הימים מלאי ההוד במחיצתו של הרבי
הרב שלום-בער בוטמן שליט"א, משפיע קהילת חב"ד תל-אביב, פגש את הרבי שנים לפני קבלת הנשיאות כנער צעיר, והיה עד לגילויים נדירים ● לכבוד י' שבט, הילולת הריי"צ ויום הכתרת האדמו"ר האחרון מליובאוויטש זצ"ל, סיפר הרב בוטמן על הימים מלאי ההוד במחציתו של הרבי ● וגם: הרב שמואל קפלן מספר על דאגתו של הרבי לכל יהודי ויהודיה
הרב שלום-בער בוטמן משפיע קהילת חב"ד תל-אביב, זכה לקירובים רבים מהרבי. הוא זכה לפגוש את הרבי שנים לפני קבלת הנשיאות כנער צעיר, והיה עד לגילויים נדירים.
ערב י' שבט, סיפר הרב בוטמן בראיון לשטורעם על הימים מלאי ההוד במחציתו של הרבי – אז הרמ"ש, חתנו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ.
כשאנחנו שואלים אותו על תחושותיו לקראת י' שבט, הוא בוחר לחזור עשרות שנים אחורה, אל צרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה.
"ראיתי את הרבי בשנים הראשונות, כשהתגוררתי בצרפת. הייתי בחור בישיבה, וכשדיברו על הרבי חשבתי שאני מכיר אותו, יודע מיהו הרבי... אני לא חושב שאלה היו דברים רוחניים, אלא יותר 'גשמיות שברוחניות'.
"אחר-כך, כשהגענו לארצות הברית, הייתי בחור מבוגר יותר ונכנסו ל'יחידות'. האונייה שהביאה אותנו עגנה ביום שלישי בבוקר, הגענו לבת הדודה שלנו הדסה קרליבך, היא יצרה קשר עם הרב חודקוב, וכך נכנסו ל'יחידות'. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את הרבי לאחר קבלת הנשיאות. בשעה 20:00 נכנסנו ל'יחידות'. הרבי קיבל אותנו במאור פנים, בצורה מאוד לבבית. הרבי שאל: "קינדער, איר געדיינק מיר" (ילדים, אתם זוכרים אותי?), ומיד המשיך ואמר: "איך געדיינק אייך" (אני זוכר אתכם)".
מה עוד זכור לך מהתקופה בצרפת?
"בשנת תש"י, לאחר הסתלקותו של הרבי הריי"צ, ארגנו החסידים אספות שעסקו ברצון של החסידים לראות את הרבי ממשיך את מקומו. האספות התקיימו בבית דודי, הרב שניאורסון, לא היו שני חדרים גדולים. האספות היו חשאיות, והורגש בהן שכולם נוהרים אחרי הרבי. על היחס של זקני החסידים לרבי, אפשר ללמוד מהסיפור הבא: כשנכנסתי לר' ניסן נמנוב לפני הנסיעה לארה"ב, הוא דיבר איתי בצורה לבבית, בגובה העיניים. ואמר לי 'יש אנשים שאומרים שאני עוד לא מקושר כמו שצריך'. והוסיף בחריפות: 'אני יכול לומר לך שמכתבים כאלה, כמו שאני מקבל – אף אחד לא מקבל'".
"סיפור נוסף: הרבי היה מגיע לאמו, יום יום. בשבתות היה מניין. בקבלת שבת, למיטב זכרוני, הרבי היה מתפלל עם המניין ואילו בשבת בבוקר הרבי היה נכנס לבקר את אמו. בזמן שהחזן היה מגיע ל'קדושה' הייתי נכנס וקורא לרבי.
"הרבי היה מביא את טליתו בתוך שקית לבנה. הוא היה מוציא את הטלית מהשקית, מוריד את הכובע ומניח את הכובע בתוך השקית.
"הרבי היה נשאר בבית הכנסת, מאזין לקריאת התורה בעמידה ולאחר שהציבור סיים את תפילתו, היה מתחיל להתפלל במתינות".
זכה הרב בוטמן שהרבי יתפלל בסידורו האישי. "כשהייתי פליט ולמדתי בישיבה בווינה, קיבלתי מעסקן של 'אגודת ישראל' סידור תהילת ה'. את הסידור הזה הגשתי לרבי מדי תפילה, ובאמצעותו הרבי היה מתפלל".
