על דאטפת אטפוך

התכונה הזו, של מדידת גדולי ישראל לפי הסרגל האולטימטיבי שלי, ועד כדי כוונה למחיקתם, כאשר המניע הפסיכולוגי העומד בעצם מאחורי הטיעונים הוא: "אתה לא תקבע לי" והמסקנה, אם תמשיך כך – אצור לך דה לגיטימציה - הטקטיקה הזו לא נעצרה רק במחלוקת על משה רבנו, אלא היא חדרה לתוך מחנה קורח עצמו ● וכך החלו המריבות והתכתשויות בעדה קורח עצמה: "מי כאן הגדול", "מי כאן המעתיק שמועה האותנטי..."

ויהי אחרי המהפכה, ובעיתונות החרדים בבוקרו של יום נמרחות כותרות המדווחות ומבשרות על 'קידוש שם שמים' שהתחולל ביום שלישי השבוע, כאשר רבבות שלומי אמוני ישראל עשו כמצוות רבותיהם, וקיימו את מצוות ההצבעה לרשויות המקומיות, שעניינה ומגמתה היא חיזוק וביצור חומות הדת; בקיצור, מפגן שכולו זב ונוטף שמן זית של קדושה, ואמונת חכמים.

אינני מגלה סודות, ואינני הולך רכיל, אם אומר את הידוע לכל, כי השמחה הגדולה דנן, היא במקרה הטוב על-דרך שמחת ברית מילה, שלדעת הרמ"א לא מברכים עליה ברכת "שהחיינו", משום "צערא דינוקא". כן, מערכת הבחירות האחרונה, כרוכה בהרבה "צערא דינוקא", וזאת, בצורת צלקות ודימומים, פירוד הלבבות, "אהבת" רעים אשר מי יודע מה תהיה אחריתן, והלוואי וברחמים שמים מרובים לא יתעצמו חלילה. ולא נפתח פה לשטן.

בהמה שמבכירה רצוי לעשות לה, כידוע, מכירה לגוי (כעין 'מכירת חמץ'), היות והיא עתידה להמליט בכור, והוא יהיה הרי קדוש בקדושת בכור שיש להקדישו ולמוסרו באופן חד סיטרי (שלא כבפדיון הבן) לרשות הכהן. הכהן שנוטל את הבכור, מסתבר ש'נופל עליו תיק' לא פשוט; הוא צריך לגדל בחצרו או/ו בביתו את הבכור עד שייפול בו מום.

מעשה היה, שבהמה הבכירה, ושכחו לעשות לה 'מכירה', וכך נולד בשעטו"מ בכור, ולא הייתה מנוס אלא למסור אותה לכהן, והכהן וביתו נעבאך 'אכלו אותה'; ה'פטר בכור' הרגיש די טוב והיימיש במשפחתו האומנת, וטייל להנאתו בבית כבתוך שלו, תוך כדי שהוא מצליף בזנבו לכל עבר, רומס, בועט ומטנף, ואתה עומד אין אונים; אסור לך ואינך יכול להתפטר מה'פטר רחם' הזה שמטנף כל פינה בבית. עד שהבריות שמסביב, לא יכלו עוד לשאת את המטרד התברואתי הייחודי הזה, והיו אומרים לו ומפטירים לעומתו; "פטר'ל, פטר'ל, דו ביסט טאקע הייליג, אבער דו שטינקסט" = בתרגום חפשי: פטר, פטר (בכור, בכור), אתה אמנם קדוש, אבל אתה מפיץ ריח בלתי נסבל...

כן, 'קידוש ה'', 'קידוש ה'' היה לנו בלי כל ספק, אבל, 'הריח' שסביב זה, אוי הריח....

כמובן, וכרגיל במחוזותינו, אף אחד לא הפסיד. כולם חוגגים 'דידן נצח'. היו כאלה שמבחינתם היה זה ניצחון חד משמעי (ועל הריח הנלווה, כבר דיברנו), והיו כאלה, ששמחתם הייתה, כאותו אחד, שביתו נשרף, והוא מפזז ורוקד, ובמענה לתמיהה ולשאלה 'לשמחה מה זו עושה?' הוא מגיב; "א נקמה אין די וואנצן" = כלומר, "נקמה בפשפשים", באשר, תוך כדי השריפה, מתו גם הפשפשים ששרצו במזרונו, הטרידו אותו תדיר, והיו לו למציקים ואויבים ("הכנסנו בדרעי", "הכנסנו בגפני", וכל כיוצא בזה).

בנוסף על כמה וכמה תופעות שמחה מעושה-מאוסה מהסוג הנ"ל, כיכבו בסאגה הלזו כמה דמויות אמנם רציניות ואף מרוממות, שצעקו בצדק געוואלד, עלי כבוד שגלה, הלא הוא כבוד התורה ונושאי דיגלה.

