25 שנה של ציפיה

גבי ועדה ניסו הכל, אך כלום לא עזר ● הם ציפו לילד במשך 25 שנה, פרק זמן שלא נתפס. לעבור טיפולים ולראות חברים מחתנים ילדים, זה לא הכי סימפטי ● עד שהיא החליטה לפקוד בדבקות את קברה של רחל אמנו ● כוחה של תפילה

לפני קצת יותר מחצי שנה, באולמי תהילה שבקריית שמונה, הגיע לסיומו מסעם הארוך, בן עשרים וחמש השנים, של גבי ועדה אשתו. לנוכח מאות מתושבי העיר, רבנים, בני משפחה, חברים וכלת השמחה, רחל-ננגן, הודו גבי ועדה קבל עם ועדה לבורא עולם, על שזיכה אותם בזרע של קיימא.

גבי ועדה נישאו לפני עשרים וחמש שנים, וכמו כל זוג צעיר תיארו את חייהם המשותפים בצבעים אופטימיים של ורוד. הם חלמו להקים בית בו ילדים יתרוצצו בין כתליו ויפיצו את אותו אור הגורם להורים לחוש שמימשו את אחת המשימות החשובות בחייהם המשותפים - העמדת צאצאים.

חדורי אמונה ומצוידים בסיפורי חברים ומכרים, הם ציפו לילד שיגיח לאוויר העולם ויממש את חלומם. הזמן חלף ולא הביא איתו בשורה טובה. לוח השנה השיל יום ועוד יום, ככה שנתיים ימים, ועל כך הם מספרים בראיון להרצל בן אשר מ'הידברות'.

• מתי הבנתם שישנה בעיה בהבאת ילד?

גבי: "בהתחלה לא העלינו על דעתנו שהעיכוב הוא בגלל שיש בעיה כלשהי. הכרנו זוגות שגם אצלם הילד לא בא מיד. אחרי כשנתיים של ניסיונות נפל לנו האסימון. רק אז עלתה המחשבה שיש כאן משהו".

עדה: "לא הייתה סיבה נראית לעין המעידה על בעיה. היינו חדורי אמונה שזה רק עניין של זמן, והילד יבוא".

השיחה מתקיימת בביתם בקרית שמונה, שנראה פתאום מלא יותר. רחל-ננגן, שאפילו לא יודעת שההתכנסות היא בגללה, ישנה בחיקה של אמא-עדה, צמוד-צמוד ללבה, עטופה בחום ואהבה, כמו שרק אמא אחרי עשרים וחמש שנות ציפייה יכולה להעניק.

גבי: "אחרי אותן שנתיים של ניסיונות, הפנה אותנו הרב אברג'ל אל מומחה בטיפול הומיאופתי. הטיפול היה מצוין, אבל לא פתר את הבעיה שלשמה באנו אליו. ברוב הגינותו, הוא המליץ לנו להפסיק את הטיפול. "חבל על הכסף שלכם", אמר. מכאן החל המסע שלא ידענו ולא העלינו על דעתנו שיימשך 25 שנים תמימות. לצערנו, כתוצאה מאבחנה ראשונה לא נכונה בזבזנו זמן יקר. בשל גילה הצעיר של עדה, הפרופסור שאליו הופנינו לא העלה בדעתו שיכולות להיות בעיות, והטיפול הלך למקום לא נכון. החלפנו רופא, שמיד גילה שיש בעיה וצריך ניתוח קטן". 'יומיים-שלושה, ואת בבית', אמרו לה הרופאים. יומיים שנמשכו עשרים ימים, והיו גורליים ומשמעותיים בהמשך, מספר שנים מאוחר יותר.

נפגשים עם הרב בורשטיין

הימים היו ימי החנוכה, וכתוצאה מתאונת דרכים שאליה נקלעה רעייתו של רב מישוב בשומרון, היא איבדה את עוברה ואושפזה ליד עדה.

גבי: "שנינו ישבנו עם הנשים שלנו, הדלקנו נרות ושרנו שירי חנוכה. תוך כדי, שאל הרב מהשומרון לסיבת אשפוזה של עדה. סיפרנו לו, והוא, ללא שהות, שלף מספר טלפון ואמר 'עכשיו אתה מתקשר לרב מנחם בורשטיין'. 'מה, עכשיו?', שאלתי, 'עכשיו חצות'. 'עכשיו אתה מתקשר. הרב מתחיל את העבודה שלו רק עכשיו', ענה. לא הייתה לי ברירה, התקשרתי אל הרב בורשטיין, מייסד מכון פוע"ה לפוריות".

