוודת הנסיעות וניסיון ההתנקשות בפורים, וחושף את המכתבים שכתב לו אריק, ומספר על הצד השני שלא הכרתם בגנרל הקשוח. בראיון לישראל פרץ מעיתון 'יום ליום', פותח המאבטח את הפה לראשונה.

"שדה התעופה קולומביה, תשמ"ח. שר התמ"ת אריאל שרון יוצא עם שלושת מאבטחיו הצמודים מן המטוס למסע באזור. לפתע מגלים בחבורה כי מזוודה אחת נעלמה מן האופק. באורח נועז, אץ המאבטח הבכיר דאז, למשימה מלאת ריזיקה: כניסה לבטן המטוס כדי לאתר את המזוודה הנעלמת. לאחר הפעילות המתוחה, היא אכן נמצאת כשהיא קרועה וחבולה – כנראה כתוצאה מניסיון גניבה של סבל סתמי. אולם – למרבה השמחה – תכולתה נמצאת בשלמותה. בל-יחסר דבר. בכלל הציוד: תפילין. למסעותיו התכופים לחו"ל נהג שרון ליטול עמו גם את התפילין".

כך מספר מאבטחו האישי דאז של שרון וכיום חרד לדבר ה', הרב א', תושב שכונת רמות בירושלים.

"פעם הודה בפניי שרון, ברגע של גילוי-לב", ממשיך המאבטח לשעבר שמטעמי ביטחון לא נפרסם את שמו המלא, "'הקשב: כל מדינות ערב מתחמשות בקצב מחריד והכול יתועל נגדנו. אך מזה אינני חרד. אני חרד מהבורות: אני יודע מהן תפילין. בניי לפחות ראו אותן. אך נכדיי לא יראו – וודאי לא יידעו - מה הן תפילין. מזה הנני חרד!".

"בשרון", מסביר האיש שהיה צמוד אליו 24 שעות מסביב לשעון, "פיכתה נשמה יהודית חמה. הוא כיבד את הדת ואף ביקש שמנוחת רעייתו תיעשה לאור ההלכה היהודית. ברי לי כי אילו הייתה עומדת על הפרק סוגיית בני הישיבות, ראש הממשלה לשעבר היה מתייחס אליה בכובד-ראש ומבקש להגיע להסדר בהקדם. הוא לא היה נותן להתעללות בבני הישיבות ולומדי התורה להתרחש".

עדות נוספת לכך מביא איש-הסוד הרב א' מאמירה מפתיעה נוספת של ראש הממשלה לשעבר: "'חשבנו ודיברנו עליך בארוחת בוקר והגענו למסקנה, כי אכן הגעת אל המנוחה ואל הנחלה', אמר לי שרון ברגע של כנות מפתיעה, לאחר שהגעתי לבקרו בביתו בחווה, בחזות דתית של ממש. 'אתה נמצא באמת'. לשאלתי, מדוע אם-כן לא מאמץ אף-הוא אורחות אמת אלו, השיבני: 'אם אקיים מצוות, יודיעו ברדיו שהשתגעתי...'"

יודגש-יובהר: בעינינו התורניות, ראש הממשלה לשעבר איננו סמל, וגם הרבה פחות מזה. אלא, שאמירותיו של האיש – מנהיג דגול בעיניים חילוניות, בהחלט יכולות להוות פרק מוסר צולב לעם הישראלי החדש, אשר לא ידע את יוסף. רצויים אלו בהחלט כדי שיהוו כמין "צוואה" לראש הממשלה הנוכחי, מר בנימין נתניהו, אשר מבצע בעידן זה 'תכנית התנתקות' זדונית חדשה – מכל ערך של דת ומורשת, ובראשונה – באמצעות עקירת בני הישיבות מבית מדרשם. כדאי אפוא שיאזין הלה לקודמו כדי להזכיר לו איך נראה ראש המשלה של מדינת היהודים. יהיו הדברים אכן לתשומת לבו.

