הכדורגלן תומר ועקנין: "הקב"ה זיכה אותי במידת האמת"

חיכתה לו קריירה מבטיחה, מעמד, יוקרה, והרבה כסף ● אבל הרצאה אחת של הרב זמיר כהן שליט"א, גרמה לו לשנות כיוון ● ראיון עם שחקן הכדורגל תומר ועקנין ואשתו אדווה, על הפרישה בשיא ההצלחה, ועל האושר הגדול שהם מצאו במחוזות היהדות

 

את קריירת הספורטאי התחיל תומר בהיאבקות. בגיל 14 היה אלוף ישראל בתחום.

רק כאשר אחד משחקני הפועל באר שבע ראה אותו משחק והתלהב, הוא ערק למגרש הכדורגל. הוא לא חשב אז, שתוך מספר שנים יסומן ככוכב הבא של הפועל באר שבע, ולמעשה, ככוכב נולד של מגרש הכדורגל הישראלי.

בבאר שבע שיחק בהתקפה עם יוסי בניון: "בשלב כזה אתה מבין שאתה הולך להיות אדם עשיר ומאושר, לפחות ממבט של בחור צעיר בלי ניסיון".

בצבא שירת ועקנין בתור צלם צבאי בבית ספר לקצינים, בד בבד עם היותו כדורגלן: "הייתי מצלם פעולות מסווגות, טקסי סיום של צוערים ותרגילי שטח".

עם סיום שירותו הצבאי, הוצע לתומר להיות צלם בשטחים, אולם הוא סירב: "הכדורגל הכריע".

כששואלים את ועקנין על המשפחה ועל הרקע הדתי שלו, הוא מיד מזכיר את סבו. "סבא שלי היה דמות מוערכת מאד. לא שמענו את הקול שלו מרוב עדינות, תמיד בתוך ספר קודש, ונערץ מאד על הילדים שלו. גם אחרי, שלצערנו, עזבו את הדרך, הם היו אנשים מאמינים, שלא חשבו שיהודים בארץ ישראל ירחיקו את הילדים שלהם. הוא ניסה תמיד להראות את הדרך הנכונה, אבל אף פעם לא העיר. אותי הוא היה מברך בכל העניינים שביקשתי ממנו, גם לא דתיים, חוץ מהכדורגל..." הוא אומר בראיון לבת שבע לוי מ'הידברות'.

הדמות של הסבא כנראה השפיעה. ועקנין מתאר את הכבוד הגדול שלו לדת, גם בתור אדם לא דתי: "הייתי חוזר מבילוי, ברכב, בשבת, בזמן הנץ, ורואה מולי יהודי עטוף טלית. מצאתי את עצמי מתכופף ומסתיר את עצמי מבושה, למרות שהוא לא מכיר אותי...".

החיים של תומר יכלו לזרום במסלול שגרתי של קריירה, משפחה, כסף ובילויים, אבל משהו הפריע לזרימה הטבעית שלהם: "במבט חיצוני הייתי יכול לומר על עצמי, שלזה רציתי להגיע, אבל עמוק בפנים הייתה בי זעקה שמתקשה לקבל את חיי החברה, הקצב, התחרות הלא בריאה, השקרים וחוסר הכבוד. כך אתה מוצא עצמך עוסק בפיתוח טכניקות הישרדות, ובלי להרגיש, הופך להיות חלק מהצגה גדולה.

אני לא יודע כמה הייתי אז יהודי טוב, אבל במידה אחת טובה הקב"ה זיכה אותי – מידת האמת. כל דבר שעסקתי בו בחיים, הייתי מודד את אמיתותו במבחן התוצאה ולא במבחן ההנאה, וכך הייתי בוחר אם להיות או לא להיות".

בגיל 23, בצעד אמיץ, נגד כל היגיון, עזב תומר את הכדורגל. "כמו שאמרתי, הנאה אמנם הייתה, אבל במבחן התוצאה איבדתי יותר משהרווחתי. המציאות הובילה אותי להיות אדם מפונק, בלי אישיות משל עצמי, חסר סיפוק ומתוסכל. אגב, זה תקף לא רק אצל כדורגלנים. הרבה מאיתנו חיים כך היום. זו למעשה 'מגילת העצמאות' של החיים החומריים. מכיוון שהרגשתי שאני מוכרח לנסות דרך אחרת, עזבתי, למרות החשש הגדול".