המפגש בבית החולים הביא את התפנית ואת ההיכרות עם הרב בורשטיין, שמעתה אימץ אותם ללבו. עיניהם של עדה וגבי נוצצות כאשר הם מזכירים את שמו של הרב. גבי: "הגעתי לביתו הקטן והצנוע. הרב קיבל אותי במאור פנים, ופתח לנו כרטיסיה כמו שפותחים במכולת. 'מעכשיו אתם לא עושים שום צעד בלעדיי', פסק. הוא הפנה אותנו לרופא מומחה, שהחל את הבירורים מהתחלה, ועד מהרה החלו הבדיקות והניתוחים, שלא תמיד כוסו על ידי קופת החולים משיקולים פנימיים של הקופה".

אין בכוחן של מילים להעביר את עומק תחושות הכאב, האכזבה, התקווה וחוזר חלילה. הימים והלילות עוברים באי ודאות ובחוסר ידיעה באשר לעתיד.

עדה, בצניעותה הרבה, ממעטת להיחשף, על אף העובדה שהינה מנהלת חרוצה ודמות חינוך מופתית בבית הספר "קול יהודה" בחצור, המונה מעל לשלוש מאות וחמישים ילד. רחל פרצה שסתום נסתר שהיה חבוי בנשמתה של עדה, והיום היא מרשה לעצמה לחשוף טפח ממה שעבר עליה.

עדה, במהלך השנים החברות שלך התחתנו וילדו ילדים, וחלקן כבר סבתות לנכדים. מה חשת כאשר ראית עגלה ותינוק?

ניכר עליה שהיא נמצאת בעיצומו של חלום שהתגשם. במהלך התשובה היא עוצרת את שטף דיבורה, נושמת פעם ועוד פעם, ועיניה בורקות, הפעם מזיכרונות העבר. ניכר כי הדבר קשה לה, המפגשים והמבטים. "לצד הטיפולים האינסופיים, השתדלנו לקיים אורח חיים רגיל. נחשפנו למה שהולך סביבנו, ומטבע הדברים נפגשתי עם אמהות. המבטים של חלק מהן, הרחמים, פגעו בי לא פעם. איני מאשימה אף אחת, חלילה, אך לעתים היו מילים שלא במקום. לפעמים, אחרי שאמרתי 'איזה ילד חמוד', התגובה הייתה: 'כן, אתמול הוא היה חולה...'".

דבריה אלו חתכו אותם בבשר החי, והעצימו את רגש ההזדהות עם מה שעברו משך עשרים וחמש השנים.

• היו לכם רגעים שנשברתם והרמתם ידיים?

עדה: "היו. היה קשה מאוד. האמונה שלי הייתה חזקה וידעתי שאני עוברת ניסיון, אבל עד מתי? כמה זמן? לפעמים הייתי מסתכלת סביב ושואלת - למה? למה לא מגיע לי ילד? למה אני צריכה לסבול כל כך הרבה שנים? והייתי ממשיכה לטיפול ועוד טיפול. לא הרשיתי לעצמי להישבר".

גבי: "את האמת, אני לא נשברתי. אמרתי לעדה, תראי, יש לנו ילדים - לי בבית ספר רמב"ם ולך בבית הספר קול יהודה. נסתפק בזה. כנראה שככה רוצה הקב"ה. תראי כמה את סובלת. אני יודע שמצדי זאת לא הייתה חוכמה, כי מי שסבלה הייתה עדה. לא יכולתי לראות אותה בסבלה, זה כאב לי מאוד-מאוד. למרות הרצון שלנו בילד, הייתי מוכן לוותר, אבל עדה לא הייתה מוכנה. זה חיזק אותי להמשיך ולתמוך בה בכל מה שתחליט".

התפילה במקום הנכון

עדה מלאה שבחים על הדרך שבה נהג כלפיה גבי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד לוּלא התמיכה של גבי. הוא היה צמוד אליי לאורך כל הדרך, בא איתי לכל הבדיקות, היה בכל הניתוחים והאשפוזים. התמיכה והליווי שלו נתנו לי המון כח".

מי שמכיר את גבי יודע שהצחוק והאופטימיות טבועים באופיו ובנשמתו. כאשר הוא מספר את הדברים, קשה להאמין, שלמעשה, הוא אחד משני השחקנים הראשיים של הדרמה.

