אל תירא!

בדיוק כשמר שוורץ הוציא את הפדיון השבועי מהקופה, הגיחו זוג בריונים עצומים ונכנסו אל החנות ● אחד מהם חיפה באקדחו והחבר שלח את היד לקופה. היא הייתה ריקה כמובן. הוא לא מצא שם אפילו סנט אחד ● "תביא את הכסף", הוא שאג אל מר שוורץ שעמד מצידו השני של הדלפק ● מה גרם לו להישאר קר רוח?

מר שוורץ היה יהודי מבוגר כבן שישים וחמש. לא גבוה מידי ולא נמוך מידי, מעט כפוף. חנות המינימרקט בבעלותו הייתה הצלחה מסחררת בשכונה בה גר ברובע ברוקלין שבניו-יורק.
 
הוא בנה אותה מאפס. מקיוסק מזערי ללחם וחלב הוא הפכה לאימפריה של ממש. לקוחות קבועים הרגישו בחנות כבני משפחה ובדרך קבע הייתה החנות הקטנה עמוסת קונים.
 
ערב אחד, לאחר שהחנות כבר נסגרה, הבחין בדרכו אל ביתו בתכונה לא רגילה בצד השני של הכביש. הוא היטיב מבטו, יישר את משקפיו וזיהה את לקוחותיו הקבועים, משפחת דייטש, מעמיסים את חפציהם על משאית הובלות. "נו, עוברים דירה", הפטיר לעצמו. קורה. פרידות הם חלק מהחיים. לא איש עסקים כמר שוורץ יתרגש ממשפחה של לקוחות שעוברים דירה. החיים ממשיכים, יבואו לקוחות חדשים.
 
שבועיים אחר כך הזדרז מר אברמוב לסיים את החשבון ומיהר לחפש את הבוס. "מה קרה?", שאל מיד מר שוורץ. הוא רגיל בכך שרוב הלקוחות עולים אליו רק כשמשהו משתבש. מר אברמוב אחז בידו האחת בשקית הלחם והחלב. את היד הפנויה הושיט למר שוורץ ללחיצה חמה. חמה מדי. "באתי להיפרד. אנחנו עוברים דירה".
 
כשגבו של אברמוב נעלם מעיניו, עיבד מר שוורץ נתונים. משהו לא פשוט מתרחש בשכונה. שמועות מוסיפות ומספרות כי גם וייס עוברים דירה. צמרמורת חלפה בגוו וחשש החל מנקר במוחו.
 
למחרת הפך הניקור לחור של ממש. אנשים מהסוג שמעולם לא הסתובבו בשכונתו נכנסה לחנות ודרשו סיגריות. הם היו שיכורים. "נו, תן להם", נלחצה קת'לין הזבנית. "לא שמעת על השוד שקרה אתמול בחנות הבגדים? על הפצועים?"
 
כך התעדכן מר שוורץ בזהות הדיירים החדשים הנכנסים לשכונה ובתוצאות שיש לכך. ככל שחלפו הימים הוא החל לחוש את התוצאות על בשרו ממש. הרחובות החביבים עליו כל כך הפכו למסוכנים ממש.
 
היו גם אנשים אכפתיים שדאגו לו: "מסוכן למבוגר כמוך לנהל חנות בימים טרופים אלו. הזמנים משתנים ואתה עלול להפוך בנקל לקורבן אידיאלי למעשי שוד וביזה". מר שוורץ לא ידע את נפשו. הוא חשש להמשיך לעבוד בחנות, נרתע מלצאת לפנסיה או להתחיל משהו חדש. מבוי סתום.
 
מישהו המליץ לו לנסוע לרבי מליובאוויטש זצ"ל ולבקש עצה. הוא החליט לקבל את ההמלצה. הוא נסע בסאבוויי – הרכבת התחתית המפורסמת של ניו-יורק וירד בתחנת קינגסטון. כשעלה לרחוב, נגלה למולו מרכז חב"ד העולמי במלוא הדרו. בחורים מזוקנים וחייכנים הראו לו את הדרך למזכירות, שם נקבעה לו עם הרבי פגישה אישית המכונה 'יחידות'.
 
עיניו המבינות של הרבי שמעו את הבעיות שמר שוורץ אמר ויותר מכך את מה שלא אמר. "רבי, אין לי בשביל מה לקום בבוקר"... סיכם מר שוורץ את דבריו.
 
הרבי הביט בו במבטו המיוחד, הנוסך כוח אינסופי. "אין לך מה לפחד מבשר ודם ובוודאי שלא לדאוג דאגות כלכליות. הקדוש-ברוך-הוא יכול לזון ולפרנס אותך בכל מקום. הקדוש-ברוך-הוא יברך אותך בברכה והצלחה בכל מקום בו תהיה".
 
מר שוורץ חזר לביתו כאדם חדש. הוא סיפר לאשתו את דברי הרבי ושב אל חנותו במרץ וכוחות מחודשים. המדפים התרעננו, לקוחות חדשים נולדו ונראה היה כי לחנותו של מר שוורץ הייתה עדנה. עד לשוד.
 
ימים ספורים אחר כך תפס מר שוורץ את הכותרת הראשית בעיתון המקומי. תמונה שלו, בליווי  זוג שוטרים פיארה את העמוד הראשון. לא, הכותרת לא הייתה מבצע 'אחד פלוס אחד' אלא: 'הרב מתגבר על השודדים'. תחת הכותרת נכתב הסיפור המרתק.
 
לעת ערב, בדיוק כשמר שוורץ הוציא את הפדיון השבועי מהקופה, הגיחו זוג בריונים עצומים ונכנסו אל החנות. אחד מהם חיפה באקדחו והחבר שלח את היד לקופה. היא הייתה ריקה כמובן. הוא לא מצא שם אפילו סנט אחד. "תביא את הכסף", הוא שאג אל מר שוורץ שעמד מצידו השני של הדלפק. כדי להבהיר עד כמה הם רציניים מיהר השודד השני לאיים בצעקות ולירות שני כדורים אל התקרה. המוכר, שהיה אמור להיות מפוחד או לפחות לחוץ, הביט בקור רוח אל שני הענקים כפי שמביטים בילדים פוחזים. "צאו מפה, חבל על זמנכם. ממני לא תקבלו אף סנט אחד!".
 
הם החלו צועקים ומאיימים ובינתיים נוצרה התקהלות מחוץ לחנות. מאן דהו חכם הזמין משטרה ובתוך דקות בודדות נשמעה בברור סירנת משטרה. השודדים הסתכלו אחד בשני והסיקו שזה הזמן לסגת, אם אינם רוצים למצוא את עצמם בכלא הקרוב. הם מיהרו להימלט החוצה, מפילים כמה עוברי אורח בדרכם.
 
בסיום הכתבה צוטט מר שוורץ כשהוא מסביר כיצד הצליח להפעיל את קור רוחו בסיטואציה הלא נעימה: "פשוט עשיתי מה שהרבי מליובאוויטש הורה לי. הוא אמר לי שאינני צריך לפחד מאיש, וכמו שאתם רואים – הוא צדק...".