הילדים של הלן

כשהלן יושע הבינה כמה גורלית היתה ההחלטה שלה שלא להפיל, היא החליטה שמהיום היא מסייעת לכל אותן נשים מבולבלות ● כיום, לאחר שהפכה לפעילה עיקרית במחלקה חדשה שנפתחה ב'הידברות' בשם "אמא" לעידוד הילודה, היא חושפת את סיפורה המדהים

 

הלן היא אישה רגילה. ודאי לא מסוג האנשים שעושים עליהם כתבות בעיתון. אין לה תארים אקדמאיים מפורסמים, היא לא יסדה ארגון הצלת חיים עולמי, ואפילו לא אימא למשפחה גדולה. סתם אישה שתראו אותה ברחוב ולא תאמינו איזה אדם גדול חלף לידכם כרגע. במחשבה שנייה, הלן כן הקימה ארגון הצלת חיים, אבל לא כזה עם שם, כתובת ועובדים. ארגון צנוע ושקט של בן אדם אחד בלבד, שנזקפים לזכותו החייאת מאות(!) תינוקות.

כבר למעלה מ- 10 שנים היא עוברת מבית לבית וצועקת את צעקת העוברים שרוצים לגדוע את פתיל חייהם באכזריות. הסופרלטיבים, אגב, הם שלי. הלן לעולם לא משתמשת במילים כאלו בשביל להשפיע. היא משכנעת בכוח האמונה, בעזרת האהבה, ומונעת על ידי הרצון להציל את הנשמות האומללות, אבל יותר מהם: את הבנות שעומדות, לדבריה, לעשות צעד שאין להן מושג איזה מחיר הוא יגבה מהם לאחר מכן.

הלן מבינה את הבנות כל כך טוב מהסיבה הפשוטה שגם היא הייתה פעם בסרט הזה. לפני 10 שנים היא עצמה הייתה רשומה בתור להפלה, וכבר קיבלה על כך אישור מהוועדות המתאימות. רק התערבות אמה הצילה אותה מהצעד הנמהר. כשאני מנסה לשאול את הלן אם היא יכולה לדמיין את עצמה בלי ינון - התינוק שנולד לבסוף - היא מזדעקת: "בחיים לא!". היא אוהבת את הבן שלה אהבת נפש, וגם חבה לו את חיי הנישואים שלה ושל בעלה. לאחר שהוא נולד חזרו הלן ובעלה, שחוו מערכת זוגית מאד רעועה לפני כן, לחיות ביחד. שנה וחצי לאחר מכן נפטר בעלה ממחלה קשה, אחרי תקופה נפלאה של קשר מיוחד שנוצר ביניהם: "אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מפילה, הייתי מפסידה גם את כל התקופה הנפלאה עם בעלי בשנה וחצי האחרונות לחייו".

היום, לאחר שהלן נבחרה לשמש כפעילה עיקרית במחלקה חדשה וטרייה ב'הידברות' בשם "אמא" לעידוד הילודה, תחת הנהלתו של סמנכ"ל הארגון, מר ניר גרמי, הכל קיבל פרספקטיבה אחרת. הלן כבר לא לבד בפעילות הזאת, והיא מספרת על כך לבת שבע לוי מאתר 'הידברות'.

• אז איך בעצם מתחיל הסיפור שלך?

"הסיפור שלי התחיל לפני שנים, ברגע שגיליתי שאני בהריון. זה היה קטסטרופאלי מבחינתי. הייתי עם שני ילדים בני 7 ו-6, היתה לי זוגיות רעועה ורציתי להתגרש. חזרתי לבית של ההורים שלי, ולא ראיתי שום אפשרות אחרת חוץ מהפלה. לא רציתי עוד ילד, הייתי בהליכים, וכשנודע לי שאני בהריון, זה היה סיוט.

