מופת בצד הדרך

השוטר שעצר את החסיד בצד הדרך לשם מתן דו"ח, ניסה להיזכר מהיכן הוא מכיר אותו. אולי מהביקורים של החסיד במתקנים משטרתיים? ● כך או כך, בפיו היה סיפור מדהים מכלי ראשון על האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל ● וגם: הדו"ח הומר באזהרה ● סיפור לשבת

היה זה בשעת אחר צהריים מאוחרת של יום שישי. הרב טוביה בולטון מכפר חב"ד מיהר להגיע הביתה קודם כניסת השבת. הלחץ פן יאחר גרם לו לבצע עבירת תנועה בניסיון לחסוך זמן. אולם הניסיון כשל: מהיכן שהוא צץ שוטר שתפס אותו 'על חם' וסימן לו לעצור בצד.
 
השוטר הסתכל ברישיון הנהיגה, עצר לרגע ואמר: "שמך טוביה בולטון? השם הזה מוכר לי". מעט תקווה מילאה את הרב בולטון. אולי הזיכרון יביא להקלת הדין עמו. הוא העלה בפני השוטר השערה שמא הוא מכירו מהביקורים שערך כחסיד חב"ד במתקנים משטרתיים, לזיכוי הרבים במצוות. אבל השוטר לא הצליח להיזכר במשהו מיוחד. "אבל איך שלא יהיה, אם אתה מחב"ד, יש לי בשבילך סיפור על הרבי מליובאוויטש זצ"ל. הרבי חולל לי נס גדול מאוד", אמר.
 
"נו", מלמל הרב בולטון, "אם אני כבר משלם, לפחות אדע שהרווחתי בתמורה סיפור מהרבי"...
 
"זה היה לפני כעשרים שנה", פתח. "הייתי שוטר ביחידת אופנועים. קיבלתי קריאה לחלץ נוסע שרכבו שהתהפך, ותוך כדי נהיגה מהירה, נכנס בי נהג ערבי. עפתי, יחד עם האופנוע, מעל גדר בטיחות. נחתתי עמוק בוואדי".
 
"חבריי השוטרים וצוות הצלה הגיעו במהירות. ברוך השם, נותרתי חי, אך סבלתי משברים רבים בעמוד השדרה והצוואר. נראה היה כי אשאר משותק לכל ימי חיי. הרופאים ניתחו אותי והצליחו להחזיר לי את התחושה בצד שמאל של גופי. הצלחתי גם להניע אותו. אולם הפלג הימני של הגוף נותר משותק לחלוטין. היד והרגל התדלדלו והתנוונו. העין ומחצית הפה המשותקים שיוו לי מראה נורא. לא ידעתי אם שווה היה לי להישאר בחיים...
 
במשך ארבע שנים ניסו הרופאים בדרכים שונות לשפר את מצבי, אולם קצרה ידם מלהושיע. ניסיתי לחפש לעצמי מזור גם בכיוון הרוחני. הגעתי למקובלים ומגידי עתידות, פיזרתי הון רב. אולם הכול נותר ללא כל תוצאות.
 
ביום אחד בהיר התקשר אליי רופא המשפחה ובפיו בשורה שהפיחה תקווה מסוימת. הוא קרא על ניתוח חדש, ניסיוני, שעשוי לשנות לי את החיים אם הוא יצליח. כמובן לא הייתה ערובה להצלחה, אבל לא היה לי הרבה מה להפסיד. החלטתי ללכת על זה.
 
כמה ימים לאחר מכן, הביא ידיד לביתי חב"דניק צעיר. החב"דניק הציע לי לכתוב מכתב לרבי מליובאוויטש ולשולחו בפקס למזכירות הרבי. אולם אני הייתי מריר מאוד. כבר נכוויתי משרלטנים המתחזים לרבנים, שרק חיפשו את כספי אך לא הועילו לי במאומה.
 
להפתעתי, הצהיר החב"דניק כי אינו מבקש שום כסף. זה נשמע לי מוזר מאוד, אבל זה ריכך אותי. הסכמתי אפוא לכתוב לרבי. ביקשתי בקצרה ברכה לבריאות ופרנסה, מבלי לפרט יותר מדי, חתמתי את שמי ושם אמי, כפי שהדריכני החב"דניק ושלחתי את הפקס.
 
במוצאי שבת-לפנות בוקר הגיעה תשובה מלשכתו של הרבי מליובאוויטש. זוגתי שלפה את הדף ממכשיר הפקס והחלה לקרוא בקול. הרבי המליץ לא לנתח, כי אין בזה צורך, וברכני כי אחזור לעבודה כמקודם.
 
כעס גדול התפשט בקרבי. הרי לא כתבתי לרבי מילה על הניתוח. הייתי בטוח כי החסיד הצעיר דיווח לרבי כי אני לקראת ניתוח, כדי שהרבי יוכל להציג את עצמו כיודע כול... רעיון החזרה לעבודה נשמע אצלי לגמרי כהזיה מטורפת".
 
"שמע היטב", ממשיך השוטר. "כעבור יומיים, כן, ביום שני מוקדם בבוקר, צלצל הטלפון. התהפכתי במיטתי, עדיין ישנוני והרמתי את השפופרת. 'הלו, מי זה?'. 'מדבר אדי ממשטרת התנועה. אנו מגבשים קבוצה חדשה של שוטרים, ורוצים שתצטרף'.
 
רתחתי מכעס. מי זה שמעז לשים אותי ללעג ולקלס ולמתוח אותי בשעה לא שגרתית כזו?! טרקתי את השפופרת וניסיתי להירדם שוב. פתאום הכתה בי ההכרה שבעצם הרמתי את השפופרת ביד ימין. המשותקת...
 
הטלפון צלצל שוב. עניתי תוך כדי שאני מתבונן בפליאה בתנועות ידי הימנית, כמו תינוק שגילה את ידיו. 'הלו, זה אתה שטרקת לי את הטלפון לפני דקה?', שאל קול כועס ועצבני בצד השני של הקו. ניסיתי להתנצל, אבל לאיש לא היה לו זמן לשמוע הסברים. בטון ענייני אמר, כי אם אני מעוניין להצטרף ליחידה החדשה, עליי להופיע בתחנת המשטרה ביום רביעי. ניתוק.
 
כן, הייתי מעוניין. כעת, גם מסוגל.
 
נהגתי לבדי לתחנה ביום רביעי. אף שוטר לא הכיר אותי. כולם שם היו חדשים, וזה מה שהסביר איך קרתה הטעות כאשר פנו אליי בלי לדעת את מצב בריאותי. עברתי בדיקות דם, צילומים וכל השאר. התוצאות היו תקינות לחלוטין. הרבי העניק לי גוף חדש..."
 
הרב בולטון התרגש מהסיפור. "ידידי", אמר, "אין לי מושג כמה חייבת אותי בדו"ח, אבל סיפור כזה שווה כל מחיר".
 
"מצטער לאכזב אותך", העמיד השוטר פנים. "לא רשמתי לך דו"ח. זוהי רק אזהרה..."