"אבא אהב מאד את שיריו של יהורם גאון"

הלילה מתכנסים מאות אנשים ברחוב שמואל הנביא בירושלים, לעצרת השלושים לפטירת הגר"ע יוסף זצ"ל ● במהלך חודש האבל סיפרה בתו, הרבנית רבקה צ'יקוטאי, תושבת מודיעין ואשתו של רב העיר הרב יעקב צ'יקוטאי, על אביה, בראיון ל'מודיעין ניוז' ● נקודת המבט של בת שלא תמיד הלכה בתלם שהתוותה עבורה הסביבה החרדית בה גדלה

 

• רבקה, כיצד את מגדירה את עצמך?

"אני דתית-לאומית, ציונית וספרדייה גאה".

• אבל גדלת והתחנכת בסביבה חרדית?

"זה לא מדוייק. בבית הוריי תמיד הייתה אווירה לאומית וציונית, לכן אני גם הייתי מורדת במוסכמות. הבנים שלי הולכים לצבא, אחד שירת בממר"ם והשני רוצה להתגייס ל'דובדבן'. עוד כשהייתי בת חמש ידעתי שאני רוצה להיות מי שאני - ילדה דעתנית שעומדת על שלה".

• ואביך קיבל את עמדתך?

"תמיד. אבא היה אדם מאד פתוח, ליברלי ומודרני. אנשים מכירים בעיקר את הרב ואיש התורה, אבל הוא אבא מסוג נדיר, חם ואוהב בצורה בלתי רגילה שתמך בי וברצונותיי תמיד".

• במה באה לידי ביטוי הליברליות שלו?

"בהרבה מאד תחומי חיים. כמו למשל בקידוש ביום שישי בערב - כשאבא היה שותה מכוס הקידוש והיה מעביר לנו אותה, זה היה על פי סדר הישיבה שלנו, בנות ובנים ביחד - לא קודם הגברים שותים ואחר כך הנשים, כנהוג על פי רוב. הוא תמיד אמר 'אין הבדל בין בן לבת'".

• מפתיע, לא?

"בשבילנו הילדים זה ממש לא היה מפתיע, כי אנו, הבנות במשפחה, תמיד היינו אצלו בעדיפות. אחרי שאמא נפטרה הוא כינס את כולנו ואמר: 'מעכשיו אני גם אבא וגם אמא, אני לא טוב בשיחות טלפון כל יום כמו שאמא עשתה, לכן אנחנו ניפגש פעם בשבוע ללמוד תורה אצלי בבית'. ובאמת במשך שנים נהגנו לבוא אליו בימי שני בערב וישבנו סביב השולחן לשמוע ממנו שיעור שנמשך עד שעת חצות, אבל הוא תמיד הושיב את הבנות קרוב אליו והבנים ישבו במעגל השני, מאחור. כזה היה אבא. בבתים חרדיים זה לא קורה".

• עד מתי נמשכו השיעורים הללו?

"עד לפני חודשיים. באזכרה של אמא בחודש יולי הוא נתן לנו את השיעור האחרון ואז הוא אמר לנו: 'ילדים, אתם צריכים להיות מאוחדים, להיות כולכם ביחד', זאת הייתה עבורנו הצוואה שלו וכך אנו נוהגים לאורה".

• הרב היה אדם ציוני?

"ועוד איך. ידעת שהוא נהג להתפלל בכל יום עצמאות תפילת 'הלל' לשלום המדינה? בתקופה שגרנו בבית חורון אמא ואבא היו באים אלינו בכל יום עצמאות לחגוג את החג אצלנו. הרב צ'יקוטאי שירת אז במשמר הגבול והיה עושה ברביקיו, ואמא הייתה מנצלת את החג לראות בטלוויזיה סרטים נוסטלגיים".

• מה הוא אהב לאכול?

"אבא אהב מאד לאכול 'על האש', בעיקר בשר כבש ואת החלק שנקרא אלייה, שזה הבשר הרך של זנב הכבש, הוא אהב מעדנים, מאד אהב את הבשר כבש שיעקב הכין לו, שהיה צלוי בדיוק במידה הרצויה".

• ומה את הכנת לו?

"מאז שאמא נפטרה, לפני כמעט עשרים שנה, כל הבנות עשו תורנות והבאנו לו אוכל מבושל. אני הכנתי לו אוכל מסורתי מהבית כמו 'טביד', למשל, שזה מאכל עיראקי מסורתי של תבשיל עוף ממולא באורז. התורנות שלי הייתה בימי שני והוא נהנה מאד. שבוע לפני שהוא התאשפז הבאתי לו את הארוחה האחרונה שבישלתי עבורו, שכללה בשר כבש וקינואה. אחרי הארוחה הוא חיבק אותי והודה לי על האוכל ומאד התרגשתי מגילויי החיבה, לא ידעתי שבעצם זו הייתה הפעם האחרונה בחייו שהכנתי לו ארוחה".