תומר פתח מועדון גדול בבאר שבע, ששגשג מהר מאוד, ולאחר חצי שנה מכר את החלק שלו ועזב.

• מה קרה?

"מהר מאוד גיליתי שיש מציאות עגומה יותר מהקודמת, למרות שבמבט חיצוני אי אפשר היה להבין מדוע אני קם ועוזב, אבל מבחינתי ההחלטה הייתה לא להתפשר".

• מה היה היעד הבא?

"לוס אנג'לס. הייתי אצל חבר מצליח ומפורסם, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מעורה בחברה הגבוהה, מוזמן לאירועים היוקרתיים בבוורלי הילס, ומגיע בלימוזינות נוצצות. היינו מקבלים 10 כרטיסים לשורות הראשונות לקרב האגרוף של מייק טייסון. בתחילה התרשמתי, אך לאחר תקופה הרגשתי שהקצב מוביל אותי למקום שאני לא רוצה להיות בו.

לבזבז 70,000 דולר בבוקר אחד

• העיקר שיבואו ויבזבזו כסף...

"כן... היו לנו טיסות שבועיות שגרתיות ללאס וגאס, עיר ההימורים, באירוח מלכותי כפשוטו. פעם, כשטסתי עם אחד היהודים הכי עשירים בלוס אנג'לס, הזדעזעתי כאשר עזבתי אותו ב-9:00 בבוקר, ובצהריים, כשחזרתי, הוא פלט לעברי בפשטות מאוסה: הפסדתי עד עכשיו 70,000 דולר...

ערב אחד עמדנו בכניסה לקזינו, ומולנו הגיע אדם שנראה מיליון דולר: מגפי בוקרים, כובע בוקרים, שעון רולקס כולו יהלומים... חבר שלי, שראה שהתבוננתי בו, אמר לי: "אל תתפעל ממנו, זה יהודי שנמצא פה 20 שנה, וכולו מלא חובות. לא נותנים לו להיכנס לבתי הימורים, והוא רוצה שאני אקח עליו אחריות ואכניס אותו. כשהתקרב אלינו ביקש הלוואה של 100 דולר...".

יש יהודים שנמצאים שם בין 10 ל-30 שנה, וחיים במציאות נוראית. קשה להם, הם לא מאושרים, ולא חוזרים לארץ מהבושה. הם לא יודעים מה יענו לחברים שישאלו אותם 'נסעתם עם דולר ולא חזרתם עם מיליון דולר?'. פגשתי הרבה אנשים כאלה".

• שלום לארה"ב?

"כן, החלטתי לחזור לארץ, למרות כל הפיתויים.

אחרי שנתיים, כנגד כל הסיכויים, החלטתי לחזור לכדורגל. במחנה אימון בגרמניה, עם הפועל באר שבע, כשאני בשיא הכושר, קיבלתי הצעת חוזה ענקית מקבוצה בגרמניה, אך יום לפני החתימה נפצעתי באימון, פציעה שגמרה מבחינתי את העונה וביטלה את החוזה בגרמניה. קודם לכן גם היו הצעות חוזה במכבי ת"א ובבית"ר ירושלים".

• מהיכן התחיל המפנה?

"לפני אחד המשחקים בבאר שבע ניגש אלי אקי אבני והתעניין בפציעה שלי, והפליא אותי כשאמר לי שהוא משתתף בשיעורי תורה".

• האווירה של שנאת החרדים בתקשורת לא השפיעה עליך?

"ההיפך. כשראיתי ש'ידיעות' או 'מעריב' מקצים את העמודים המרכזיים לכותרות על החרדים, זה הדליק לי נורה אדומה. הבנתי שיש פה מגמה.

עברתי לשחק בכפר סבא עם יצחק שום. יום אחד קיבלתי טלפון מחבר בת"א שהזמין אותי לשיעור תורה. לבית נכנס הרב זמיר כהן. הוא שידר אמת, והיה נדמה לי כאילו הוא הכין את השיעור הזה במיוחד בשבילי. כמעט על כל השאלות הגדולות בחיי קיבלתי תשובות בלילה אחד, גם בלי שהספקתי לשאול. מכאן קבעתי שהדת שלנו היא ההזדמנות הבאה שלי".