הלכתי לוועדה שאחראית על ההפלות בבית החולים, ולתדהמתי הם אישרו את ההפלה בקלות. אמרתי לפסיכולוג שקרים, הוא לא בדק כלום, וכתב הצהרה שבה נאמר ש'המשך ההריון יפגע בי קשות'... אם הוא היה בודק קצת יותר היה מגלה שהגעתי ממשפחה ברוכת ילדים, ואני מטבעי אוהבת ילדים, אבל הוא לא בדק, וההפלה נקבעה לכמה ימים לאחר מכן. באותו יום רצתי עם אישור ההפלה לחברה שלי - אישה חרדית, ואמרתי לה: "אני המומה! הם אישרו לי כל כך בקלות!". היא אמרה לי: "אל תראי לי בכלל!". שתינו היינו מופתעות מקלות הדעת.

יומיים אחר כך נסעתי לאמא שלי וחברה שבעלי סיפר לי על ההריון יידעה אותה על כך. בעלי אמר לה לספר לאמא שלי מה המצב. הוא ידע שהיא תמנע ממני לעשות את זה. אמא שלי, שמכירה את נפש האדם, הבינה את הנזק הקשה שהפלה גורמת, וסיפרה לי על מישהי שהיא מכירה שהתאשפזה באברבנאל אחרי שעשתה כמה הפלות, וזה רדף אחריה כל הזמן. היא דמיינה שהיא שומעת קולות של תינוקות בוכים. היא חיבקה ונישקה אותי, ובד בבד הבהירה לי שאוי ואבוי אם אעשה הפלה!".

• היא דיברה מהפן הדתי?

"בכלל לא, למרות שהיא דתייה. היא דיברה מהפן הערכי-מוסרי. היה לי הריון לא קל מבחינה נפשית. חליתי מרוב לחץ וכעס, ורק בחודש השמיני התחלתי לקבל את העובדה שיש בתוכי ילד".

הראיון עם הלן נקטע מדי פעם, כי היא מדברת מתוך חדר לידה... היום היא מלווה את לינוי "בחורה מתוקה", בלידה הראשונה שלה. "את שומעת את המוניטור, הדופק של העובר?", היא שואלת אותי. הדופק שכמעט ונגדע לולא התערבותה של הלן.

השיחה נקטעת בלי סוף. הלן מפזרת מילות עידוד בלי הפסקה, זה פשוט זורם לה. היא קמה לסדר ללינוי את המיטה, עונה לשאלות בסבלנות ואומרת לה "עוד מעט תרדי מהמיטה ואני אוכל לחבק אותך"...

• מה קרה עם בעלך בכל התקופה ההיא?

"חודש לפני הלידה בעלי חלה במלודוזיס. זאת מחלה קשה, בדרך כלל חשוכת מרפא. כשהתינוק נולד הוא ביקש שננסה לחיות ביחד עוד פעם. חזרנו לחיות יחד והייתה לנו תקופה נהדרת. אמנם העברנו אותה בבית החולים, ובהמתנות לבדיקות, אבל היה לנו קשר מדהים. בעלי הבין את הדברים אחרת. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מפילה, הייתי מפסידה גם את כל התקופה הנפלאה עם בעלי בשנה וחצי האחרונות לחייו. לצערי התקופה הייתה קצרה, וכשהבן שלי היה בן שנה וחצי בעלי נפטר".

• לא פשוט, אלמנה טרייה עם תינוק

"כשחזרתי מבית הקברות בסיום השבעה הלכתי לישון, ולא רציתי לקום מהמיטה. מישהו לקח את הגדולים, כך שהייתי רק עם הקטן, והוא הכריח  אותי לקום. הוא בא אלי למיטה בוכה: 'תקומי, תקומי!'. הייתי חייבת לקום ולטפל בו. הטיפול בו, למעשה, הציל אותי מהדיכאון".

• ומה קרה בתוכך?

