רעיון לפרשת השבוע "ויצא"

"וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא, וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" ● למה הנפילות בחיינו, הן בעצם הזדמנויות? ● איך לטפס שוב, במעלה ה"סֻלָּם" של חיינו? ● הרב אהרן זאב שצמן מגיש: רעיון לפרשת "וַיֵּצֵא"

יַעֲקֹב נמצא בזמן הקשה ביותר בחייו, הוא בדרך לחָרָן, ובורח מפני עֵשָׂו, אחיו. עֵשָׂו שולח את אליפז, בנו, לרדוף ולהרוג את יַעֲקֹב, נקמה על הברכות, שלקח בעורמה מאביו. מסביר רש"י: לפי שרדף (אחרי יַעֲקֹב) אליפז, בן עֵשָׂו, במצוות אביו אחריו להורגו, והשיגו...

אמר לו (אליפז ליַעֲקֹב): מה אעשה לציווי של אבא? (אני אוהב אותך, אבל אבא ציווה להרוג אותך, מה לעשות?) אמר לו יַעֲקֹב (לאליפז): טול מה שבידי, והעני חשוב כמת (קח ממני את כל כספי ורכושי, ובזה כאילו והרגת אותי, כי אדם עני, חסר כל, נחשב כאדם מת).

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" - וכך, חסר כל, נאלץ יַעֲקֹב לישון בלילה ההוא לבדו על אבנים, תחת כיפת השמיים, חשוף לסכנות ולחיות טורפות.

מתוך המצב הירוד הזה, ממש בקצה נקודת השפל של חייו, במקום של נירדף, ללא ממון ורכוש, נותר ליַעֲקֹב רק לבטוח בקב"ה לבדו. דווקא בנקודה זו, של צמצום גדול בחומר, מתחזקת ביַעֲקֹב הרוחניות, ונגלית בפניו האלוקות. בנקודה זו זוכה יַעֲקֹב לחיבור הרוחני החזק ביותר, שאי פעם היה לו עם הקב"ה בחייו – ואומר: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה" – דווקא במצב הירוד הַזֶּה, הצליח למצוא את החיבור הרוחני הגבוהה ביותר (יֵשׁ ה').

יַעֲקֹב נרדם על הארץ, וחולם חלום על "סֻלָּם", ומלאכי ה' עולים ויורדים בו, ובראשו של הסֻלָּם ניצב הקב"ה. כותב בעל התניא: "...וירידת הנפש האלקית לעולם הזה, להתלבש בגוף האדם ...כמו חבל, על דרך משל, שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה" (תניא אגרת התשובה ה).

ה"סֻלָּם" הוא כמו החבל הרוחני המחבר את האדם החומרי אל האלוקות, מחבר שמים וארץ, רוח וחומר - כמו הסֻלָּם, המֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה – כך גם נשמתו של האדם ירדה אל הארץ (אַרְצָה - עולם החומר), כדי לעשות פה את תיקונה בחומר, ועל כן חלקה התחתון כלוא בגוף החומרי, ואילו חלקה העליון, נותר מחובר אל מקורה הרוחני בעולמות העליונים (הַשָּׁמָיְמָה – העולם הרוחני).

ה"סֻלָּם" מייצג את שני קצוות הרצונות המנוגדים שבאדם – מצדו התחתון, את הרצון לקבל לעצמו בלבד. רצון, שמקורו בתאוות גופו החומרי, ומייצר לו את תחושת החסר התמידית. ומן הצד השני, הרצון העליון החבוי באדם, שמהותו – רצון לתת, ולהשפיע שפע לאחר. רצון זה, מקורו בחלק הרוחני של נשמתו, והוא הרצון להידמות לבורא בתכונותיו - להטיב, ולתת לסבביו ללא גבול.

"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּו". אדם בבחירתו החופשית, בורא לעצמו מלאכים (טובים או רעים), על כן עליו להקפיד על מהות מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו - בעולם הזה.

"הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד (סנגור לעצמו), וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד" (מסכת אבות ד, יא). מלאכים רוחניים טובים, נבראים על ידי האדם בכל יום, מכח - מחשבה טובה שחשב (ששורשה ברצון להטיב), דיבור שהוציא בקדושה, או מעשה טוב של נתינה וחסד, שעושה. מלאכים אלו יהיו מליצי היושר שלו בעולם האמת, ולאחר מותו הם יהיו אלו שיסנגרו עליו (כוחות רוחניים טובים, שמחוברים לצד הקדושה).