• איך?... אתה מתאר חיים של בילוי והנאה, שיש בהם כל דבר גשמי, איך פתאום רב שמוסר דברי תורה מצליח לחדור אליך?

"היום אחרי 11 שנים שאני מכיר את הרב, אני יודע את התשובה. בדרך כלל כשאנשים מציגים את האג'נדה שלהם, הם מדברים גבוה מהמקום בו הם נמצאים, אצל הרב זה לא כך, מה שהוא אומר - זה הוא. ואין לשכוח שהוא מייצג דברי אלוקים חיים בניגוד לגימיקים וחיצוניות מצועצעת שהעולם מוכר לנו, כמו רעל שמצופה בשוקולד. מי שמחפש אמת באמת - לא יכול להתעלם".

• זה פעל כך גם על האנשים שלידך?

"היו שם לפחות 3-4 שחקני תיאטרון ועוד שתי שחקניות שחזרו בתשובה בעקבות השיעור הזה".

• מה היו הצעדים הראשונים שלך?

"שיעורי תורה והנחת תפילין. כמה ימים לאחר שהתחלתי, סבא שלי נגלה אלי בחלום, לבוש לבן, קורן כולו. הוא נשק את ידי והלך בשמחה. כשקמתי הבנתי שאני בדרך נכונה".

• והשלב הבא?

"שבת. הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה, שבדיוק אז העבירו את המשחקים בליגה לימי שישי, וכך התחלתי לשמור שבת, אבל לא לבד... לקחתי איתי 15 חברים. ישבנו בליל שבת עד שעה מאוחרת, שרנו, והבאנו רב מקומי שידבר. התחושות היו אדירות, תחושות שאף פעם לא חוויתי.

הבעיה הייתה לראשונה, כשהוזמנו למשחק בשבת בסכנין, ולא היה לי איפה להתארח. יום לפני הנסיעה למלון בצפון הארץ, נאלצתי להתחזות לפצוע, וכך שמרתי עוד שבת.

בפעם נוספת במשחק שנקבע ליום שישי בבית שאן, והחזרה הייתה מתוכננת בשבת, שיתפתי חבר ששיחק בזמנו במכבי ת"א והיה גר בסמוך לאצטדיון, שבדקה ה-50 "אפצע" שוב, וכשיראה אותי יוצא, יחכה בחוץ וניסע ביחד לביתו לשמור עוד שבת".

• וככה עזבת את הכדורגל?

"זה לא היה כזה קל. דבר טוב ואמיתי בחיים לא מגיע בקלות. חודש לפני סוף העונה התקשר אליי בכל יום מאמן מוכר, וסיפר שהוא מקים קבוצה של כוכבים ומוכן לשלם הרבה כדי שאשחק אצלו בשנה הבאה. ניסיתי להתעלם, אך הוא פרסם ב'ידיעות' שאני קרוב לסיכום אצלו, וכשאבא שלי ראה זאת, שאל מתי נוסעים לחתום. הבנתי שהסתבכתי... אך לא נלחצתי ואמרתי לעצמי שאלך, וכשישאלו מה דרישת השכר שלי, אפריז בסכום. כשהגענו חששתי בתחילה לומר את הסכום, וכשאמרתי, נדהמתי לשמוע את המילה – קיבלת! מכאן אתה מתפצל לשניים - צד אחד אומר לך: כן, עוד שנה בכדורגל, למרות הקושי לשמור שבת, ובכסף הזה תקים בית כנסת, שיעורי תורה וכו', והצד השני אומר: לא, אלו תחושות שאף פעם לא חשת אותן, וייתכן שזו שעת רצון שלא תחזור עוד לעולם. בחרתי בחיים.

הניסיון השני היה לא פחות קשה: קיבלתי הצעה לפתוח סניף של אחת המסעדות המפורסמות בארץ. כששמע זאת חבר שלי, שהוא מפורסם ועשיר, היה מוכן לשלם את כל הכסף בתמורה לשותפות. כשהוגש לפניי התפריט גיליתי שהוא מציע מאכלי חלב ובשר. נחרדתי. אמרתי להם: 'תיכף תאמרו שצריך לפתוח גם בשבת'. הם השיבו שלא, התפריט הוא התנאי היחידי... היה לא קל, ובחרתי לוותר.