"היה לי כעס גדול על בורא עולם, כביכול: למה עכשיו? עד שנהיה לי טוב פתאום הוא לקח לי הכל. עברו כמה חודשים מפטירת בעלי ועדיין לא עיכלתי שהוא לא יחזור. היה לי קשה להשלים עם האובדן. ציפיתי לפחות לשיחת טלפון... (צוחקת). עברתי תקופה קשה.

בוקר אחד, חמישה חודשים אחרי הפטירה, מתקשרת אלי מלי, חברת ילדות שלי, ב-6:00 בבוקר, ומתעניינת אם הכל בסדר אצלי. אמרתי לה שכן, בוודאי, 6:00 בבוקר! 'את רוצה שאני אבוא לדבר איתך על משהו?', שאלה. אמרתי לה קצת בכעס: "לא, והטלפון שלך העיר את הילדים. נדבר אחר כך". אחר הצהריים הייתי צריכה להביא את ינון מהמשפחתון.

בשעה 15:00 התיישבתי על הרצפה ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם - לא בהלוויה ולא בשבעה. היה לי צער אדיר, למרות שידעתי שהכל לטובה והכל משמיים. בעלי נולד ונפטר באותו יום, וכתוב על זה דברים גדולים, אבל היה לי קשה. ישבתי על הרצפה ואמרתי לקב"ה: 'אני יודעת שאתה פה אבל לא מרגישה אותך בכלל! אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני!'. אחרי התפילה הזאת באותה תקופה הייתה לי הרגשה של קרבת אלוקים מיוחדת".

• בתוך כל הקושי?

"בגלל הקושי. הרגשתי כאילו הקב"ה לוקח אותי על הידיים ועוזב את כל העיסוקים שלו בצד. הרגשתי שהוא לוקח אותי על כף היד שלו ושומר עלי.

בשבת הגיעו לסעודה חברים של בעלי ומלי, חברה שלי. הם הלכו והיא נשארה. אמרתי לה שעבר עלי שבוע קשה. לתדהמתי היא אמרה לי: 'נכון, היית בדיכאון כמה ימים'. חשבתי שהיא משערת, אבל היא המשיכה ואמרה לי: 'את ישבת פה' - והיא הצביעה על המקום שבו באמת ישבתי – 'ובכית!'. התחלתי לרעוד, חשבתי שאני משתגעת. אמרתי לה 'מלי, אני לא מבינה, מי אמר לך?'. היא סיפרה לי שביום בו התקשרה אלי ב-6:00 בבוקר, היא חלמה שהיא עולה שלוש קומות במדרגות ברזל, והיא רואה את בעלי שוכב במיטה. היא שואלת אותו: 'ניצן מה שלומך?', ובמקום לענות, הוא מצביע על דלת ממול. היא פותחת את הדלת ורואה אותי יושבת על הרצפה ובוכה. היא ראתה את זה עוד לפני שזה קרה במציאות.

באותו שבוע של המשבר אמרתי לקב"ה: 'אני עושה לך דווקא!'. הלכתי לבית הספר של הילדים, בי"ס ממ"ד, ואמרתי שאני מוציאה את הילדים. 'לאן?', שאלו אותי. 'לחילוני, אולי לנוצרי', עניתי. באותו יום התקשר אלי רב בית הספר, הרב פיינה, שהכרתי כבר קודם, וביקש להיפגש איתי. הוא אמר לי: 'תעשי מה שאת רוצה הלן, אבל תחכי עוד קצת, רק עוד קצת!'. כמה שבועות אחרי זה החלטתי לנסוע לסמינר".

• מה פתאום?

"כבר בשבעה דיבר איתי הרב לסרי ודחף אותי להגיע לסמינר, ומכיוון שהייתי במשבר והרגשתי רע עם עצמי, החלטתי לנסות".

• מה היה המצב הדתי שלך?

