מבט לפרשת השבוע "כי תשא"

כופר נפש ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר כיצד כל יהודי נחשב כראש בני ישראל, כלומר: חשוב מאד מצד אחד, אולם מצד שני התורה מדריכה אותו לתת מחצית השקל כופר נפש, שאם לא כן יהיה חלילה נגף ● פרשת כי תשא

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (ל, יב)

נראה, לכאורה, שהמילה "ראש" בפסוק מיותרת. התורה יכלה לכתוב: כי תשא את בני ישראל לפקודיהם.

רבי יוסף אבן כספי מסביר, שבשעה שבאים למנות בני אדם, כל אחד שנקרא בשמו מרים את ראשו, שיהא המונה משגיח בו ורואה שהוא נמצא.

חשבתי לבאר בדרך נוספת. מצד אחד יש מונה- אצלנו בפרשה משה רבנו. במהלך הדורות מדובר במנהיגים, כמו דוד המלך. התורה מלמדת איך המנהיג צריך להחשיב כל יהודי. כל יהודי הוא ראש בני ישראל.

החשיבות של יהודי היא עצומה. לכן נאמר: "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו". אולי לכן אין התורה מרשה לספור את בני ישראל ממש.

"ולא יהיה בהם נגף", מבאר רש"י: "שהמניין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". יהודי אינו חלק ממספר. כל יהודי הוא חשוב כמו עולם מלא, כי כל יהודי חשוב כמו "ראש בני ישראל", וכך המנהיג היהודי צריך להתנהג מול כל יהודי, אם לא כן עלול לחול, חלילה, נגף.

מצד שני, יהודי צריך להסתכל על עצמו בצורה שונה לגמרי - "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף". יהודי צריך לחשוש תמיד מעברות שבידו, כמו שכתוב: "אשרי אדם מפחד תמיד" לכן צריך לתת כופר נפש, לתת צדקה.

כל יהודי, שפוחד מעונש או ממוות, נותן צדקה לכפרתו, שהרי נאמר "צדקה תציל ממוות". יהודי שדואג מעברות שבידו מחפש דרך לתקן. הדרך שהתורה מציעה היא לתת כופר נפש, לתת צדקה.

בהמשך הפרשה כתוב: "זה יתנו- כל העובר על הפקודים מחצית השקל". מבאר רש"י על פי המדרש תנחומא: "הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל ואומר ל: כזה יתנו". בכל דגם המשכן בכלים הרבים, שהיו במשכן, הקב"ה לא הראה למשה דגם מאש. למה מחצית השקל שונה? בנוסף, קשה- האם משה לא ידע איך נראית צורת מטבע של מחצית השקל.

מיישב רבי משה מקוברין: משה רבנו תמה איך מטבע קטן, מחצית השקל בלבד, יכול לשמש כופר נפש "לכפר על נפשותיכם". כדי ליישב זאת הראה לו הקב"ה "מטבע של אש"- לרמז, שבמתן צדקה של יהודי אש מתלקחת בכל מטבע. אש של יצר הרע, ואינה מניחה לנותן להגיע אל כספו, והיא מונעת אותו בכל מיני תירוצים. באותו זמן נדרש מיהודי מאמץ רב כדי שיגבר על אש זו.

המצווה של צדקה גדולה כל כך, שהיא נחשבת לכופר נפש. הגמרא אומרת, שיהודי שנתן אותו סכום לצדקה בפעמים אחדות, נחשב למצווה יותר גדולה מנתינה אחת. כי כל פעם שיהודי מכניס את ידו לכיס לתת צדקה, יש לו ניסיון, וכל עמידה בניסיון בהצלחה נחשבת למצווה.

היסוד הנלמד מכאן הוא, המנהיג שסופר את העם, צריך לדעת שכל יהודי הוא חשוב מאד. כל יהודי חשוב "כראש בני ישראל", אבל היהודי הנספר אינו חושב על עצמו כך, אלא יהודי תמיד מחפש לתקן את חטאיו, חושש מחטאיו. לכן הדרך היא לתת כופר נפש. אפילו נתינה קטנה - רק מטבע קטן של מחצית השקל, אבל לעמוד מול היצר הרע ולתת צדקה - יש לנתינה הזאת כוח עצום לכפר על הנפש.