החלטתי בעצת הרב זמיר להיכנס לישיבת "נתיבות עולם" בבני ברק, הייתי שם ארבעה חודשים. אחר כך אמרתי לרב זמיר: 'אני רוצה להיות קרוב אליך'. הגעתי לביתר ומאז אני שם 11 שנים".

• איך הגיבה המשפחה?

"אבא לא דיבר איתי שנה. הוא כאב שאני עוזב בזמן בו רק התחלתי לקטוף את פירות ההשקעה. היה לי כבר כרטיס ביקור בכדורגל, הקבוצות היו מתקשרות ואני בחרתי מי שמשלמת יותר".

• איך התקשורת הגיבה?

"היו כתבות על החזרה בתשובה שלי ב'ידיעות' וב'מעריב'. באחד העיתונים שאלו אותי מהי התחושה לגבי החזרה בתשובה שלי, אמרתי להם: כולם מתארים את התחושה של כובש שער. ברגע שאתה מבקיע שער, זו תחושה אדירה, אבל יום אחרי נוצר חלל. היום, את התחושה הרגעית של כבישת שער, אני מרגיש בכל רגע ורגע". 

• איך הייתה הכניסה לחיים רוחניים?

"כשהחלטתי להיכנס לישיבה, הרב הפנה אותי לישיבת נתיבות עולם. נכנסתי למבנה של הישיבה, כאשר יום קודם לכן עדיין גרתי בארסוף - אחד היישובים של האלפיון העליון... צמוד לווילה של יולי עופר. גרתי עם חבר ששכר את הבית בסכום של: 6,500 דולר לחודש... עם בריכה, ג'קוזי, ופיליפיני צמוד.

ארזתי את התיק ונכנסתי למגורים עם 5-6 חבר'ה בתוך חדר קטן וצפוף, עם גשם, כאשר המיטה שלי מתחת לחלון השבור... היה לי כח לסבול, כי מה שקיבלתי שם עלה על כל הקשיים. ידעתי שבחדר הזה לא אהיה לנצח, ובתמורה לחוסר הנוחות הזו, אני זוכה להכיר את הכיוון הנכון בחיים לראשונה".

• ושידוך?

"ישר ולעניין... (צוחק). לפני שנים, באחד משיעורי הזוגיות שמסרתי, הזכרתי את חשיבות ההתעלות הרוחנית לאדם, המשפיעה בהכרח על קביעת בן/בת הזוג (על פי המקורות, בני זוג שמגיעים ברמה רוחנית גבוהה לחופה, הם זיווג משורש נשמה, שהיא מעלה עצומה המשפיעה על הצלחת הקשר).

עוד אמרתי בשיעור, שבכח ההתעלות של אחד מבני הזוג לרומם את האחר, ומיד נזכרתי, שאשתי הרי חזרה בתשובה שנה לפני, ובזמן הזה, כשהייתי משחק בשבת ומתווכח עם יצחק שום, עצרתי ואמרתי לעצמי: מה אתה מתווכח, עוד מעט אתה נכנס לישיבה... אז לא הבנתי מאיפה זה בא לי.

בבית שגרתי בארסוף היו הרבה מפגשים חברתיים עם מפורסמים, שלמרות הניסיונות הגדולים, העדפתי להיכנס לקומה שלי עם הספר "מסע אל האמת" של הרב זמיר, ולא הבנתי מהיכן הכוחות. רק באותו שיעור הבנתי - ההתעלות שלה נתנה לי את הכח.

חברה שלה, שראתה את הכתבה על חזרתי בתשובה, סיפרה לה על הכתבה ואף הציעה לשדך בינינו. היא סירבה כיוון ש"הוא רק בתחילת הדרך". המעניין הוא, שזמן קצר אחרי, ממקום אחר, רב אחד הציע לי את אותה בחורה שמעולם לא שמעתי עליה בשם אדווה, אך העדפתי להישאר עוד קצת במסגרת שכ"כ מילאה אותי. לאחר תקופה חבר הציע שאפגש עם הרבנית פרנק ממדרשית "נווה-ירושלים", הממונה על למעלה מ-100 בנות. לאחר עצת הרב, כך עשיתי.