הרב בוטמן מוסיף ומספר: "הייתה לי מטפחת אף שהיו לה סימני קיפול, ונהגתי לקפל אותה לפי הקפלים. באחת השבתות, בעודי מקפל את המטפחת, שמתי לב שהרבי מביט לכיווני. בצורה אוטומטית, הורדתי את הידיים למטה, מתחת לשולחן. אחרי שנים, נזכרתי בכל מיני סיפורים ובין היתר גם בסיפור הזה. כשחקרתי בזיכרוני וניסיתי להבין את מה שקרה, התברר לי שאסור היה לקפל, אבל הרבי לא רצה לומר לי את זה, אז ילד בן 12. הוא לא רצה לומר את זה ברבים. הוא רצה שאבין את זה לבד".
שנים לאחר קבלת הנשיאות, היחס המיוחד לו זכה מהרבי נמשך. "אחי, שמואל מנחם-מענדל, אמר פעם שהוא נכנס לרבי והרבי קיבל אותו כחסיד ולא כקרוב. להגיד שזכיתי לדברים מיוחדים קשה לי".
ובכל זאת?
"כשנסעתי לחתונה, נכנסתי ל'יחידות' והרבי ביקש שאעבור דרך פריז ואנגליה ואמסור יין מההתוועדות כדי לחזק את הקהל. למעשה, אז נוסדו צעירי אגודת חב"ד במדינות הללו".
תמימים שלא ראו את הרבי בעיניהם, מצליחים להתקשר לרבי יותר מאי פעם. איך אתה מסביר את זה?
"שמעתי מר' יואל על דברי התניא בעניין 'אהבה', שאינה יכולה להימסר בירושה. אדמו"ר הזקן הסביר שזו לא תכונה רגילה, אלא דבר שקיים בדם היהודי. האהבה לקב"ה נמצאת בדם שלנו. במידה מסוימת, זה דומה. היום ההתקשרות לרבי היא גדולה יותר – בגלל שזה בדם שלנו. דווקא היום, שאי אפשר לדבר עם הרבי ולהתייעץ איתו. זה מה שנשאר לנו".
הרב שמואל קפלן: "הרבי חש את כאב הנערה"
היה זה זמן קצר לאחר נישואי, כאשר למדתי ב"כולל אברכים" [מסגרת לימודית לאברכים בתקופה שלאחר נישואיהם] בחצרו של הרבי בניו יורק.
יום אחד נקראתי אל הרב חדקוב, מי ששימש כמזכירו של הרבי, שאמר לי שיש לו משימה מיוחדת עבורי, משימה שהיא קודמת לכל שאר עיסוקי, כולל גם לסדרי הלימוד ב'כולל'.
הרב חדקוב סיפר לי על נערה צעירה כבת 17 הסובלת מקשיים רגשיים חמורים, תוצאה של מרד נעורים, "גיל העשרה", לבטים שונים בתחום הדתי, ובעיות משפחתיות - והרבי, באופן אישי, מסייע לה. ואני נקראתי להיכנס לעובי הקורה ולסייע לנערה בעת הצורך.
במהלך ארבעה חודשים השקעתי כ50% מזמני בטיפול בענינה של הנערה, ולכל אורך הדרך, כל צעד שעשיתי - היה לאחר התייעצות עם הרב חדקוב, שהיה מתייעץ לעיתים קרובות עם הרבי, וחוזר אלי עם הוראות מעשיות ברורות.
הנערה כתבה לרבי באופן ישיר, ובכל פעם שהרבי השיב לה - היא הראתה לי את המענה, והיינו משוחחים על המענה של הרבי. למרות עיסוקיו הרבים - הרבי היה משיב בתוך שעות ספורות מאז שקיבל את המכתב, לכל המאוחר ביום שלמחרת.
הרב קפלן מספר על מענה מיוחד, מבין רבים, שהנערה קיבלה מהרבי.
היא כתבה לרבי על הכאב והייסורים שהיא חווה, על מערבולת של רגשות שמתחוללות בקרבה, והיא פרטה זאת במספר גליונות-נייר. במכתב התשובה ענה לה הרבי בין השאר, שהוא "חש את כאבה", וכי הוא מזדהה עם ייסוריה ומלא אמפתיה לסבל שלה.
הנערה כתבה לרבי בתגובה: "רבי, אינני מאמינה לך". איך אתה יכול לחוש את הכאב שלי? אינך עובר את מה שאני עוברת! מה זאת אומרת שאתה "חש את כאבי"?!
בתוך כשעתיים התקבל מענה מהרבי.