"תמיד שמרתי דברים בסיסיים; לא הדלקתי אש בשבת ולא נסעתי ברכב, אבל ראיתי טלוויזיה. הגעתי מבית מסורתי ואני צאצאית של רבנים גדולים: משפחת אבוחצירא, והרב אליהו שמעא".

• אז איך היה הסמינר?

"וואו, הייתי ב'היי'... הבנתי שהכל מהקב"ה וסוף סוף התחלתי להודות לו. משם דברים נפתחו והשתנו. המצב שלי מול הקב"ה השתנה, וגם הילדים נהנו. זו היתה בשבילי שמחה גדולה לראות אותם מחייכים אחרי תקופה ארוכה של צער".

• מה בעיקר השפיע עליך בסמינר?

"החכמה של הרב זמיר כהן, שהכרתי אותו אז לראשונה, הקשר עם הרב מויאל, והחיוך של הרב לסרי. כל אלו העלו אותי על הדרך הנכונה. כמה ימים אחרי הסמינר הרב יוספי התחיל להתקשר אלי במשך תקופה ארוכה, כל שבוע, לומר שבת שלום! אחרי הסמינר התחילה ההתעסקות שלי עם נושא ההפלות".

• איך זה קרה?

"בשבת בצהריים פגשה אותי חברה בגינה, וסיפרה לי על שכנה שלה שעומדת לעשות הפלה של תאומים ביום למחרת. ניסו לשכנע אותה ולא הצליחו. אמרתי לה שאני קוראת תהילים ונוסעת אליה במוצאי שבת. במוצאי שבת התקשרנו לרב זמיר וחברה שלי דיברה איתו. האישה שרצתה להפיל הייתה מאד דומיננטית, והעסק שלהם נקלע לקשיים. היו לה כבר שלושה ילדים, והיא בשום אופן לא רצתה תאומים בבית. היא שנאה דת, וכל הזמן דיברה על הדתיים שיש להם המון ילדים שמלכלכים את הבית...

הרב זמיר הורה לי לנסוע לבית שלה. הגעתי לשם בערך בתשע וחצי והתחלתי לדפוק בדלת. היא ידעה שאני אמורה להגיע ולא פתחה. ראיתי תנועה בבית, שמעתי קולות, ואף אחד לא פתח את הדלת. לא נבהלתי, אני יודעת להיות עקשנית. דפקתי שעה וחצי(!) בלי תגובה! אחרי שעה וחצי הסתובבתי, פניתי אחורה לשביל, והתקשרתי לחברה ששלחה אותי: 'אין מה לעשות, היא לא פותחת!'. 'אין מצב הלן', היא אמרה לי, 'מחר ההפלה!'.

עשיתי אחורה פנה, וחזרתי לדפוק על הדלת, אבל הפעם דפקתי כ"כ חזק שאי אפשר היה להתעלם.

אחרי כמה דקות היא סוף סוף פתחה: 'איך את לא מתביישת לדפוק בשעות כל כך מאוחרות!', אמרה בכעס. 'אני דופקת הרבה זמן ואת לא פותחת... נעים מאד, אני הלן', אמרתי לה. 'כן, שמעתי עליך, את האלמנה...'. 'נכון, בואי נכנס, אני רוצה לדבר איתך'. ישבתי אצלה עד שלוש לפנות בוקר. בסופו של דבר, הרב זמיר כהן היה הסנדק בברית של עמית. לתאום השני קראו עידן...".

• יש לי צמרמורת...

"אני זוכרת שהיא הביאה את התאומים הביתה. התקשרתי לרב זמיר והיא חטפה לי את השפורפרת מהיד ואמרה לו: 'כבוד הרב, הלן משתגעת פה!'. ישבתי שם וצחקתי בלי סוף, הייתי מאושרת. הם הבחורים שלי הילדים הללו, כבר בכתה ב', מתוקים...".

• את שומרת על קשר עם המשפחות?

"ברור! אני לא מתנתקת מאף אחת. פעם הייתי זוכרת גם את השמות, אבל היום אני כבר לא מסוגלת לזכור".

