השליחות האחרונה ● סיפורם של גבי ורבקי הולצברג

הספר "השליחות האחרונה", פרי עטו של ההיסטוריון ליאור אלפרוביץ, מספר את סיפורם האישי של גבי ורבקי הולצברג הי"ד שנרצחו בבית חב"ד במומביי ● במלאת חמש שנים לפיגוע הטרור שטלטל את העולם היהודי, הוא משחזר בראיון איך נולד הספר, ומגולל את השתלשלות חזרתו בתשובה

יום רביעי, אור לכ"ט חשוון תשס"ט, זמן קצר לפני השעה עשר בערב.

קולות נפץ עזים נשמעו מחוץ לבית חב"ד במומביי. סנדרה סמואל, הסוכנת ההודית של הבית בן שש הקומות, חשבה שמדובר בנפצים שהשליכו ילדים מקומיים, וניגשה לגעור בהם. כשפתחה את הדלת ראתה מולה גבר צעיר שעל גופו אפוד עמוס ברימונים ובמחסניות, ונשק מכוון בידו.
 
מאותו רגע החל סיוט שנמשך יותר משתי יממות, במהלכן נהרגו גבי ורבקי הולצברג הי"ד, זוג שליחי חב"ד שהקים וניהל את הבית, וארבעה מאורחיהם. תמונות הימלטותה של סנדרה מהבניין, כתריסר שעות לאחר תחילת ההתקפה, כשבחיקה מוישי, בנם הקטן של השליחים, הפכו לסמלה של הטרגדיה.
 
מה קרה שם בדיוק? איך מוישי גדֵל היום? ומה עלה בגורלו?

הספר 'השליחות האחרונה', פרי עטו של הסופר החרדי ליאור אלפרוביץ, שיצא-לאור לפני כשנה וזכה לתפוצה ותהודה אדירה, מגולל את סיפורם האישי של גבי ורבקי הולצברג הי"ד, וסוקר תחנות בחייהם, שמאפיינות שליחי חב"ד רבים כמותם: החל בילדותם ונעוריהם, דרך התחייבותם לשמש שליחים לכל חייהם והחלטתם להינשא, וכלה בקורות שהותם בת חמש השנים בהודו, תקופה שבה נדדו בין בתים, חוו אסונות קשים מנשוא, עזרו לאנשים רבים והגשימו את חלומם - להקים בית חב"ד שיהיה "הכתובת לכל עניין יהודי", כמצוות הרבי מליובאוויטש זצוק"ל.
 
אך זהו גם סיפורה של תורת החסידות המופלאה שבאה לעולם לפני יותר מ-250 שנה, והולידה, תחת הנהגתו של האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, את החסידות הגדולה ביותר בעולם. דרך הסיפור אפשר ללמוד על אופן השפעתם של מנהיגי חב"ד על שליחים צעירים דוגמת גבי ורבקי, ועל ההתמודדות עם האתגר האמוני הגדול, שמטלטל את התנועה.
 
הספר נכתב על בסיס תחקיר רחב היקף, שכלל ראיונות ושיחות עם בני משפחה, ידידים ואורחים בבית חב"ד, והוא פסיפס של עדויות המאפשר לא רק להכיר את עולמה המוצנע של המשפחה החב"דית, אלא גם להתרשם מהכוח האדיר שמניע צעירים בחב"ד לצאת לשליחות במקומות הנידחים ביותר, מתוך דבקות מלאה בשליחות שהטיל עליהם הרבי.
 
זהו ספרו המונומנטלי הראשון של ליאור אלפרוביץ', שבהשכלתו ובמקצועו הוא היסטוריון, עיתונאי, סופר, פובליציסט, מרצה ומבקר ספרות ישראלי (ויסלח לנו הקורא אם החסרנו משהו).
 
בראיון מיוחד ל'בחדרי חרדים', במלאת חמש שנים לפיגוע הטרור, שהניע את אמות הספים של העולם היהודי, מספר אלפרוביץ, על תהליך הורתו ולידתו של הספר, שולף אפיזודות מעניינות מתוך מבואותיו, ואגב מגולל את השתלשלות חזרתו בתשובה.