ואילו המלאכים הרוחניים הרעים, גם הם נבראים על ידי האדם מדי יום, תוצאה של המחשבות השליליות שחשב (רצון לחטוא, או לקבל לעצמו על חשבון האחר), הדיבורים המקולקלים שהוציא מפיו (רכילות, לשון הרע ...), או ממעשיו הרעים (חטאים, תאוות בהמיות ללא קדושה, או פשעים ממש).

מלאכי החבלה, שבורא לעצמו, מזיקים לו, ומביאים עליו צרות כבר בעולם החומרי, וכן ממתינים לרגע, בו יפתר מן העולם, ויוכלו לקטרג עליו בעולמות העליונים (כוחות רעים, שמחוברים לצד הטומאה).

וּמוּבָא בַּסֵּפֶר "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" : "כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא וּמַחֲטִיא, בּוֹרֵא מַלְאָכִים רַבִּים וְרָעִים, וְכֻלָּם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הָעוֹמְדִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, וּשְׂמֵחִים וְשָׂשִׂים עַל הַצְלָחָתָם לְהַכְשִׁילוֹ וּמְחַכִּים לָרֶגַע לִפָּרַע מִמֶּנּוּ".

"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" ... - עֹלִים וְיֹרְדִים באדם ממש, בסֻלָּם הרוחני שבו. המלאכים הטובים שברא לעצמו " עֹלִים ... בּוֹ" - עולים בתוך האדם עצמו ("בּוֹ"), ומעלים אותו רוחנית בשלבי ה"סֻלָּם", מקרבים אותו אל העולמות העליונים, ובכך מתחזק הקשר בינו לבין הקב"ה, ותפילותיו נשמעות.

ומַלְאֲכֵי החַבָּלָה, שנבראו ממעשיו הרעים, "יֹרְדִים בּוֹ" – מקרבים אותו חזרה אל החומר, ומרחיקים אותו מאור הבורא. היינו מורידים את האדם למטה בשלבי ה"סֻלָּם" הרוחני, חוסמים לו את צינורות השפע, ומביאים עליו תחושות רעות, צרות וקלקולים.

"וּכְשֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, וּמְשַׁנֶּה דַּרְכּוֹ, עוֹשֶׂה הוּא רַעַשׁ וּמַהְפָּךְ נוֹרָא לְמַעְלָה בַּשָּׁמַיִם, וְאוֹתָם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה תֵּכֶף מוֹרְטִים עַצְמָם, וְנֶהְפַּךְ כָּל שְׂשׂוֹנָם לְיָגוֹן וַאֲנָחָה, עַל שֶׁבָּרְחָה מֵהֶם הַנְּשָׁמָה שֶׁנִּשְׁבְּתָה, וְחִכּוּ מְאֹד לִפָּרַע מִמֶּנָּה. וּלְעֻמָּתָם שִׂמְחָה עֲצוּמָה - אֵבֶל וְיָגוֹן הַנֶּהְפַּךְ לְשָׂשׂוֹן אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְכוֹחוֹת הַקְּדֻשָּׁה, עַל שֶׁשָּׁבָה לָהּ הַנְּשָׁמָה הַיְקָרָה לִמְקוֹר מַחֲצַבְתָּהּ".

רק כאשר מתגבר האדם, על כח ההתנגדות של תאוותיו, עושה תשובה אמיתית מהלב, ושב אל הקב"ה מאהבה, אזי הזדונות נהפכות לו לזכויות. מעשיו הטובים והחסדים שעושה, ישמידו מלאכי חבלה, שברא לעצמו, ובמקומם יבראו מלאכים חדשים וטובים. התשובה, כשמה כן היא, משיבה את האדם אל הבורא, משיבה אותו למוטב – מייצרת מלאכים טובים, המעלים את האדם בסֻלָּם, ומחברת אותו חזרה אל צינורות השפע.

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי". "שינה אחד מששים למיתה, חלום אחד מששים לנבואה" (ברכות נז ב). בעת השינה, חלק מנשמת האדם עולה לעולמות עליונים, כדי לדווח על מעשיו באותו היום. האדם הישן, שרוי במימד חומרי ירוד, אך מבחינה רוחנית יש ביכולתו להתחבר אל העולמות העליונים, ולעיתים אף לקבל מסרים נבואיים בחלומו.