לאחר 4 חודשים נסעתי להוריי בבאר-שבע, והעיניים שלהם שאלו: מתי תתחתן? (דבר שקודם התשובה חששתי ממנו נורא, כנראה שהרגשתי שאין לי כלים, ועכשיו כל רצוני להקים בית). יצאתי מבית הוריי ונשאתי תפילה: "השם, אם זה הזמן, תשלח אליי את האשה שלי". באותו הרגע צלצל הפלאפון ועל הקו הייתה הרבנית פרנק... היא אמרה שאחרי שחשבה הרבה, יש מישהי שתתאים לי וקוראים לה – אדווה. היא אמרה לי את השם, ואני ראיתי את ה'!".

עזר כנגדו: מתחרות מלכת היופי למדרשיה

אדווה ועקנין, אז אדווה וענונו, נולדה גם היא בבאר שבע. בתיכון למדה בתיכון צבאי של חיל האוויר: "בית הספר היה ברמה גבוהה יותר יחסית לתיכונים הרגילים. גם מבחינה חברתית הוא היה טוב יותר. זה קצת אבסורד לומר את זה, כי היינו 4 בנות בכיתה שכולה בנים... אבל דווקא בגלל זה הייתה פחות עוינות ותחרות. באים ללמוד".

בגיל 16 שכנעו אותה שתי בנות דודות לגשת לתחרות מלכת היופי בבאר שבע.

"הייתי מאד תמימה. לחצו עלי והלכתי. בסייעתא דשמיא - את זה אני אומרת היום - לא זכיתי. הייתי טיפוס מאד אמיתי שלא יודע לשקר, ושיקרתי בס"מ אחד בגובה שלי, ודווקא על זה נפלתי... שאלו אותי עוד פעם מה הגובה, והתחלתי לגמגם...".

• היה לך רצון לזכות?

"בוודאי. לצערנו גדלים ככה. זה הדבר אולי הכי נכסף לבחורה לא דתית.

מאוחר יותר ניגשתי לתחרות מלכות היופי של המדינה, הגעתי עד לשלב האחרון, שיש בו שלוש מתמודדות, ולא זכיתי. מאוחר יותר, אפילו אז בכיתה י"ב, הבנתי כמה שזה היה לטובתי. ראיתי מה קרה עם כאלו שזכו".

• מדרון של הידרדרות?

"בדיוק. דורשים מהן המון. אחת מהן נהייתה רזה בצורה קיצונית אחרי התחרות, וכששאלתי אותה למה, היא ענתה לי שמצפים ממנה".

• איך ההרגשה לעמוד בכזה מקום? סליחה, אבל זה לא קצת דוחה?...

"אז לא חשבתי כך... במבט לאחור אני ודאי חושבת שזה נורא. לא לחינם מיד אחרי שבחרו את המלכה ועוד כמה לתארים מסביב, לקחו אותן לתכנית אירוח של דן שילון בטלוויזיה, והשאלה הראשונה ששאל אותן המנחה: "לא הרגשתן כמו באיטליז?".

כולם יודעים שזה שוק... האמת היא שכולם מעריכים את האישה הלא מתבלטת.

אחרי התחרות התחלתי להתחזק. חברה לימדה אותי שחשוב לקרוא תהילים, אז נסעתי בשבת לתצוגות בבתי מלון בים המלח, ובדרך הייתי קוראת תהילים. היו פעמים שחיכיתי בשבת שיבואו לאסוף אותי והתפללתי: "אני לא רוצה שהם יבואו", והם, באורח פלא, שכחו אותי.

החלטתי לשמור שבת, למרות שהלימודים היו קשים, והצלחתי להשלים פערים שהפסדתי בגלל התחרות - בלי לחלל שבת. סייעתא דשמיא מיוחדת שיש לבעלי תשובה".

• מאיפה הגיע הרצון להתחזק?