הרבי כתב לה: "כאשר תזכי לגדול ולהקים משפחה, ובע"ה יהיה לך ילד משלך, אזי מטבע הדברים, בשנה הראשונה, שיניו של הילד יבקעו. זהו תהליך כואב, הרביד בוכה בגלל השינים הבוקעות. לאורך כל אותה תקופה - אמו של הילד חשה את כאבו של הילד כאילו היו השיניים חותכות בבשרה-שלה.
"כך ממש - אני חש את כאבך וצערך".
דברים אלו של הרבי עשו עליה רושם עז, היא החלה להפנים את העובדה שהרבי אכן חש את מה שעובר עליה והרבי באמת מנסה לעזור לה, וכתוצאה מכך היא החלה בהדרגה להגיב בצורה חיובית, ובסופו של תהליך ארוך היא ברוך ה' הקימה משפחה למופת וזכתה לילדים משלה.
הגדי הקטן
שבת פרשת בשלח חלה ביום יו"ד בשבט. זה היום בו, בשנת תשי"א, הרבי קיבל על עצמו את ההנהגה. ביום זה הרבי נעשה למנהיג עם ישראל.
המדרש מספר כי משה רבינו היה רועה את צאנו של חמיו יתרו במדבר.
משה רבינו היה מוציא את הצאן למרעה באופן מבוקר. בתחילה הוא היה מוציא את הגדיים הקטנים, אלו שאוכלים את חלקו העליון הרך של העשב. כאשר הם אכלו ושבעו - הוא היה מכניס אותם אל הדיר ומוציא את הכבשים המבוגרים, אלו שיכולים לאכול את חלקו התחתון של העשב. וכאשר הם אכלו ושבעו -הוא היה מכניס אותם ומוציא את הכבשים הצעירים והחסונים - אלו ששיניהם חזקות ויכולים לאכול גם את שורשי העשב, ונותן להם לאכול לשובע.
למרות שמשה רבינו נהג כך עם הצאן - עדיין הוא לא נבחר להיות "רועה ישראל", להיות מנהיג האומה.
יום אחד גדי קטן החל לברוח מן העדר, ומשה החל לרוץ אחריו ולהחזירו את העדר. הגדי הקטן רץ ורץ עד שהגיע אל מעיין מים. משה הגיע אליו, נתן לו לשתות לרוויה,
ואז נשא אותו על ידיו והשיבו אל העדר.
אמר הקב"ה: אתה יודע לרעות את הצאן, אקח אותך לרעות את צאני, את עם ישראל.
מבחנו של המנהיג
זה מבחנו של מנהיג, זו תכונתו של רועה אמיתי, של מנהיג האומה - של משה רבינו בדורו ושל הרבי בדורנו.
כאשר אתה דואג ל"ציבור", גם אם אלו קבוצות בציבור - עדיין לא עברת את מבחן המנהיגות. גם כאשר משה רבינו דאג לצעירים לבד, למבוגרים לבד ולקטנים לבד - עדיין הקב"ה לא בחר בו כמנהיג.
אך כאשר הוא הוכיח שהוא דואג לא רק לכלל, או לקבוצות מתוך הכלל - אלא לגדי אחד, בודד, גדי יחיד שעזב את העדר, ומשה רבינו רץ אליו, נושא אותו על ידיו, ומטפל בו בחמלה וברגישות - כאן הוא עמד במבחן המנהיגות והקב"ה בחר בו כמנהיג ישראל.
הרבי דאג לכלל עם ישראל, בהיותו נשיא הדור - הוא דאג לדור. אבל הוא לא דאג רק לכלל, הוא דאג וטיפל באופן אישי בכל פרט מהעם. לכל כבש יחיד. הוא לא היה "נשיא הדור" של הדור ככלל, אלא נשיא של כל פרט ויחיד מהדור. הוא "חש את כאבו" של כל ילד מהדור, אם זה את כאבו הגשמי בשעה ששיניו בקעו ואם זה את כאבו הרוחני כאשר הוא עמד נבוך בנפש מבולבלת.
שבת זו, יום יו"ד בשבט, זה הזמן וההזדמנות שלנו לעורר מחדש את הקשר שלנו עם הרבי, באמצעות לימוד תורתו, באמצעות הפעולות והעשיה בהתאם להוראות שהוא הנחיל לנו, באמצעות תפילה על ציונו - מתוך אמונה ותפלה כי בקרוב ממש תבוא הגאולה האמיתית והשלמה, ונתראה בשנית שוב עם הרבי, עין בעין.
9/01/2014 12:05