שטריימל בתל-אביב

ליאור אלפרוביץ נשוי לנכדתו של סופר הילדים הידוע לוין קיפניס ואב לשלושה. הוא נולד וגדל בעפולה בבית שמוגדר בפיו 'מסורתי לייט'. כאן הכיר חלק ממשפחת רוזנברג, הוריהם של המנוחה רבקה הולצברג הי"ד. חבר משותף, אור ווהבה ז"ל, שחזר בתשובה בעקבות הירצחה של אמו איילה והבה הי"ד בפיגוע האוטובוס בעפולה בכ"ו ניסן תשנ"ד, התקרב לחב"ד ולמשפחת רוזנברג, אך למגינת לב, שנים לאחר מכן, נהרג אור יחד עם כמה מחבריו בתאונת-דרכים קשה. באמצעות ידידו אור, נוצרה היכרות בין אלפרוביץ למשפחת רוזנברג והוא אף השתתף במספר התוועדויות חסידיות, אליהן הוזמן על-ידי המשפחה.
 
ליאור היה אז כבן 17 שנים בלבד. הנוכחות בבית חב"ד ובצל ה'רוזנברגים' העמיקה את ההרהורים שקננו בו אודות הדת. הוא עמד אז לפני הצבא, ולא היה פנאי בידו למנף אותם ולהתקדם בחיים הרוחניים. בתום הצבא, הלך להשתלמויות שונות והוציא את התארים הנדרשים במגמת לימודי היסטוריה.
 
הזמן עבר וחלף ובינתיים תהליך ההתקרבות לדת, הלך והבשיל בקרבו. עם נישואיו לפני כחמש שנים, כבר ניתן היה להוסיף את התואר 'ר' לליאור. בביתו כבר נשמרו השבת, הכשרות והמצוות כהלכה. אך עדיין, לא קוטלג כחרדי, אלא כדתי אדוק...
 
ההחלטה לשנות כיוון ופאזה, הנקודה שבה החליטו בני הזוג, לקחת את היהדות בכל הרצינות המתבקשת והמהפך המשמעותי הגיעו לפני לידת בנו הבכור:
 
"החלטנו, אני ורעייתי", מספר ר' ליאור, "שבננו ייוולד לתוך אווירה של קדושה וקיבלנו על עצמנו הנהגות מחמירות ככל יהודי חרדי". העובדה, כי הם קבעו מושבם - בין יתר התחנות בהן נדדו - במרכז תל-אביב, לא הרחק מרחוב שינקין ההומה, לא סכלה את המטרה, אלא להיפך.
 
בשלב זה, הוא גם חובש שטריימל וקפוטה, לאחר שנועץ עם הגר"א דירנפלד רב ודומ"ץ חסידי בעלזא בתל-אביב וחבר הבד"ץ 'מחזיקי הדת', וזה סיבר את אוזנו בשם הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, כי חבישת שטריימל, היא סגולה לחינוך הבנים:
 
"קיבלתי מידיד במתנה בתחילה, שטריימל דק וצהוב, כמו אלו שניתן להבחין אצל פלג מה'ברסלבים'. משהו שמזכיר יותר צלחת הפוכה... ואילו כיום, יש לי שטריימל חדש, הדומה בחזותו לצמיג של טרקטור...", הוא מתאר בהומור מושחז.
 
אלפרוביץ עבד אז בשלל משימות עיתונאיות. בין היתר, הועסק ככתב בכיר במגזין הבינלאומי 'טיים אאוט' תחת עורכו סמי דואניאס, "אדם מוכשר, חכם, מקצועי ומעמיק", כהגדרת ר' ליאור. בשלב מסוים, סמי עוזב את המגזין לטובת תפקיד כעורך בהוצאת הספרים 'אחוזת בית'. אך המעבר של העורך למערכת חדשה, לא השפיע על הקשר האישי בינו לבין אלפרוביץ והם נותרים ידידים מובהקים.

עד שהעורך הסתבך

"לפני כשלוש שנים ומחצה", משחזר ליאור, "התקשר אלי העורך ואמר לי, כי משפחת רוזנברג מעפולה הגיעה אליהם והיא מעוניינת להוציא לאור ספר ביוגרפי על בני הזוג הולצברג. המו"לית של 'אחוזת בית' גילתה עניין במיזם וביקשה מהעורך למצוא סופר, שייאות לקחת על עצמו את המשימה. בשלב זה, לא ידע העורך שאני מכיר את משפחת רוזנברג והוא ביקש להטיל עלי את המלאכה, משום שכבר הייתי חרדי והוא מצא בי כתובת ראויה לכך. הסכמתי".
 
במהלך פגישת ההיכרות והעבודה שאלפרוביץ משתתף בה יחד עם העורך והמו"לית, מציעה האחרונה לסופר לנסוע לעפולה כדי להכיר את ה'רוזנברגים'.
 
"אין צורך, אני מכיר אותם עוד מילדות", השיב למו"לית המופתעת.