יוקדם ויובהר, שקטונתי, ואינני מעלה בדעתי להשוות מישהו לקורח ועדתו. ברם בנוגע למחלוקות שסביב הבחירות שהתלוותה בטיעונים של 'לשם שמים', ידועה הרי הקושיא, מדוע אומרים חז"ל בהקשר למחלוקת קורח על משה רבנו – "מחלוקת קורח ועדתו", היו צריכים לכאורה להגדיר מחלוקת זו שהייתה על משה רבנו – כ"מחלוקת קורח ומשה"?! ומתרצים על כך בספרים הק', שנכון שקורח ועדתו חלקו על רעיא מהימנא, ברם, אם נשים לב, מה היה הטיעון והטענה של קורח ועדתו כלפי משה ואהרן? "מדוע תתנשאו על קהל ה'", מי אתם שתקבעו לי מיהו צדיק הדור, ונשיא הדור? מי אתה משה רבנו בכלל? איפה התגדלת והשתלמת (בבית פרעה-בפריז?).

התכונה הזו, של מדידת גדולי ישראל לפי הסרגל האולטימטיבי שלי, ועד כדי כוונה למחיקתם, כאשר המניע הפסיכולוגי העומד בעצם מאחורי הטיעונים הוא: "אתה לא תקבע לי" והמסקנה, אם תמשיך כך – אצור לך דה לגיטימציה - הטקטיקה הזו לא נעצרה רק במחלוקת על משה רבנו, אלא היא חדרה לתוך מחנה קורח עצמו, וכך החלו המריבות והתכתשויות בעדה קורח עצמה "מי כאן הגדול", "מי כאן המעתיק שמועה האותנטי"...

היינו דכתיב; "קרח ועדתו" – עדת קורח בינה לבין עצמה. ולהעיר, שעדת קורח היו אנשים גדולים! קורח עצמו היה אדם גדול, ואף 'מיוחס' לא קטן (נכדו של יעקב אבינו, אבי שושלת קודש וסבו של שמואל הנביא), תלמידיו, לא פחות מ-250 איש עטופים בתכלת, כיהנו כראשי סנהדראות (ויעויין ברמב"ם מהן התכונות הנעלות והכישורים הגאוניים הנדרשים מחבר בסנהדרין), ואעפ"כ ה"למה תתנשאו" שטענו על משה רבנו חזר אליהם - כבומרנג.

קל מאד לחפש את האשמים 'מתחת לפנס', קשה יותר, להגיע למסקנה, שאולי השורש נעוץ איכשהו ואיפושהו עמוק עמוק, וייתכן והוא נזרע עוד בשנת תשמ"ט. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה כי ההוכחה לתשובה אמיתית היא לא חיפוש, כאמור, 'מתחת לפנס', אלא באופן של "באותו מקום ובאותה אישה", היינו, איתור וטיפול בשורש הבעיה.

אולי אראה ואתפרש כקטנוני, אבל הדוגמא הבאה היא לעניות דעתי סימפטומטית: כל זמן שב'איצקוביץ', יימצאו לרשות המתפללים (הנמנים על כל העדות והקהילות) כל סידורי התפילה על נוסחותיהם; אשכנז, ספרד וספרדים, אבל, לשווא יחפש מישהו סידור האר"י נוסח הגר"ז (כן, אותו הגר"ז, המופיע כמעט בכל כמה עמודים ב'שער הציון' של משנה ברורה לרבנו החפץ חיים), כל זמן שיד נעלמה תסלק מהמדפים את סידורי 'חזון עובדיה', אות היא שעדיין לא עשו תשובה באופן של ב'אותו מקום ובאותה אישה'.

אני נזהר, אולי, ייתכן, שהתופעה הזו היא 'מעשה נערים' בעלמא, אבל יש לי יותר מהרגשה שחופפת על כך 'רוח המפקד'.

הגישה הזו היא חרב פיפיות, וכבימים ההם של דור המדבר היא שוב חזרה כ'בומרנג' שהתפוצץ במערכת הבחירות הזו. את ה'עץ' לתליה, הכינו וטיפחו יהודים שקיוו 'לתלות' עליו יהודים שלמען הגילוי הנאות, אני הקטן, הצעיר באלפי ישראל, גאה להימנות עליהם (למי שעוד לא הבין: אני מתפלל בנוסח 'הגר"ז' הלא הוא נוסח בעל התניא, אבל יצויין שבביכ"נ שלי, יש גם סידורי אשכנז ווילנא למעוניינים, כולל סידורי 'חזון עובדיה' ו'קול אליהו'). כשמוכן 'עץ לתליה' אינך יכול לדעת, מי יהיו הקרבנות שעתידים להיתלות עליהם. ברשותכם, נהיה נקודתיים ובהירים יותר; אתה התכוונתם לתלות עליו 'סרטוקים' בלבד, ולבסוף זה עבר ל'פראקים'.

השיבנו ה' אליך ונשובה, ונתעצם בכל עוז, למרות הכל, לראות במעלת חברינו ולא חסרונם כדברי ה'נועם אלימלך', "ועל כן אהוביי ידידיי, נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" כדברי הגר"ז 'בעל התניא'.