מבט לפרשת השבוע "וארא"
כאבם של ישראל ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר את ביאור רש"י על המילה "וארא- אל האבות" ● מה החידוש, הרי בפסוק עצמו נאמר: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", הרי כל ילד יודע, שהם אבות האומה ● מה בא רש"י להדגיש? ● פרשת וארא
"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב" (ו, ג)
מבאר רש"י: "וארא- אל האבות". נשאלת השאלה מה בא רש"י הקדוש לחדש בפירושו, הרי בפסוק עצמו נאמרו שמות האבות - "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב"?
רבי מאיר מפרימישלן ענה בדרך חידוד – רש"י ביקש להדגיש, שכל אב של האומה היהודית זכה לתואר "אב" בזכות עצמו. יש צדיקים, שכוחם נובע מהיותם "הבן של הצדיק" או "הנכד של המקובל", אבל האבות הקדושים היו כל אחד אב בזכות עצמית.
חשבתי אולי להסביר את דברי רש"י בדרך הפשט:
בסוף פרשת שמות פונה משה רבנו להקב"ה בשאלה: "וישב משה אל ה', ויאמר ה': למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך" (ה,כב-כג). משה רבנו כדרכו כואב את כאבם של הסובלים, במיוחד את כאב ישראל. לכן משה מתלונן על הכאב, שנגרם לישראל כתוצאה משליחותו.
הספורנו מבאר את המשפט "למה זה שלחתני – אם היו ראויים לזה הפורענות, למה גלגלת אותו על ידי?"
במדרש בשלהי פרשת שמות נאמר: "באותה השעה, שאמר משה למה הרעותה, ביקשה מידת הדין לפגוע במשה, וכיוון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין".
הקב"ה בתחילת הפרשה עונה למשה רבנו תשובה על תמיהתו של המנהיג הנבחר: "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים משעבדים אותם, ואזכור את בריתי".
מבאר רש"י: הקב"ה הציב ברית בין כל אחד מהאבות לתת להם את ארץ כנען.
לאברהם אבינו בפרשת המילה נאמר : "אני א-ל ש-די.... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" (בראשית יז, ח).
ליצחק אבינו נאמר: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה, אשר נשבעתי לאברהם" (בראשית כו, ג).
אותה שבועה, שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו, אמר גם ליעקב אבינו: "אני א-ל ש-די פרה ורבה... ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק - לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ." (בראשית לה, יב) ממשיך רש"י ואומר: "הרי שנדרתי להם ולא קיימתי".
מכוח השבועה וההבטחות אומר הקב"ה למשה רבנו: "לכן אמור לבני ישראל: אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
רש"י הראשון בפרשה מסביר את המשפט הפותח על פרשתנו: "וידבר אלוקים אל משה – דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה". בתשובה של בורא עולם מובאים האבות הקדושים, שכן גם הם זכו להבטחה על ארץ ישראל, גם להם הייתה טענה מכוח ההבטחה של הקב"ה לכל אחד מהם. מדוע הם שתקו? מפני מה הם לא הרימו קול?
אומר הקב"ה למשה: "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב". מבאר רש"י: שהרי הבטחתי ולא קיימתי". מוסיף רש"י את העניין, שאברהם, יצחק ויעקב הם לא רק מנהיגים ראשי עם ישראל, הם אבות האומה! כל האומה הישראלית בנים שלהם. לכן הם היו צריכים להתלונן יותר ממך, משה רבנו, אבל הם שתקו. גם הם ראו את קשי הגאולה ואת הסבל הגדול.
המדרש מביא, שהקב"ה אמר למשה: "חבל על דאבדין ולא משתכחין". הרבה פעמים נגליתי אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב, ולא הרהרו אחרי מידותיי.
אמרתי לאברהם: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה." ביקש לקבור את שרה אמנו ולא מצא לה חלקת קבר עד שקנה בדמים, ולא הרהר אחרי מידותיי. והמדרש ממשיך באריכות.
נשאלת השאלה: מדוע משה התנהג אחרת מהאבות הקדושים? האם משה רבנו היה קטן מהם באמונת ה'? משה רבנו, שהרמב"ם מכנה "אדון הנביאים", שעליו נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים". (דברים לד, י)
מתרץ ב"ילקוט יהודה": אמנם הקב"ה טוען כלפי משה רבנו- למה הוא נוהג אחרת מהאבות, ורש"י מדגיש, כמו שהסברנו, שאברהם ויצחק ויעקב היו אבות האומה וראשיה, אבל יש הבדל אחד יסודי. אצלם זה נגע להם-לגופם. לאברהם הייתה בעיה לקבור את אשתו, הוא נאלץ לשלם בדמים מרובים. הסבל היה פרטי שלו. הוא עמד בניסיון, וכן בנו יצחק ונכדו יעקב. משה רבנו באופן אישי לא סבל, הוא היה משבט לוי,שלא שועבדו במצרים. הכאב לא היה בגופו שלו, אלא כאבם של ישראל. לא כאב של משפחתו האישית, כמו אצל האבות, אלא כאב של שבטים אחרים. אמנם משה לא אחד מאבות האומה, אבל מנהיג שמתפלל על האומה, והוא אינו סובל. יש לו כוח ותוקף לבקש. וכן מבואר במדרש : "ולפי שנסתכל הקב"ה, שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במידת הרחמים, הה"ד: ויאמר אליו אני ה'".
משה רבנו מצליח להפוך את מידת הדין למידת הרחמים. אמנם הוא לא אב האומה, אבל הוא מנהיג גדול, שכואב את כאבם של אחרים. אולי לכן בסופו של דבר הוא זוכה להיות "אדון הנביאים". מי שכואב את כאבו של הזולת בצורה מוחשית, עד כדי סיכון עצמי, שהרי לא פשוט לדבר כך מול מלך מלכי המלכים, זוכה לגדולה, זוכה להביא את הבשורה של אותן לשונות של גאולה, שאומר לו הקב"ה בסופם של דברים: "והוצאתי" "והיצלתי" "וגאלתי" "והבאתי אתכם אל הארץ".