לאחר שאלפרוביץ משכנע את המו"לית בנחיצות הספר ובהד שהוא אמור ליצור לכאורה, הם מגבשים את הקונטקסט ומתכונתו של התחביר.
 
"ערכנו דיונים אודות התכנים שיופיעו בספר והחלטנו, שלא להתמקד רק בסיפור החיים של בני הזוג הולצברג. רצינו להרחיב מעגלים, לספר גם על מנגנון השלוחים של חב''ד, איך אברך כמו גבי, שהקדיש חייו לתורה כאברך כולל, המגיע מרקע שמרני, שהוסמך לרבנות, עוזב את הסביבה החרדית הטבעית והולך לגור במקומות כאלו בעייתיים ומאתגרים. מה מניע אותו רעיונית? בכלל, ההצצה לאורח החיים החרדי, של חב''ד ושל השלוחים, מאוד עניין את המ"ולית".
 
הספר אמנם יועד ונבנה לציבור הכללי-החילוני, אך העושים במלאכה, ביקשו להרחיב את אופקיהם של קוראיהם בתחקיר מפורט ומעמיק, על "איך משלבים את הבעש''ט במומבי, ואת בעל התניא בעפולה..."
 
"הגחמה שלי הייתה, לנצל את הפלטפורמה ולהרחיב את ההכרות של הציבור הכללי עם העולם החרדי, להציג את העולם היותר סמוי, להרחיב לו את היריעה לקורא, זו הנגזרת מהסיפור ולוקחת אותו לעולם מגוון ומסקרן של אסכולות, השקפות וגדולי חסידות. חרף האוריינטציה החילונית של העורך, הוא ידע לזהות היטב את המפה והפוטנציאל שכרוך בספר. חשבתי שזה מעניין, עד שהעורך כבר הסתבך... הוא אמר לי שהוא מאבד ידיים ורגליים: 'אל תסבך עם הקוראים עם גנאלוגיה ושושלות'... בתוצאה הסופית, אכן הקורא קיבל את כל הרקע הנדרש בלי להסתבך".
 
המרקם אמנם היו בנוי על בני הזוג הולצברג, אך במה שמכונה בפיו 'זום-אאוט' (כניסה ויציאה, הצצה קלה אך מעמיקה לתוך התחומים שהובאו בין בתרי הספר - ד.ל.) הם הפכו את הסיפור לנגיש, לקהל היעד של הקוראים. הללו היו אמורים לקבל תחת קורת גג אחת, אינדיקציה על הרבי מלובאוויטש, על החסידות, על הטרור האסלאמי, ועל החיים והמוות של גבי ורבקי - במעגלים שונים, המשפחתי, החברתי, האנושי והלאומי.

חולדה מקפצת בחצר

במסגרת עבודת התחקיר והכתיבה, שנמשכו קרוב לשלוש שנים, מראיין אלפרוביץ בפגישות פנים מול פנים או בטלפון, את הורי המנוח והמנוחה, את המטפלת המסורה סנדרה, את קרובי משפחת הנרצחים בפיגוע, עמיתיהם ומכריהם ואפילו את הרבנית טייטלבוים, שהייתה אלמנת רבי לייבוש הי"ד והספיקה בינתיים להינשא שוב. כך גם ראיין, מטיילים ישראלים שביקרו או חיו במקום וכמובן, עדי ראייה או שמיעה של הפיגוע האכזרי שהתרחש שם.
 
• יצאת למומביי במסגרת הכנת הספר?

"לא. התניתי עם העורך, כי אני מוכן לראיין את כל המי ומי ובלבד שלא לצאת למומביי. התיאור אודות חזותה האסתטית של העיר והמצב הסוציו אקונומי שלה, החיים העלובים של תושביה לצד התנהלות הרשויות, לא העצימו בי את התשוקה בלשון המעטה, לצאת לדרך הזו. אני 'אסטניס' במהותי. הצלחתי לשקף נאמנה את בבואתה של מומביי ואת הליכותיה, על פי העדויות שנמסרו לי, כאילו וביקרתי בה בפועל. חברים שאלו אותי לאחר שהספר יצא לאור: נו, איך היה בהודו...? הם התקשו להאמין שהתיאור הצבעוני שלי לא נובע מהיכרות עם השטח.
 
"גבי ניחן בתעוזה ובמעוף והעדיף לצאת למקום מאתגר כמו מומביי. רבקי למשל, העדיפה שליחות לאוסטרליה. 'מומביי היא עיר שמוגדרת דיוטה תחתונה', טענה באוזניו. אבל עבור גבי, דווקא פה היה המקום האידאלי להפיק את הניצוצות ולהאיר את החשכה".
 