• מאיפה את מקבלת מידע על נשים שרוצות להפיל?

"מהרב זמיר כהן, מאגודת "אפרת", ומפה לאוזן".

• את מקבלת עזרה כלשהי לכל הפעילות הזאת שאת עושה?

"זהו, שעד היום קיבלתי עזרה מצומצמת מארגונים שונים (ביניהם 'הידברות'), אבל כבר שנים שאני בקשר עם סמנכ"ל ארגון 'הידברות', מר ניר גרמי, ולאחר מחשבה הוחלט לפתוח מחלקה חדשה בארגון שתעסוק רק בנושא הזה – מניעת הפלות ועידוד הילודה. השם שנבחר למחלקה הוא "אמא" (אמא מצילה אותי). אני מאמינה שמעתה, תחת חסותו של הארגון, תהיה לי יותר עזרה מכל הבחינות". 

• כמה זמן מהיום שלך מוקדש לפעילות הזאת?

"אין לי זמנים, אני כל היום סביב זה".

• אז איך את מתפרנסת?

"אני מקבלת קצבת אלמנות".

• ומזה את מפרנסת את עצמך ואת שלושת ילדייך...?

"כן".

• איך את מחזיקה מעמד?

"ה' עושה ניסים. זה נשמע 'באוויר', אבל זאת האמת. הוא דואג לי לכל מה שאני צריכה. לא חסר לי כלום, ברוך ה'".

• ואיך הילדים שלך מגיבים לעבודה הלא שגרתית שאמא שלהם בחרה לעצמה?

"הילדים שלי כבר התרגלו לצורת החיים הזו. בשבתות באות אלי נשים עם תינוקות, היום מגיעה אלי אשה עם תינוק, בנוסף, אני מוזמנת לברית, אבל אני לא אגיע כי ביליתי אתמול יום שלם בחדר לידה עם אשה אחרת... אני נזכרת עכשיו בסיפור של ענת (שם בדוי). הייתי איתה בקשר תקופה ממושכת והיא השתכנעה לבטל את ההפלה. יום אחד התקשר אלי הבן הבכור שלי 'מה עם ענת?'. 'דיברתי איתה הכל בסדר', אמרתי לו. 'תשמעי לי אימא, משהו לא בסדר איתה!', הוא התעקש, אבל לא השתכנעתי. הוא ניתק את השיחה ואחרי כמה דקות שוב התקשר. 'נודניק, הכל בסדר!', אמרתי לו, אבל הוא לא וויתר, היתה לו תחושה שמשהו לא בסדר. בררתי שוב מה קורה איתה, ונודע לי שלבסוף היא שינתה את דעתה וכבר הגיעה לבית החולים לעשות הפלה... עמדתי לצאת לשם מיד, ואז מוריה, הבת שלי, אמרה לי: 'אוף, אמא, את שמה לב שאת כל היום לא בבית?'. 'את רוצה שאשאר בבית חמודה?', שאלתי אותה. 'לא לא, תלכי!', היא אמרה".

הגעתי לבית החולים בלילה, וענת באמת הייתה בתהליך הפלה... התחושה של הבן שלי היתה נכונה".

• היא לא התפלאה שהגעת?

"לא, אני חושבת שבתוך תוכה היא ידעה שאבוא להוציא אותה... היא הייתה ברגשות מאד מעורבים, הבנתי אותה לגמרי. היום התינוק הזה בן שלוש והיא שמחה בו מאד, רק מאז בית החולים הזה אסר עלי להיכנס אליו במשך תקופה, כי חטפתי להם מטופלת..."

• הרב זמיר רואה את התינוקות הללו?

"אולי לא את כולם, אבל את חלקם בוודאי. לא מזמן סיפרה לי אחת המטופלות שהיא הגיע עם התינוק שלה להרצאה שלו ואמרה לו: "אתה שלחת אלי את הלן, תראה מה יצא..."