• מהו הזיכרון הכי חזק  שלך מבית אבא?

"הו, יש הרבה, אבל מה שמאד השפיע עלי היה דווקא המרד שלי בסמינר 'בית יעקב' שבו למדתי. היינו רק שלוש בנות ספרדיות בכיתה, ונאמר לנו שכולן חייבות להתפלל על-פי הסידור האשכנזי. לא הסכמתי וביקשתי רשות להתפלל על-פי הסידור של אבא, היה ויכוח גדול ובמשך תקופה ארוכה נאלצתי לעמוד מחוץ לכיתה בשעת התפילה ולהתפלל בנפרד בנוסח הספרדי כשכל הבנות התפללו בכיתה. בכיתי והתפללתי".

• הרגשת את האפליה של הבנות הספרדיות?

"בטח, זה היה מאד בולט וגם היום זה כך. אמנם כיום בכל כיתה יש כשליש בנות ספרדיות אבל זה עדיין מקומם מאד".

• 'בית יעקב' הוא סמינר חרדי אשכנזי, אולי זה חלק הכרחי מאופי המקום?

"אני מבינה את זה ובכל זאת רציתי להיות שונה. למשל אני מאד אוהבת ללבוש צבע אדום ורציתי ללבוש חצאית אדומה, וכמובן שאסור היה ללבוש בגדים צבעוניים בסמינר חרדי. בכיתי מאד ואבא הרגיע אותי ואמר לי: 'לא נורא רבקה, תלבשי אחר הצהריים חצאית אדומה, כשתבואי הביתה מהסמינר'. כזה הוא היה, לא עלה בדעתו להתעמת עם האדמו"רים האשכנזים או לדרוש שיתייחסו אליי - והוא היה אז רב ראשי, הראשון לציון, היה לו כח ומעמד ויכולת, אבל הוא לא פתח במלחמה".

• היית ילדה דעתנית?

"כן, מאד. שמעתי מוסיקה, דבר שהוא כמובן אסור בבתים חרדיים, אבל אצלנו בבית גם אבא שמע מוסיקה, כי הוא רצה לשמוע מה אני שומעת ולכן הוא האזין למוסיקה והכיר הרבה שירים".

• אילו שירים?

"כשהיינו מתכנסים לארוחת שבת אחרי התפילות היינו שרים שירי ארץ ישראל, אבא אהב מאד את שיריו של יהורם גאון, הוא ידע את כל המילים בעל פה והיה שר איתנו. אני זוכרת במיוחד שהוא אהב את השיר על משה מונטיפיורי - 'והוא עלה למרכבה ודיו לסוסים אמר' - הייתה שמחה גדולה בבית".

• ובכל זאת, האחים שלך חרדיים.

"כן, ואני הייתי שונה מכל השאר. אגב, גם כיום אצל כל האחים והאחיות שלי, למשל, החתונות של הילדים שלהם התקיימו עם פרגוד הפרדה בין גברים ונשים - ואצלנו לא".

• ולאבא זה לא הפריע?

"בכלל לא, אני אומרת לך שהוא היה ליברל. יש לי קרובת משפחה, בת דודה, שבצעירותה נהגה ללבוש חצאית מיני. אביה כמעט וגירש אותה מהבית, אבל הרב הרגיע אותו בדברי נועם וכתב במיוחד פסק הלכה שקובע שעדיף ללכת עם מכנסיים על-פני חצאית מיני, כדי שהאחיינית תעבור ללבוש מכנסיים".

• ואיך הוא הסביר את הפסיקה הזאת?

"הוא אמר שמכנסיים לפחות מכסים את העור החשוף, הוא היה גם אמיץ לתת לה אישור ללבוש מכנסיים, כי זה היה משהו מאד-מאד יוצא דופן".

• מה עוד הוא אהב?

"הוא אהב מאד ציורים ואמנות. לא יודעים את זה - אבל אבא היה צייר מחונן, אולי זו הסיבה שגם אני למדתי אמנות במכללת 'וירצברגר' ברמת גן. אולי זה בגנים שלי".

• ספרי לי על אבא הצייר.