גבי: "לפני כשנתיים קיבלנו טלפון מאחד הפרופסורים שטיפל בעדה בעבר, כדי לשאול מה נשמע. מסתבר שהומצאה שיטת טיפול חדשה ומדהימה. הוא הציע לנו לבוא ולנסות את השיטה. עדה קיבלה את השיחה, וענתה שהיא מוכנה, אבל צריכה להתייעץ איתי. אמרתי לה שמבחינתי, נעצור. אין לי יותר עצבים לחפש עוד פעם חניה בבית חולים הדסה... (צוחק), אבל אם את רוצה אז נמשיך, אבל לא עכשיו אלא בחופש". עדה, למרות כל הסבל, לא ויתרה: "גבי, אין מקריות, אם הרופא התקשר עכשיו - סימן שיש שעת רצון. נקבע תור ונלך כמו שהרופא אמר". גבי הסכים.

עדה היא אישה חרדית, המאמינה שאדם לא מקבל ייסורים אלא אם הוא יכול לעמוד בהם. "בשנה האחרונה הגברתי את התפילות ועליתי ארבע פעמים לקברה של רחל אמנו", היא מספרת. כאילו חשה שזוהי ההשתדלות האחרונה, וצריך להגביר את התפילות והתחנונים במקום הנכון. למה דווקא רחל אמנו? כנראה משום שהיא הכי יכולה להבין... "לאחר שנפקדתי לא היה לנו ספק על שם מי הילדה תקרא - על שמה של רחל אמנו ועל שם אמו של גבי", היא מספרת. "פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי לו 'די, אני לא יכולה יותר. מספיק עם הייסורים שאנחנו עוברים כבר עשרים וארבע שנים'", היא אומרת ומשפילה את מבטה.

הבשורה הגדולה

בחודש מאי דאשתקד, במהלך הפסקה בין שיעור לשיעור, הטלפון הנייד של עדה צלצל. מעברו השני של הקו הייתה האחות המטפלת: "שלום עדה, התשובה חיובית", אמרה ללא כל הקדמות. היא עצרה את דיבורה והייתה בטוחה שתשמע שאגה, צעקה, משהו... אך עדה, מתוך הלם, ענתה: "יש צלצול וההפסקה נגמרה. תתקשרי אחר כך...".

היא בקושי הצליחה לקלוט את שנאמר לה זה עתה, ומיד לאחר שהתאוששה מעט, התקשרה לגבי על מנת לבשר לו את הבשורה לה הם מחכים חצי יובל שנים.

גבי: "עדה התקשרה ופשוט, בלי כל הקדמות, סיפרה לי את מה שאמרה לה האחות... קמתי מהכיסא והתחלתי להסתובב בחדר, הלוך וחזור. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המילים נעתקו מפי והסתובבתי כמו פורפרה סביב עצמי".

הימים והשבועות הבאים עברו מבלי ששיתפו איש. "פחדנו, חששנו שאחרי כל כך הרבה אכזבות וכישלונות זה לא יצליח ושוב תהיה אכזבה. לא רצינו להכאיב לאוהבינו", אומרים השניים.

מי שהיו שותפים לסוד ההיריון היו הרב בורשטיין והרופא המטפל. עוד יום ועוד שבוע וחודש עבר. עדה המשיכה בשגרת עבודתה בבית הספר, ועשתה מאמץ להסתיר את הבטן התופחת מחברותיה לצוות, אבל... הריון, סופו שיתגלה.

בערב ראש השנה דאשתקד החליטו גבי ועדה שזהו, הגיע הזמן. הם גילו את הסוד המתוק למשפחה ולחברים הקרובים. "התקשרנו למשפחה ואמרנו "שנה טובה, עדה מצפה לילד...", הם מספרים בחיוך.

עדה, על אף השמחה המציפה אותה בכל פעם שהיא מביטה על רחל-ננגן הקטנה, מגיבה באיפוק ומשאירה את תפקיד שר החוץ לבעלה.

