מבט לפרשת השבוע "תצוה"

הדר מול חסכון ● התורה דורשת מכלל ישראל, ובמיוחד מהנהגת העם, לתחזק את בית המקדש בכבוד ובפאר, כי זה כבוד האומה הישראלית ● אבל באותו בית דואגים שגם החלשים והעניים יוכלו להשתלב, גם הם ירשו לעצמם להביא מנחה, וכדי לא לבייש אותם תקנו, שבכל המנחות לא צריך שמן זית זך ● מכאן נלמד לכל הנהגות העם ● פרשת תצוה

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור"  (כ"ז, כ').

המשנה במסכת מנחות מבארת:  "כתית למאור, ואין זך כתית למנחות".

מסבירה הגמרא במנחות דף פ"ו, עמוד ב: "אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל", וממשיך רש"י להסביר: "לפי שהמנחות הן מרובות וצריכות שמן הרבה, ואילו היה צריך לחזור במנחות נמי אחר זך וכתית כמו למנורה, היו מפסידים, שהיו לוקחין אותו ביוקר" כלומר: כדי לחסוך התירה התורה להשתמש למנחות בשמן שאינו זך.

לעומת זאת, יש כלל בהלכות בית המקדש, "שאין עניות במקום עשירות" ולכן הגמרא במסכת זבחים דף פ"ח, עמוד א. "תנו רבנן כלי קודש שניקבו, אין מתיכין אותן, ואין מתיכין לתוכן אבר. נפגמו - אין מתקנין אותן, סכין שנפגם – אין משחיזין את פגימתה. נשמטה – אין מחזירין ". מבאר רש"י:  "וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא" כלומר: בגלל שתיקון כלים או ניקוי בגדים שהתלכלכו נראה כעניות. לכן בבית המקדש לא תקנו כלים אלא קנו חדש. בגדים לא נקיים עשו מהם פתילות לשמחת בית השואבה. אבל לכוהנים תפרו חדשים.

כיצד מצד אחד במנחות יש חסכון, ולכן הותר שמן שאינו זך. לעומת זאת במקדש "אין עניות במקום עשירות", ולכן לא חוסכים ולא מתקנים או מנקים. המושגים סותרים או שאומרים שאין עניות או שחסים על הממון.

ייתכן לומר, שיש חילוק בין הכלל לפרט. בית המקדש היה מפואר, הבית של הקב"ה, בית שבנה עם ישראל, ושם אין עניות. אין עניות בציבור, ובוודאי שמדובר על כלל ישראל כולו.     

לעומת זאת מנחות – יש של ציבור ויש של יחיד. כל המנחות הם "קדשי קודשים", ליחיד יש עניות, במיוחד שהעני הביא מנחה כשלא הייתה לו יכולת להביא קורבן בעל חי, גם לא תור או יונה. ליחיד אומרים: תחסוך, תביא שמן שאינו זך, כי התורה חסה על ממונם של ישראל, אבל כשמדובר בכלי המקדש או בבגדי הכהנים שהם נקנים מקופת המקדש, קופה שנתרמת על ידי כלל ישראל, שם אין עניות. 

שמעתי מיהודי חכם שאמר, שאם היום העם היהודי היה נדרש לבנות את בית המקדש, מובן שמדברים שהעם היה משתכנע שזה רצון הקב"ה, היו אוספים מהר מיליארדי דולרים לבנות בית להקב"ה, אין ספק שהיו נותנים בשמחה והרבה זהב וכסף ותכשיטים היקרים ביותר, לכן מובן שבבית המקדש לא היה מחסור, ואסור שיהיה עניות, הכוח של כלל ישראל הוא עצום, להקים ולתחזק את בית ה' בפאר ובהדר. אבל היהודי הבודד שמביא מנחה, ולפעמים הוא עני, שאין ידו משגת להביא קרבן, ולכן הוא מסתפק במנחה – עליו חסה התורה.

וכאן הגדלות של הנהגת ה'. התורה לא חילקה בין מנחה של עני או של עשיר, וגם אין חילוק בין מנחה של ציבור, כדי לא לבייש את מי שאין לו, נפסקה ההלכה שבכל המנחות לא צריך שמן זך.

התורה דורשת מכלל ישראל, ובמיוחד מהנהגת העם, לתחזק את בית המקדש בכבוד ובפאר, שהעם הנבחר מסוגל וצריך לדעת לנהוג במלכות בכבוד, כי זה כבוד האומה הישראלית, שהבית המפואר ביותר והמתוחזק ביותר יהיה בית המקדש, ושם צריך להנהיג מנהגי מלכות, כבוד והדר.

אבל באותו בית דואגים שגם החלשים והעניים יוכלו להשתלב, גם הם ירשו לעצמם להביא מנחה, וכדי לא לבייש אותם תקנו, שבכל המנחות לא צריך שמן זית זך. מכאן נלמד לכל הנהגות העם.

הציבור ככלל הוא עשיר, ומתנהג בכבוד ובהדר שמתאים לאומה חזקה, שחיה סביב הנהגת הקב"ה – על פי אורים ותומים, עם מזבחות ועם ארון ה', ומנורה טהורה, בד בבד מתחשבים בעניים ודואגים להם.