"כמו שהוא אהב מוסיקה כך הוא גם אהב ציור. הוא התחיל לצייר עוד כשכיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, והיה יושב בדיונים ארוכים. אחרי תקופה מסויימת הדיונים די חזרו על עצמם, הוא אמר לי: 'כל הזוגות רבים על אותם הדברים בדיוק', אז כדי להעסיק את עצמו, תוך כדי הדיון הוא התחיל לצייר את המתדיינים, ומסתבר שדי בכישרון רב, ראיתי את הציורים האלה, הם היו ממש יפים".

(בראיון ל"מרווה לצמא", אמר הרב אהרן בוטבול, חתנו של הרב עובדיה יוסף, כי הציורים נועדו לעשות רושם של כתיבה - לאור העובדה כי שמר על עיניו ולא הסתכל על הנשים הבאות לדיונים, ועל מנת שלא לפגוע בהן).

• נשארו ציורים שלו?

"לא, חבל שלא שמרנו את הציורים האלה כמזכרת. מה שכן, פעם הוא צייר גבר שהתדיין מולו נגד אשתו והגבר ברח והותיר את האישה מסורבת גט. המשטרה חיפשה אותו וכשנודע להם שאבא צייר אותו, הם לקחו את הציור והשתמשו בו במקום קלסתרון כדי להפיץ את הפרטים על הגבר, שאגב נתפס כעבור זמן".

• לצד ההיבטים היפים באישיותו הוא גם התנהג פעמים רבות בחוסר נימוס, חירף וקילל בדרשות שלו.

"אתה יודע כמה דברים הרב אמר בחייו? הרי הוא היה איש ציבור ותמיד היה מיקרופון פתוח לפניו. הקללות הם קצה קצהו, חלקיק בלבד, לעומת ים הדברים הטובים והמועילים שהוא אמר בחייו. הרי הגידופים היו עניין של הומור וצחוק, אבא היה סטנדאפיסט אמיתי, ותמיד במוצאי שבת לאחר הדרשה הוא היה צוחק עם האנשים בבית הכנסת. אבל התקשורת כמובן עושה עניין רק מהדברים האלה, את הדברים האמיתיים, את דברי התורה, לא משדרים כי זה לא מעניין".

• אמרו עליו שהוא לא אוהב את בנט ובכלל אמר מילים לא יפות על הכיפות הסרוגות.

"כאב לו מאד עניין הפגיעה בעולם הישיבות, אבל הוא אוהב בנימי נפשו את הכיפות הסרוגות. כאשר הרב שלום כהן אמר על הדתיים הלאומיים 'עמלק', ואבא יצא נגד זה".

• מה היו הדברים שציערו אותו?

"ציער אותו מאד שהמסורת הספרדית והתרבות שלנו דוכאה בידי החרדים האשכנזים במשך שנים רבות, הוא הרי הקים את ש"ס לא מכיוון שהוא רצה מפלגה פוליטית או השפעה פוליטית, אלא כי רצה ממש 'להחזיר עטרה ליושנה', כלומר להשיב את הגאווה התרבותית לספרדים".

• והנה זה הפך למופע פוליטי. וגם עכשיו מתחוללת מלחמת ירושה. איך את מתייחסת לזה?

"בבוז רב. זה כואב לי שהכל הפך לפוליטי, אבל אני מתעלמת מזה. האזכרה לאבא בשבעה, בירושלים, אורגנה על-ידי עסקנים פוליטיים, אנחנו, הבנות, לא השתתפנו באזכרה בכלל, אמרו לנו שזה לא יאה שבנות ישתתפו באזכרה ושמקומנו לא שם, וכך ישבנו כל הבנות בדירה ואת האזכרה ראינו בשידור ישיר שהעבירו באמצעות לוויין לדירה".

• במה את רואה את גדולתו של אבא?

"בהרבה תחומים, אבל בעיקר באומץ ליבו בענייני פסיקות והלכות. למשל עגונות מלחמת יום כיפור. אבא היה הראשון מאז ה'חת"ם סופר', שלאחר 250 שנים בהן היה אסור להתיר עגונות, הוא פסק שיש להתירן.

הוא כיהן אז כראשון לציון והיה אב בית הדין הרבני הגדול, וכדי שלא לחשוף את האלמנות הוא כינס את הרכב בית הדין אצלנו בבית בשכונת רחביה בשעות הלילה. הנשים היו באות לדיונים שנמשכו שעות. אחר כך הוא היה כותב את פסקי הדין עד לפנות בוקר, כותב ובוכה, כותב ובוכה, כך הוא התיר עשרות אלמנות במשך שנה תמימה".

