מבט לפרשת השבוע "בשלח"

שבועת יוסף ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר, מדוע רק יוסף השביע את כלל ישראל, שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל ● מפני מה שאר האחים לא השביעו את בניהם? ומדוע יוסף אינו משביע את בניו שלו אלא את כלל ישראל? ● פרשת בשלח

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר: פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (יג, יט).

מקשה רש"י: "ולמה לא השביע לבניו, שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביע יעקב? אמר יוסף: אני שליט הייתי במצרים והיה סיפק בידי לעשות. אבל בני - לא ינחום מצרים לעשות, לכן השביעם, לכשיגאלו ויצאו משם- שישאוהו".

צריך להבין מדוע יוסף השביע את בני ישראל ולא את בניו. רש"י שואל שתי שאלות ועונה רק על השאלה מדוע לא מיד. אבל מדוע השביע יוסף את אחיו ולא את בניו ?

שאלה נוספת: למה האחים לא השביעו את כלל ישראל, כמו יוסף הצדיק, או לפחות את בניהם, כמו יעקב אבינו? בספר "יעלת חן" מיישב, שיוסף ידע ברוח הקודש, שבני אפרים ינסו להקדים את הקץ. כידוע, הם נכשלו. פחד יוסף, שבני אפרים יחטפו גם את עצמותיו. לכן יוסף השביע את כלל ישראל ולא את בניו.

אולי אפשר ליישב בדרך נוספת: השבט היחידי שחולק לשני שבטים הוא שבט יוסף. לכל שבט היה נשיא אחד, לכן כל אחד מאחי יוסף לא דאג לקבורתו, ולא נצרך להשביע את בניו. היה ברור לראובן, שמעון ושאר השבטים, שכאשר יזכו ישראל לגאולה, הבנים ייקחו את עצמותיהם לקבורה בארץ ישראל.

מי יהיה אחראי מתוך השבט להתעסק בארון? הנשיא, המנהיג הנבחר. אבל שבט יוסף זכה להתחלק לשניים. יש ליוסף שני נשיאים, שני אחראים. זה פתח לבעיות!

הגמרא אומרת: קדרה דבי שותפה לא קרירה ולא חמימה. סיר של שני שותפים לא קר מדיי כשצריך ולא חם מדיי כשצריך, שכן כל אחד סומך על השותף, שידאג לטמפרטורה הנצרכת.

יוסף רצה, שעל קבורתו יהיה אחראי אחד, במיוחד שיוסף חשש ממה שחשש אביו יעקב. כולם ידעו את כוחו של יוסף הצדיק, את רוח הקודש, שדיברה מגרונו וזיכתה את מצרים בעושר ובשליטה על עמים אחרים. לכן היה חשש, שהמצרים יעכבו את ארונו אצלם. ממילא מובן, מדוע היה צריך להשביע את בני ישראל.

אם יוסף הטיל את השבועה על כלל ישראל, מי אחראי לכלל ישראל? המנהיג שנבחר להנהיג את העם - משה רבנו. יוסף ידע, שאם יהיה קושי להוציא את ארונו ממצרים, למנהיג יהיה כוח גדול.

אם מתבוננים- רואים, שגם בזמן שעם ישראל עסק בביזת הים, משה רבנו התעסק בארונו של יוסף. גם משה יכול לקחת בביזת הים, אבל משה הבין, שאותה שבועה, שהוטלה על כלל ישראל הוא אחראי לה באופן אישי, כמנהיג של כלל ישראל.

בזמן רגיל משה יכול לצוות אחרים, שיתעסקו במצווה, אבל בזמן שכלל ישראל עסקו בדברים חשובים, כמו כאן- ביציאת מצרים וכמו בזמן ביזת הים, לא יפה לבקש מאחר לעסוק במצווה, שמוטלת בשבועה על כתפי המנהיג.

בסופו של דבר, מי שעוסק במצווה אינו מפסיד. משה זכה להתעשר ממקור אחר, כידוע, ממה שנשאר מהלוחות השניות.

משה רבנו מלמד אותנו כלל גדול – מנהיג לוקח על עצמו חוב שהוטל על הכלל, ודווקא בזמן שכולם עסוקים. הוא כאחראי מטפל בחוב באופן אישי על חשבון הזמן היקר שלו, אפילו כשיש לו הפסד גדול, כמו בביזת הים.