מבט לפרשת השבוע "משפטים"
מדבר שקר תרחק ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר את דברי הגמרא, שלומדת מהפסוק "מדבר שקר תרחק", שאסור לדיין לסנגר על פסקו, כשהוא יודע שהוא טעה. וזה תמוה, שהרי יש איסור לדיין להטות משפט ● פרשת משפטים
הגמרא במסכת שבועות לומדת מהפסוק: "מנין לדיין, שלא יעשה סניגורין לדבריו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק".
מבאר רש"י את מאמר הגמרא: אם דיין דן דין, ולבו נוקפו לומר, שהוא טעה בפסק הדין, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמיד את דבריו, בזמן שהוא בוש לחזור בו אלא יתגבר על עצמו, יודה בטעות ויוציא פסק דין חדש לפי האמת שהוא גילה.
מנין נלמדת ההלכה? מהפסוק שלנו בפרשה: "מדבר שקר תרחק" (שבועות ל, ב). לכאורה, קשה - הרי בפסוק הקודם נאמר איסור לאו על כך: "לא תטה משפט". גם בלי הפסוק "מדבר שקר תרחק" למדנו, שיש איסור חמור להטות משפט, לשפוט משפט שקר. אם דיין מבין, שהוא טעה, הוא חייב לחזור ולהורות לפי האמת, שאם לא כן הוא הטה משפט.
בתשובות הרשב"א (ח"ג תשובה פא) מובאת שאלה הלכתית: האם מותר לטעון טענת שקר בדין, כדי לזכות בדין, בזמן שהטוען יודע שהוא צודק? הוא מגיע לדין וטוען טענת שקר, אבל ברור לו, שהצדק עימו, הוא רק מנסה לזכות בדין בטענה שקרית. הוא משוכנע, שרק בטענת שקר הוא יכול לקבל את מה שמגיע לו בדין. כי אם הוא לא יטען את טענת השקר, הוא עלול להפסיד בדין.
יש כלל הלכתי: "עביד איניש דינא לנפשיה" - אדם עושה דין לעצמו. האם הכלל הזה תופס גם כאן, הרי ברור ליהודי, שמגיע לו לזכות, אבל הוא משתמש בטענת שקר.
משיב הרשב"א: "חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא, ואפילו במקום פסידא" - חס וחלילה לזרעו של אברהם אבינו, שיטען טענת שקר, גם במקום שייגרם לטוען הפסד ממון. לומד הרשב"א את התשובה שלו מהפסוק: "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב", האמת חשובה יותר מממון.
לפי היסוד של הרשב"א חשבתי ליישב את דברי הגמרא. הפסוק מדבר בדיין שיודע, שפסק ההלכה שלו הוא אמת לאמיתה. אבל ההוכחות או הראיות, שהצד הזוכה הביא, אינן נכונות, וכאן הדיין טעה, שכן היה אסור לקבל את הראיות ואת ההוכחות האלו.
יכול הדיין במקרה כזה לחשוב, שכיוון שהפסק שלו הוא אמת, לא נורא אם הראיות אינן נכונות ואינן מבוססות דיין. לכן הוא רוצה להמשיך להתעקש על אותן הוכחות, שכבר נטענו, או להישען על אותן טענות, שלמעשה אינן נכונות, כי הדיין יודע, שהדין אמת.
לומדת הגמרא מהפסוק שלנו - "מדבר שקר תרחק" - אסור להחזיק בשקר גם אם רק הראיה שקרית. הודה על האמת, שהראיה אינה נכונה. מובן, שחובה על הדיין להמשיך לנסות להוכיח את האמת, אבל הפסוק מלמד אותנו, שגם הדרך לפסק חייבת להיות דרך אמת, כי שקר- אין לו מקום, צריך להתרחק משקר.
מהפסוק: "לא תטה משפט" למדנו, שצריך לדון דין אמת. אבל אם הדין הוא אמת, אולי לא משנה הדרך, כיצד הגיע אליה הדיין. באה הגמרא ללמד, שגם הדרך חשובה. לא מספיק להכריע אמת, גם תורת הראיות וההוכחות צריכה להיות אמת. ואם יש טעות, צריך להודות על האמת.
הפסוק מדבר על שקר בלשון מיוחדת - אפשר היה לכתוב: "משקר תרחק". המילה "מדבר" באה ללמד יותר. גם הדיבורים שמסביב לעניין, אסור שיהיה בהם שקר, כמו שלמדנו מתשובת הרשב"א וכמו ביישוב שלנו בסוגיה במסכת שבועות.
19/01/2014 08:10