• מהיכן הוא שאב את אומץ הלב הזה?

"אני חושבת שמהאמונה באלוהים שמסייע לו. הוא תמיד אמר לאמי: 'כל חיי אני עוסק בלומר מה מותר לעשות וזה מה שחשוב, כי לומר מה אסור לעשות יכול כל אחד ואחד".

• אמך, הרבנית מרגלית ז"ל, הלכה איתו לאורך כל הדרך.

"היא הייתה אישה מדהימה שהחזיקה את הבית. היא הקדישה את חייה עבורו, עשתה הכל כדי שיוכל ללמוד ולהיות דמות רוחנית. היא דאגה לכל הדברים החומריים, הכל תיקתק בבית כמו שעון, וכשהיא נפטרה אבא בכה ממש בים של דמעות. מי שלא ראה את אבא מתאבל על אמא ז"ל, לא ראה אבל מימיו".

• את זוכרת את הלוויה של אמא?

"בוודאי, אני זוכרת את הכאב ואת הצער הנורא. אמא קיבלה שבץ מוחי ושכבה חסרת הכרה שלושה חודשים. כשהיא נפטרה ארגנו את הלוויה אנשים מש"ס ולא נתנו לבנות מקום להיות ליד הגופה – גם אז אמרו לנו העסקנים: 'זה לא יאה שבנות יתפסו מקום בלוויה'. בסוף היינו שם, ואחרי הלוויה אמרו לנו אנשים בש"ס: 'תפסתן מקום של רבנים'".

• את יכולה לשחזר את הבוקר הקשה בו הרב נפטר?

"כל דקה חרוטה בי. זה התחיל ברבע לשבע בבוקר כשאחותי מלכה התקשרה ואמרה לי שבטלוויזיה הודיעו שיש התדרדרות במצבו עד כדי סכנת חיים מיידית. מיהרנו לירושלים, ל'הדסה', וכשהגענו לבית החולים ראינו בחוץ המון אנשים. יצאתי מהאוטו וכל הצלמים עטו עלי. ביקשתי מיעקב בעלי שיחזיר אותי, רציתי שהצלמים יעזבו אותי בשקט והתחלתי לרוץ לכיוון המעליות, אבל הצלמים רצו אחרי, הם פשוט לא עזבו אותי.

כשהגענו למעלה היו במסדרון ליד חדר הרב המון אנשים, האחים שלי קראו לי: 'בואי מהר, הרופאים מחכים', נכנסתי לחדר והבטתי בו. בחוץ כולם קראו תהילים ונכנסנו אליו לחדר אחד-אחד, הוא היה רדום ולחצנו לו את היד".

ואז מה קרה?

"יצאנו מהחדר ואז גם הנכדים הגיעו ונכנסו לחדר לראות אותו. בשלב הזה היה ברור לנו שהמצב לא פשוט. פתאום הרופאים יצאו מחדרו ואמרו לנו: 'תיכנסו מהר כולם פנימה', והבנו שזהו זה, הגיע רגע הפרידה ממש, כי בטיפול נמרץ נותנים רק לאחד להיכנס לחדר. ראינו אותו שוכב מחובר לצינורות, בשקט כזה. עמדנו סביב מיטתו הבטתי בו וכולנו התפללנו בשקט, אמרנו 'שמע ישראל' פעם אחת בקול רם, ובכינו והתפללנו בשקט, בלי דרמה".

• למה?

"זו גם מורשת שלו - כשאמא נפטרה אבא אמר לנו ליד מיטתה: 'אל תגידו 'שמע ישראל' הרבה פעמים, כי בכל פעם שאומרים 'שמע ישראל' הנשמה חוזרת שוב לגוף והיא צריכה שוב לצאת ולעלות לשמיים, וזה מייסר אותה'. זכרנו את זה ולכן אמרנו פעם אחת 'שמע ישראל' בקול והתפללנו בשקט".

• והבנתם שזהו זה, שנפרדים מאבא?

"כן, לחצנו לו את היד כשכולם סביבו והבטתי במכונה, לאט לאט ראינו שהקו במוניטור הולך ומתיישר עד שהוא הפך לישר, וזהו, הבנו שזה נגמר. הייתה דממה וכולנו בכינו בשקט כדי שלא לצער את אבא. הרופאים נכנסו בשקט לחדר וניתקו את כל הצינורות שהוא היה מחובר אליהם, והוא שכב ככה בשקט יפה, בלי קמטים, ונראה כל כך אבא של כולנו".

• הוא סבל בימים האחרונים?