"גדלתי בבית מסורתי. אמא לא נסעה בשבת, וגם האחים שלי ואני שמרנו מצוות באופן חלקי. בצבא התחזקתי יותר, ושאלתי על הדת את כל מי שפגשתי. הלכתי לשיעור 'קבלה' בתל אביב, שהיה נשמע לי מוזר, ולא היה נראה לי... הרגשתי שזה לא מה שאני מחפשת. ואז פגשתי חברה מהתיכון שהתחזקה, והיא הפנתה אותי למדרשיה בבאר שבע, שפתחה לי אוצרות. מאד התחזקתי".

• למה הלכת לכיוון של התחזקות?

"תמיד הרגשתי שזה טוב לי. אני זוכרת את עצמי בכיתה ג' מתפללת מתוך ספרון תהילים קטנטן, כמו שמחלקים קמע. חיינו בבלבול, יום כיפור אחד החלטנו אחותי ואני ללכת לבית הכנסת, לבשנו את הבגד הכי צנוע שהיה לנו (שהיום אני יודעת כמה שהוא לא היה צנוע...). בחזרת הש"ץ לא ידעתי שחוזרים לתחילת התפילה, וכל הזמן דפדפתי בסידור כדי למצוא את החזן...

הגעתי למסקנה מאד ברורה, שאי אפשר להתחתן בעולם הזה. ראיתי זוגות מסביב, שאין ביניהם שום קשר. הוא הולך לבלות עם חברים, היא נוסעת לאילת עם חברות, והבנתי שבמציאות כזו אני לא מתחתנת. אני לא אוכל לסמוך על בעלי. אני לא יכולה לחיות במתח של אי ידיעה איפה הוא ומה הוא עושה.

הייתה במדרשיה רבנית שדחפה אותי ללכת לסמינר. הסמינר שינה הכל... הרגשתי כאילו קיבלתי נשמה חדשה, התעלות שאי אפשר לתאר. ממש ריחפתי. בתקופה ההיא, לפני שהגעתי לסמינר, הלכתי עם חצאית בשבת, בהתחלה רק לבית הכנסת, ואחרי זה כל השבת. כששאלו בסמינר מי רוצה לקבל קבלה, רציתי לקבל על עצמי ללכת עם חצאית באופן קבוע. כל הזמן הצבעתי והורדתי מהר את היד... במוצאי שבת היה לי ברור שאני נשארת עם החצאית.

כשהגעתי לעבודה יום למחרת שאלו אותי אם משהו השתבש אצלי, אבל לא היה אכפת לי. הייתי בעננים, ולא הפסקתי לחשוב על הסמינר. הדבר המדהים הוא, שמיד כשהשתנתי, הבנות שהיו איתי בעבודה, גם אלו שלא היו חברות שלי, התחילו לשתף אותי בכל מיני בעיות. הן התחילו לשמוע אותי, וידעו שאצלי אין רכילות, ושאני לא בתחרות איתן".

• הם ידעו שאצלך יש אמת.

"בדיוק, הן זיהו שיש בי משהו אחר. זה היה ממש קידוש ה'.

מבאר שבע הגעתי למדרשית "נווה ירושלים" - מדרשיה מעולה של לימודי קודש יום שלם. הביתה חזרתי רק פעם בשבועיים.        

עבדתי אז ב'פלאפון' כטכנאית מעבדה, ולמרות שהיה לי חוזה איתם, באורח פלא הם ויתרו לי על הקנס. ה' מרפד לחוזרים בתשובה את הדרך, אבל היו גם קשיים: הייתה התלבטות גדולה אם להשאיר את אמא שלי לבד. אבי נפטר כשהייתי קטנה, אחי היה בצבא, עוד אחות התחתנה, ואח אחר היה בחו"ל. היה לי קשה להשאיר את אמא לבד, אבל הבנתי שאני חייבת לעשות את הצעד הזה".

הדרכים מצטלבות

כמו לתומר, גם לאדווה השידוך הוצע בצורה פלאית: "יום אחד התקשרה אלי חברה: 'יש לי מישהו להכיר לך, חבר של בעלי שהתחזק'. התברר שהחבר של בעלה ממש בתחילת הדרך, אז לא רציתי.