ליאור מספר, כי שמע מבני המשפחה ומסנדרה, על הקשיים שהיו מנת חלקם של ההולצברגים, מעת שכרו בתחילה חדר במלון ועד שרכשו את בית חב"ד ששכן בבניין ששמו "נרימן- האוס'. בעצם, מאז שנחתו לראשונה במומביי, ועד ליומם האחרון עלי האדמות.
 
כך למשל, לא היה מקווה במומביי עד שהם בנו אותם בעצמם. עד אז, נאלצו לטוס לתאילנד, שהיא מרחק שעתיים וחצי של טיסה, לצורך טבילה במקווה כשרה.
 
סנדרה תיארה, בין היתר, כיצד נברו והתרוצצו חולדות בחצר הבית, בגין הררי האשפה שהשכנים הטילו לשם בזדון, והצטברו לגובה של שני מטרים, שגרמו כמובן לצחנה איומה. רבקי הייתה נחרדת בכל פעם מחדש, כאשר גילתה חולדה מקפצת לה בחצר. זה היה מנת חלקם לעתים קרובות, אך היא לא נרתעה מהמשך השליחות.
 
ועוד לא דיברנו על טיב האורחים והאנשים שהתארחו או גרו פה.

"היו כאלו שהתגוררו בבית המלון הזה כמה שנים ברציפות. מדובר בישראלים, הורים לנערים שהגיעו לטייל בהודו במסגרת 'חיפוש עצמי' והסתבכו בפלילים. ההורים נאלצו לנהל את הערוץ המשפטי עבור בנם שישב בכלא ולשם כך, כתובת המגורים והסיוע היחידי, היה ביתם של ה'הולצברגים'. היו גם צעירים שנמלטו מידי זרועות המשטרה או הכלא, ובאו לפה כדי לנסות ולקבל מקלט. בשלב מסוים, גבי מקבל הוראה מ'קונסול הישראלי להנמיך פרופיל, שכן השלטונות מתחילים לחשוד בו ולהאשימו כי הוא מסייע לפשיעה בעקיפין, בכך שהוא עומד לרשותם של הישראלים המופללים או בני משפחותיהם".

מתחת לגלגלי האמבולנס

בספר, מתאר אלפרוביץ את כל משעולי החיים במומביי ובבית חב"ד, את מבנה הבית והבאים בשעריו, שבת בצל בית חב"ד, עדויות על הפיגוע וגם תיאור מצמרר מפי ד"ר גר הצדק אהרן אברהם, ששמר על הגופות של הנרצחים מפני פגיעה בכבוד המת, כאשר אוכסנו בחדר הקירור.
 
אחד הסיפורים המאלפים שמובאים בספר, מספר על אישה יהודייה בודדת, שהתגוררה במומביי וזכתה לביקוריהם של גבי ורבקי. כאשר חלתה ואושפזה, מגיעים ה'הולצברגים' כמובן לבקרה בבית החולים.
 
"באחד הימים, מגיע גבי - האיש והאגדה - לבקר כדרכו את החולה. הוא נכנס לחדרה ונוכח להוותו כי היא נפטרה לפני זמן קצר וגווייתה עדיין מוטלת על המיטה. גבי מבקש מיד לטפל בה ולהביאה לקבר ישראל, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד אחותה של המנוחה, שנפנפה כביכול בצוואת הנפטרת, שבקשה כי ישרפו את גופתה רח"ל, כמקובל בהודו.
 
"גבי ניסה להיאבק. תחילה במלל ואחר-כך באופן פיסי. הוא הבהיר לאחותה, כי הוא ידאג לכל צרכי הנפטרת, אך זו אטמה אוזנה משמוע. בשלב מסוים, כאשר הגופה מוכנסת לתוך האמבולנס שאמור להובילה לאתר השריפה, גבי נשכב על הכביש מתחת לגלגלי הרכב ומסרב לתת לו לנסוע. הוא נאבק במגמה הזו ב'כל כוחו' כפשוטו. לצערו הרב, לא הצליח להגשים את מאווייו , ידה של האחות גברה, והמנוחה נלקחה לשריפה.
 
"זהו סיפור עוצמתי אחד מני רבים", משתאה הסופר שלנו, "המלמד כי גבי חש כלפי כל יהודי, גם מול מי שלא הייתה לו מחויבות, אחריות אישית לשלומו, בחייו ובמותו. גבי סימל בכך את מסירות הנפש האלמותית של השליח החב"די באשר הוא".