מבחינה נוספת, איש-שיחנו מקווה, כי אכן רוח זו עשתה רושם על בניו של שרון. על עומרי הוא מספר, ששם-שמים נזכר על-פיו ו"נראה שיש לו פינה חמה למסורת. נראה, כי הוא עבר חוויה רוחנית במשך ימי מחלתו של אביו".

המאובטח ייחל – המאבטח ביצע. זה קורה בפאתי חוות-השקמים של שנת תשמ"ח, וברגעים הכי נעלים בחיי היהודי: בשעת 'נעילה' של היום הקדוש, ובעת נוטים צללי-ערב והשמים נצבעים באדמומיות. מיודענו חש התעלות בלתי-מוסברת, והוא סר לוואדי סמוך, עוטף עצמו בטלית ובשרעפים של שעת תום-צום, ונושא עיניים לשמים בתפילה נרגשת ומלאת-ערגה, משך שעה ארוכה.

אחרי התענית, נשמע קול צלצול טלפון בפלאפון האישי של הרב א'. על הצג: בעל הבית. "בוא לאכול, בוא לאכול", מפציר שרון במאבטח הצמוד שבחוץ לבוא ולאכול חביתה, כדי לשבור את הצום הארוך. לשאלת האחרון, מניין לו שצם, הוא משיב בהתרברבות מתלוצצת: "אריק יודע הכול..."

כאשר הוא נכנס הביתה, הוא רואה את שרון מחייך, ופניו מביעות נסערות. המאבטח פונה לרעייתו של האחרון, במטרה להבין על-מה ייהום הסער: "בעודו במרפסת, אריק היה מהופנט למול המחזה של התפילה שאתה נושא לשמים בוואדי הסמוך, והוא אץ-רץ אליי נרגש, כשהוא מפטיר בהתפעמות: 'מחזה כזה עוד לא ראיתי בחווה. הקב"ה נפגש עם הבנים שלו אצלנו פה בחווה', היא הסבירה.

שנים רבות אחרי, כאשר שרון יושב כבר על כס ראש הממשלה, עדיין אינו שוכח את המחזה הזה. "תמיד אזכור", הוא כותב לרב א' במכתב מתאריך ו' אייר תשס"א – הנכתב בתגובה לספרי יהדות בסיסיים ששיגר אליו האחרון, "את מראה המאבטח עטוף הטלית ליד הוואדי, כשאנו משקיפים אליך ומתפעלים. בברכה ובידידות רבה. א. שרון", חותם שרון את מכתבו הקצר.

כדי לבחון ולאבחן לעומק את צניחתו האידיאולוגית – לכאורה – של ראש הממשלה לשעבר, כדאי לבחון את ימי הזוהר שלו בתחום זה. בחינת "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

הנה, שרון תמיד היווה סמל לאידיאת ארץ ישראל. סוג "ציוני" מהזן שהיה ואיננו. הכול זוכרים את סיפור רכישת ביתו ברובע המוסלמי. "אנחנו צריכים להתיישב בכל מקום ולא לפחד ממה שיגיבו עלינו", הטעים שרון בפרובוקטיביות אופיינית. את תכנית המיפוי הביטחוני לבית השנוי במחלוקת טווה המאבטח האישי, הרב א'. "היה לנו קושי מסוים באבטחת הבית. הלא מדובר במקום רגיש מבחינה ביטחונית. יש לזכור, שלעתים אריק גם ביקש לצעוד רגלית דרך 'שער שכם' עד הבית – דבר שדרש ליווי ביטחוני מאסיבי והביא לתשומת-לב יתירה".

'שער שכם' היה רק סיפור קטן בעולמו של איש הארץ. "פעם", הוא מספר, "כאשר עמדנו על גבעת טרשים ביו"ש, הצהיר שרון באוזני עוזרו, ישראל כץ, באופן ספונטני על חזונו המהיר ליישוב האזור: 'כל הגבעה הזו, תימלא בתי חרושת. הדרך עד הכביש הראשי, תיסלל לכביש גדול וענק, והשטחים הגדולים הנחזים לעינינו יהיו מוכשרים לבנייה מאסיבית'. למחרת", מציין המאבטח הצמוד, "כבר נחתו בולדוזרים בשטח והחלו בפעולה. אחרי שנה – המקום בלתי-מוכר בעליל".