"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי". "לֹא יָדָעְתִּי" - ידיעה משמעותה חיבור. יַעֲקֹב מבין כי עד כה לא היה באמת מחובר לבורא עולם, אלא רק הכיר את הקב"ה בשיכלו בלבד. את ההתגלות והחיבור הרוחני האמיתי, קיבל יַעֲקֹב, רק מרגע שהגיע אל נקודת השפל הנמוכה ביותר, נקודת החוסר כל בחייו, ובעת שהיה שרוי במצב ירוד של שינה.

יַעֲקֹב גילה את מהותו של הקב"ה, כפי שלא הכירה מעולם. הוא גילה, כי דווקא במצבי משבר, נפילה וצמצום בחומריות, שם טמונה העליה הרוחנית הגדולה ביותר לאדם, ושם מתגלית לאדם קירבתו של הקב"ה במלוא עוצמתה.

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ" – בא הקץ למצב הרדום, בו היו נתונים חייו, ונפקחו עניו להכיר במציאות ה'. לפעמים האדם שקוע בחומר, כל עניינו במרדף אחר סיפוק תאוותיו, והוא קבור עמוק בבור של רצון לקבל לעצמו בלבד, עד כי הופך אטום לאור הבורא (עטוף בקליפות), ואין באפשרותו לברוא לעצמו מלאכים טובים שיגנו עליו.

הקב"ה ברחמיו הרבים, רוצה לעוררו, ועל כן מביא עליו מעט ייסורים, ואז הוא מאבד קצת את אחיזתו בחומר - נופל מנכסיו, או יורד מבריאותו, או מורחק מהחברה. ואז, מתוך מצב הירידה, ניתנת לאדם האפשרות לבחור מחדש, לתקן ולשוב. עליו רק לראות ולהכיר, כי אין עוד בכוחו שלו להושיע את עצמו, ועל כן עליו לזעוק לבורא עולם, לרצות לשוב אליו, לרצות ולחדש את הקשר איתו.

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ" - מרגע שיתקן האדם את מחשבתו, דיבורו ומעשיו, ויבחר להטיב דרכיו, יבראו לו שוב מלאכים טובים, והוא יתחיל לחוש שחייו שוב במגמת עליה. חידוש הקשר בינו לבין הקב"ה, יבטיחו לו שמירה, הצלחה, שמחה, וחיים רוחניים חדשים, טובים בהרבה מאלו שהיו לו טרם הנפילה.

לאדם ניתנה הבחירה החופשית, באיזה שלב בסֻלָּם, שבין הארץ לשמים, יציב את עצמו בחייו. הוא יכול לבחור להיתקע בשלב נמוך, קרוב לארץ ולתאוות החומר, ולעסוק בחומר כל חייו ("וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם"), וכן להמציא לעצמו אינספור תירוצים, למה נכון מבינתו, להמשיך ולשכב בחוסר מעשה, למה לא לו לתקן, ולמה לא להתאמץ ולשוב ("וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם").

"וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה, כִּי אִם בֵּית אֱלֹקים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" - אבל, לחליפין, יש לאדם גם את הבחירה לתקן, ולשפר את חייו, להתעורר בזמן ("וַיִּיקַץ ... מִשְּׁנָתוֹ"), לפקוח את עניו ולראות, שבעצם כל החומר והאנשים סביבו, זו בעצם רק ההשתקפות של האלוקות ("אֵין זֶה, כִּי אִם בֵּית אֱלֹקים") - ומהתבוננות זו, יכיר בטעותו, ובחייו המקולקלים, ויחפש בחזרה את פתח החיבור - יחפש איך כן להתחבר, ולשוב אל בורא עולם ("שַׁעַר הַשָּׁמָיִם").

"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמה). זהו תפקידו של עם ישראל – לשוב ולקרב את בניו אל הקב"ה, ללכת בדרך אבותיו ולתקן, לעלות ממצב התרדמה הירוד של הגלות הארוכה, ולשוב את הקב"ה באהבה - להשיב את השכינה למקומה. נעשה כך, ונוכל כולנו לעלות את העולם בסֻלָּם הרוחניות, להחיש את בואו של משיח צדקנו, ולזרז את הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.