"מאד, היו לו כאבים איומים, נתנו לו זריקת אפידורל להקהות את הכאב אבל זה לא עזר. לפני שהרדימו אותו הוא ביקש: 'רחמו עלי', ביקשנו מאחי הרב יצחק שיחבר תפילה מיוחדת אבל הוא לא הספיק".

עדי צ'יקוטאי, בנם של רבקה ויעקב, סיפר על הרגעים האחרונים עם סבו בבית החולים, וגם לאחר שנפטר: "חיכינו לסיום הקבורה בבית של סבא, כי לפי מנהג ירושלים והקבלה צאצאי הנפטר לא הולכים אחרי המיטה בהלוויה ובקבורה. ביקשתי מהרב אברהם, אחיו של סבא, סיפור על  הרב, משהו שאני לא מכיר, והוא סיפר לי: ''ראית פעם מישהו ששוכח לאכול? אמא מרגלית ז"ל  הייתה מביאה לו צלחת בייגלה וכוס תה ואומרת לאבא: 'הרב עובדיה, אני לא רוצה להפריע לך, אבל שמתי לך פה בייגלה ותה, טוב?', וסבא ענה לה 'טוב'. לאחר רבע שעה אמא חזרה וראתה שאבא לא נגע בתה ובבייגלה, 'הרב עובדיה, למה לא שתית את התה?', שאלה, ואבא ענה בפשטות גמורה: 'שכחתי'.

הרב אברהם יוסף הוסיף וסיפר לי: 'כשאחי, הרב דוד, רצה לדבר עם אבא בענייני הלכה, היה נוגע לו ביד ומתחיל לדבר. אני קצת ביישן ולא אוהב להפריע, לכן הייתי עומד ליד אבא עד שישים לב אלי. לפעמים חיכיתי גם שעה'.

כזה היה סבא. כשסבא למד לא היה אפשר להפריע לו. כדי לקבל ברכה היה צריך 'לתפוס אותו' לפני הלימוד. אם לא הצלחת – אסור להפריע לו. כמה פעמים ניסיתי רק להגיד 'להתראות', סבא נתן לי צ'פחה קטנה, הוסיף 'תבורך מפי עליון', וישר חזר ללימודיו.

אבל כשהצלחנו להשיג אותו – הוא היה הסבא הכי נפלא בעולם. לקטנים תמיד חילק סוכריות או צימוקים. לגדולים חילק צ'פחות, ותתפלאו כמה הן היו כואבות. כמה סבא שמח כאשר כל אחד מאיתנו התחתן, או כאשר נולד למי מאיתנו ילד. תמיד בירך אותנו בלבביות הכי גדולה שיש. בברכות הכי יפות שיש.

סבא תמיד נהנה כאשר היינו שואלים אותו שאלות בהלכה, ובמיוחד כששאלנו על דברים שכתב. הוא ידע לענות על כל שאלה.

לפני עשרים שנה, כאשר סבתי מרגלית ז"ל נפטרה, אמא שלי שאלה את סבא בתמימות: 'אז כל התפילות שלנו לא עזרו?', וסבא, שידע לענות על כל שאלה, הסביר לה שכאשר יש גזירה על האדם תפילות עוזרות לבטל את הגזירה, אבל כאשר הגיעה שעתו של האדם להסתלק מן העולם – כל התפילות פשוט מלוות אותו בדרכו לשמים.

"ניסה להילחם כדי להישאר אתנו"

כאשר הגיעה שעתו של סבא היינו סביב מיטתו, כל בניו ובנותיו וכל נכדיו. כולנו ביחד, בבכי קראנו קריאת שמע, 'אנא בכוח', אמרנו וידוי התחלנו בפיטום הקטורת.

כל הזמן הבטנו על המוניטור שמראה איך הדופק נחלש - 60, 54, 52, 42... ואז המוניטור הראה 0. צעקנו כולנו ביחד 'שמע ישראל', והמוניטור חזר לפתע ל-54, כאילו סבא מנסה להילחם כדי להישאר איתנו.

המשכנו לומר קריאת שמע, מעכלים ולא מעכלים שהנה נשמתו של סבא עומדת להיפרד מאיתנו, ובכל זאת מתפללים לנס. התפילה נמשכה ולא הספקנו להתחיל את הפסוק "למען ירבו ימיכם..", כאשר המוניטור הראה שוב 0.

סבא, כמו יעקב אבינו, זכה שכל בניו ובנותיו ונכדיו יהיו סביב למיטתו בשעת פטירתו", מסיים עדי.

יונית מילבסקי | כדורינט5/11/2013 20:20