יתירה מזו: "כל אימת שנסע בכבישי הארץ, היה מאט את הנסיעה בצומת כזו או אחרת, ושואל למאבטחים: 'מהו צומת זה, מה מספר לך שביל זה ומה אומרת היא גבעה זו?'." המאבטח הצמוד – מדריך טיולים בעברו – תמיד השיב תשובות צחות וברורות. אך כאשר השיבו מלוויו פניו ריקם, התקומם. דרש תמיד שיידעו נקיקי ארץ על בוריה.

בהקשר לסוגיית הגירוש משמיע המאבטח בכנות הסתייגות מסוימת: "אני חושב שאחד מן המקורבים אליו ביותר השפיע עליו, שכן הוא ניווט אותו כל-העת בתקופה זו. זה פשוט לא היה הוא. הוא לא שלט בחוטים. אני בטוח", הוא ממשיך, "שאריק ראה את התמונות מחורבן גוש-קטיף והיה עצוב מאוד. הוא בטוח לא לקח את המאורע הזה בקלות. אריק היה אנושי. הוא היה רגיש וטוב. ככה הכרנו אותו תמיד".

בהקשר לכך, אנו שומעים סיפור קטן: "היה אלוף בצה"ל שפרש מתפקידו, ונעלם מן האופק הצבאי. איש לא שת לבו, אבל שרון כן. הוא נקרא על-ידו במהרה לרכבו, ובשיחה שניהל עמו בנסיעה ללשכתו שבתל-אביב, דאג לשבצו בתפקיד בסגל הצבאי. משהדברים הובהרו, וזה קורה בדרך לטרון בואכה ירושלים, מוריד אותו שרון בכביש המהיר לירושלים לשלום. למחרת, האלוף הזה כבר מסודר במשרה ציבורית-צבאית בכירה. עם תכונתו האגרסיבית – נותר והיה שרון אנושי להפליא".

נאומיו מלאי-הפאתוס של שרון ודאי מוכרים לכולנו. הכרזותיו היו חוצבות-להבות. אולם החלק המשמעותי ביותר בסיפור נאומיו של ראש הממשלה השנוי במחלוקת, הוא האזכור של שם-שמים הקבוע באלו: "בעזרת ה'", היה שב ואומר כריטואל קבוע. מתברר, כי לא רק בנאומיו בכנסת זה קרה. ושוב, לתשומת-לב ראש הממשלה הנוכחי.

"פעם, בדרכנו כרמיאלה", שח הרב א. – המאבטח לשעבר של אריק, "ושדות תירס רמים ומרהיבים נצפים בצדי הדרך, מבקש שרון מנהגו, קובי הרוש, לעצור את הרכב, כדי לאפשר לו לצאת החוצה. הבענו פליאה בלבנו; מה כבר מחפש שר התמ"ת בחוץ. 'תראה איזה כוח נפח בורא-עולם באדמה', הפטיר השר החילוני בהשתאות. 'גרגירי התירס מרימים ראש כגובה האדם ויותר!'".

לסיום: חוץ מ'פארק אריאל שרון' שליד אתר הזבל חירייה, לדעתך, יקימו מפעלים שיביאו תהודה לשמו של ראש הממשלה המנוח?

"כל דבר שלא קשור לתורה ורוחניות – לא ייזכר", חורץ הרב א' - עובד ה' כיום. בידו גם עדות ניצחת לדבר: "פעם התלוויתי כמאבטח לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לטקס הממלכתי של ה'אזכרה' של ראש הממשלה הראשון, בן גוריון. מניין הנוכחים היה עלוב עד להחפיר; בקושי עשרים בני אדם, שבכללם חיילים. בל"ג בעומר – להבדיל כמובן – ראינו הצדעה של חצי מיליון בני אדם. זה ההבדל".

לסיכום, שרון היה אדם חביב ומסקרן מאוד. אבל אולי הכי חשוב הוא שתלמידי בית הספר הישראלי ילמדו איך שרצה שרון לראות אותם: עטורים בתפילין. לו-יהי.