"אנשים מיוחדים בעיר מיוחדת"

בערב ההודיה סיפר הרב מנחם בורשטיין את מה שעבר על גבי ועדה מהצד השני של המתרס. "היו לי 25 כרטיסיות של מטופלים. הרשימה הלכה והצטמקה עד אשר נותרו שניים - זוג מאילת וגבי ועדה. הם נכנסו לי ללב מהרגע הראשון. אני לא יודע להסביר למה, אבל זאת האמת. לאחרונה הזוג מאילת הביא ילד, ונותרו גבי ועדה", מספר הרב בורשטיין וקולו נשנק. "בכיתי, התפללתי, הגעתי אל הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שליווה אותנו. התחננתי לפניו שיבטיח לי שלעדה וגבי יהיה ילד. הרב, בצניעותו, אמר שאינו נביא, והוא לא יכול להבטיח. אחרי הפצרות ותחנונים, הוא אמר: 'יהיו להם ילדים'. שמחתי והאמנתי. הימים חלפו והרב נפטר, ועדיין אין ילד. עליתי לקברו של אבי, שנפטר בינתיים, וקבור בחדרה. בכיתי וביקשתי שילמד זכות על הזוג הנפלא הזה. שבתי ועליתי על ציונו של הרב אליהו זצ"ל, ובעודי בוכה הזכרתי לו את הבטחתו. 'אתה חייב לקיים את הבטחתך', אמרתי לו", מספר הרב, ועוד ועוד עיניים דומעות התווספו לקהל המרוגש שבאולם.

"הערב אנחנו נמצאים כאן כדי להודות על הנס הגדול שקרה. איני יודע להסביר, אבל היום נסגר מעגל שהתחיל לפני חצי יובל שנים. גבי ועדה הורים לתינוקת נפלאה", חתם הרב בורשטיין מנחם, מייסד ומנכ"ל פוע"ה.

רב העיר של קריית שמונה, הרב צפניה דרורי, אמר בדברי ברכתו, שמדובר בזוג מיוחד שעשה קידוש השם גדול לאורך כל אותן שנים קשות של התמודדות, באמונה ובביטחון בקדוש ברוך הוא. "אתם אנשים מיוחדים בעיר מיוחדת", אמר.

• מה הייתם מציעים לזוגות שנמצאים במצבכם?

עדה וגבי עונים יחד: "לעבור את התהליך יחד. חשוב ביותר לעשות הכל ביחד ולא לשלוח את האישה לטיפולים לבדה. בנוסף, להאמין שזה יקרה. להאמין שבסופו של דבר הילד או הילדה יבואו. ולא פחות חשוב – להמשיך לחיות. לעבוד ולהמשיך לטפל".

עדה מוסיפה: "חשוב לי להדגיש שהטיפולים היו חשובים והכרחיים ללא ספק, אבל מי שהביא את הישועה הוא השם יתברך".

גבי לא מסוגל לחתום שיחה כזו בלי הרוח האופטימית והמשקפיים הוורודים שדרכם הוא מסתכל על העולם "תַרְאֵה לי עוד מישהו שזכה 15 פעמים לשמש כסנדק...", אומר גבי. "אתה יודע איזו זכות זו הייתה להיות סנדק כל כך הרבה פעמים? מישהו היה נותן לי סנדקאות אם היו לי ילדים?...", הוא אומר וצחוקו המתגלגל מדביק גם אותי, את עדה ואת רחל-ננגן הקטנה - הסיבה למסיבה לה חיכו עשרים וחמש שנים...

שינוי קידומת

רחל הביאה שינוי קידומת עבור גבי ועדה. מעתה הם לא זוג אלא משפחה: אבא, אמא ותינוקת.

במהלך השבועות האחרונים, כאשר דיברנו על פרסום סיפורם האישי, גבי ועדה לא התלהבו, בלשון המעטה. "עזוב, עדה לא מעוניינת כל-כך להיחשף", היה אומר גבי, ודוחה את ההסכמה.

השבוע, אחרי שהתייעצו, הם ניאותו לפנייתי. "חשובים לנו שני דברים: הראשון להודות לקדוש ברוך הוא על החסד והטובה הגדולה שזכינו להם, וגם להודות לכל אותם בני משפחה וחברים שליוו אותנו במשך שנים כה רבות, ובראשם לרב מנחם בורשטיין, מנכ"ל פוע"ה. שנית, אנחנו רוצים שהסיפור שלנו יעודד וייתן כח לכל אותם זוגות שהילד מתעכב קצת. שישמעו את הסיפור שלנו וישאבו כוחות ותקווה. תבטיח לנו שזה יהיה הסיפור".

הבטחתי, ואני מקווה שקיימתי.