עברה שנה, אותה חברה ילדה, ובחופש הלכתי לבקר אותה. מיד כשראתה אותי שאלה: "נו, עברה שנה, מה עם החבר של בעלי?", ומסרה פרטים: הוא כדורגלן לשעבר, קוראים לו תומר ועקנין, הוא לומד בישיבה של הרב זמיר כהן. באותו זמן התקשרה אליי הרבנית פרנק מנווה, ואמרה לי: "אני רוצה להציע לך מישהו... קוראים לו תומר ועקנין"...

תומר מציין פרט מדהים, כשנפגשו, התברר ששניהם גדלו באותה שכונה, במרחק של בניין. הוא הכיר את המשפחה שלה, והיא את שלו, אבל הוא לא ידע על קיומה, והיא לא ידעה על קיומו. "אני לא ראיתי אותה והיא לא ראתה אותי. הקב"ה ידע שאנחנו עתידים להיפגש במציאות יותר טובה ובריאה, אז הוא מנע מאיתנו להיפגש במציאות מקולקלת".

בפגישה השנייה כבר לא היה להם על מה לדבר, הכיוון היה ברור.

אדווה: "לפגישה הרביעית הלכתי בהרגשה כאילו אני נופלת מצוק ואני צריכה לסמוך על ה' שיחזיק אותי. ידעתי שהבחירה היא לכל החיים, אבל האמנתי שיש לי סיוע משמים. הקב"ה רואה שאני מנסה להתקרב והוא יעזור לי. תוך זמן קצר התארסו. את האירוסין חגגנו בבית של משפחה זרה, ששנינו לא הכרנו. אנשים שפתחו את ביתם וליבם בהתנדבות... בעלה של אחותי היה נפעם: את לא מכירה אותם? הם פשוט התנדבו לזה מרצונם? אני כל הזמן אומרת לבעלי שצריך לצעוק בחוץ שיש פה משהו אמיתי וטוב, יש פה עולם של חסד. אנשים בחוץ לא מאמינים שקיים כזה דבר".

היו עוד כמה גילויי השגחה בדרך: אמא של אדווה חששה מהמושג שידוך, ובאירוסין התברר שהיא חברת ילדות של אמא של תומר. השמחה הייתה גדולה...

• והיום?

תומר: "היום אנחנו צמודים לרב זמיר, וב"ה יש לנו בית של תורה. הקב"ה זיכה אותנו שאלמד יום שלם, אבל בכל זאת אני מקצץ קצת מהלימוד, לטובת שיתוף אחרים בדרך שלי, מתוך אהבה לאחרים שמחפשים את הדרך הנכונה בחיים. חשוב לי מאד להראות להם את מה שאני ראיתי, וזו גם הסיבה שהסכמתי לבקשת חברים מהעבר לפתוח דף עסקי בפייסבוק.

 לפני 4 שנים התחלתי למסור שיעורים בתיכון לבנות, מה שהתפתח לשיעורים בכל הארץ, שעברו מפה לאוזן, למגוון רחב של ציבור, בנושאים שונים ביהדות. ברוך ה' הדברים נושאים פירות. לקח לי זמן להבין מהו רצון ה' ממני, וכיום זה הדבר החשוב ביותר לאדווה ולי".

אדווה: "יש לנו חמישה ילדים ברוך ה'. היום אני יודעת מהם חיים אמיתיים, של התעסקות בעיקר ולא בטפל. חיים של קשר אמיתי עם הבעל - לשבת בנחת בארוחת ערב, בלי טלוויזיה ברקע, ולדבר. קשר קרוב אל הילדים: לדבר איתם, להכיר אותם, כל ילד והעולם שלו, כל ילד עם מה שהוא מתמודד וחווה, וגם חיים של קשר עם עצמי: הגעתי לרמות באישיות שלא הייתי מגיעה אליהן אחרת. אני מוצאת אושר, שמחה וסיפוק שלא נעלמים תוך יום...

לחיות באמונה זו אחת המתנות הגדולות שקיבלתי. ברוך ה', אלו חיים של נחת רוח.

כשחזרתי בתשובה אמרה לי דודה שלי: לחזור בתשובה זו עוד דרך להתמודד עם החיים... אז, לא ידעתי מה לענות לה. היום אני אומרת: נכון, מה רע? זאת הדרך הטובה ביותר!".

יונית מילבסקי | כדורינט19/11/2013 10:10