• למה האשה הזו רצתה להפיל?

"מאד חשוב לה ניקיון, והפריע לה שהתינוקות ילכלכו לה את הבית. הצעתי לה מיד עוזרת, וכמובן דאגתי לכך אחרי שהם נולדו. אני עומדת במה שאני אומרת, ואם לא היה לי תקציב, הייתי באה לנקות בעצמי..."

"יום לפני ראש השנה התקשר אלי מתנדב שמניח תפילין לחיילים בצבא, הוא סיפר לי שבאחת מגיחות ההתנדבות שלו הוא נתקל בחייל שנראה שבור ורצוץ, ומתוך רצון לעזור הוא התעניין בשלומו. להפתעתו החייל סיפר לו שהוא מרגיש רע כי בת-הזוג שלו עומדת לעשות הפלה. היא כבר עשתה הפלה פעם אחת, ועכשיו הוא משכנע אותה שתעשה פעם שניה.

המתנדב נתן לי את הטלפון של החייל והתקשרתי אליו. בקשתי את הטלפון של בת-הזוג שלו, אבל הוא לא הסכים לתת לי. הוא רצה שהיא תעשה הפלה. צעקתי עליו כמו שלא צעקתי על אף אחד בחיים שלי. בדיעבד היה לי רע, אבל לא היתה לי ברירה. ביום למחרת הוא התקשר וביקש להיפגש עם הרב זמיר כהן.

• יש גם כאלו שלא מקבלים אותך?

"הרוב לא מקבלים. הייתי פעם אצל אישה שבעלה נתן לי סטירה... וכשנולד התינוק והוא שמע שאני נמצאת בבית החולים, הוא בא להודות לי, תוך שהוא בוכה מהתרגשות ומתחנן שאסלח לו".

• מה את אומרת לאשה ש'נתקעת' עם ילד שהיא לא רוצה, אין לה מקור פרנסה והיא לבד? איך את משכנעת אותה?

"אני חושבת שאני הייתי במצב יותר קשה, ואני יודעת כמה טוב זה עשה לי, אז אני מספרת להן את הסיפור שלי, כמה אני מאושרת לבסוף שילדתי את הילד, ומגלה להן את ההשלכות הקשות של ההפלה, שהן לא לוקחות בחשבון. בסופו של דבר, הן מאושרות כשהתינוק נולד. כולן בתוך תוכן רוצות ללדת, רק יש דברים חיצוניים שמפריעים, אז אני נותנת להן תמיכה וסיוע מהרגע שאני פוגשת איתן ועד בכלל...".

• מה עם כאלו שאין להן תמיכה כלכלית?

"אנחנו נותנים להן סיוע מהידברות או מאגודת אפרת, אבל זה שטויות, כי המניע הוא נפשי. הן מפחדות, וזה לגיטימי. אני מבינה אותן בכל ליבי. עם זאת, אני לא חושבת שיש אישה שהולכת להפיל בלב שלם. הן יודעות שמשהו חי בתוכן".

• סוג של רצח?

"אני אף פעם לא משתמשת במילים כאלו, אף על פי שיש בזה פן של רצח. אם הייתי שופט הייתי מעמידה לדין את הרשויות, את בתי החולים ואת הוועדות, על הלגיטימציה שהם נותנים לתעשיית ההפלות. הם לא מסבירים מה המשמעות של זה, כי טובת הבנות לא ממש מעניינת אותן".

• למה? לכאורה אלו שהפילו יש להן חיים יותר קלים...

"יש להן חיים אומללים. אני בקשר עם בחורה מקסימה, שנקרא לה שיר מרעננה. היא לוקחת כדורים פסיכיאטריים מרוב צער על ההפלה, ולא מדברת עם אמא שלה שדחפה אותה לעשות את הצעד הזה, למרות שאני מתחננת אליה שתחדש איתה את הקשר. היא מרגישה שהיא איבדה משהו".

• על אלו עוד מקרים את יכולה לספר?

"אילנה מאשדוד שעשתה הפלה לפני 20 שנה ופתאום זה צף וכואב לה עד כדי כך שהיא רוצה להתגרש מבעלה בגלל זה. בעלה התקשר אלי שאני אשפיע על אשתו לא להתגרש ממנו. שאלתי אותה 'מה את רוצה מבעלך? את זו שרצית את ההפלה'. 'הוא היה צריך לעצור אותי!', ענתה. 'יש לי שלושה ילדים ואני לא יכולה לחשוב על זה שהיו אמורים להיות לי ארבעה!'.

היה לי מקרה של מישהי שפנתה לרב זמיר, היסטרית שאחיינית שלה לא תפיל. שאלתי אותה: 'למה זה כל כך בוער לך?'. 'הלן, אני עשיתי הפלה, ואין לי מנוחה לרגע', ענתה לי.

אני נוסעת מחר לטבריה למישהי שפנתה לרב זמיר. אני מאד אוהבת את הבנות. ממש אהבת נפש".

• זה מה שמשפיע עליהן?

"כן, הן גם מחזירות לי אהבה".

• כמה ילדים כבר יש לך מבין התינוקות שהצלת?

"אני לא יכולה לומר, זה המון. פעם ספרתי... אבל מדובר במאות".

• איך המשפחה מתייחסת אליך?

"לפני, יש כאלו שלא סובלים אותי, ויש כאלו שאוהבים אותי. בסוף כולם אוהבים אותי... לפני כמה זמן רציתי לדבר עם אבא של גרושה אחת, והוא לא רצה לדבר איתי. היום הוא מודה לי בלי סוף. אני לא שופטת אף אחד, אני מבינה את כולם, דווקא בגלל מה שעברתי. כל מה שעברתי זה היה כנראה כדי להיות במקום הזה".

• את יכולה לדמיין את עצמך בלי ינון?

"בחיים לא! אני חולה עליו... יש לו נפש שמחה, הוא סוג של רבי קטן. הוא הולך ברחוב מבסוט מהגשם שיורד, וצועק: 'תודה רבה הקב"ה, אני אוהב אותך!'. איזה בוקר אחד לפני שנה צעקתי עליו (הוא היה בן תשע), אז הוא אמר לי: 'אמא, תראי איך את כועסת, אני מבין אותך, אבל זה מגיע מהנפש הבהמית שלך. תראי איך את כועסת, זה מגיע ממידת האש שלך!'. יש לו נפש מיוחדת. הוא כל כך אוהב את הילדים שמגיעים אלינו, כל הילדים שלי".

• נראה לך שזה הופך אותם ליותר רגישים ואכפתיים משאר הילדים?

"אין לי ספק. פעם נסעתי לעפולה, לאישה דלת אמצעים, והילדים שלי, שהיו קטנים, הלכו בלי ידיעתי לשכנים וביקשו: "אמא שלנו הולכת למשפחה שאין לה כסף, תוכלו לתת להם דברים?".

• איך מתייחסים אליך בחלונות הגבוהים?

"במשרדי הרווחה מכירים אותי ולא סובלים אותי".

• למה?

"כי הן לא אומרים את כל האמת".

• מה אומרים להן?

"מספרים להן שהשד לא כל כך נורא, ולא מגלים להן כמה הן יסבלו אחר כך. אין להם עניין אמיתי לעזור".

אני לא יודעת כמה מאיתנו נתקלים בבנות שזקוקות לעזרה מהסוג שהלן מציעה, אבל כולנו יכולים ללמוד ממנה את הדרך להשפיע: בלי לשפוט את השני, עם המון חום וקבלה. בסופו של דבר, האהבה מנצחת הכל.

יונית מילבסקי | כדורינט3/02/2014 16:45