רעיון לפרשת השבוע "וירא"

"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן ,כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה ... כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר" ● למה מהצד זה תמיד נראה, שלרשעים דווקא די טוב? ● כמה הזדמנויות קיבלו אנשי סְדֹם לתקן – לפני שנשרפו בגָּפְרִית וָאֵשׁ? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "וַיֵּרָא"

"וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ". ככה נגמר מסע רשעותם של אנשי סְדֹם. אולם, הקב"ה אינו ממהר להשמיד את הרשעים, ובזמן שנותן להם הזדמנויות רבות לתקן, מהצד נראה בטעות, שדווקא טוב לרשעים בחייהם. אבל גם אצל הקב"ה יש מועד הגשה סופי (Deadline), ובמידה ולא יתקנו מעלליהם בזמן – יחרץ דינם.

"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן ,כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה ... כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר". ערי סדום מתוארות כמקום פורה מאוד, שיש בו שפע רב. לוט, שכול עניינו בחומר, רואה את פוטנציאל ההתעשרות ונמשך ליבו לסדום. השפע נותן לאדם אפשרות בחירה – הוא יכול לקלקל באמצעותו, ולעשות בו שימוש למימוש של תאוות ויצרים ללא מעצורים, או יכול לתקן, ולעשות בשפע שימוש לענייני קדושה (לעזור לחברים, לתרום לענייני הציבור, לתת צדקה לנזקקים, להדר מצוות ...).

"וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה' , מְאֹד" (בראשית פרק יג). אנשי סדום השחיתו את מידותיהם בעזרת הרכוש הרב שהיה להם, עד כי "הגדילו לעשות", והיו "אומנים" בחקיקת חוקים חברתיים נגד החלשים, במטרה לשמר ולהעצים את תאוותיהם המקולקלות.

"וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם". למשל בסדום היה חוק מיוחד לעניין הכנסת אורחים: "התנו אנשי סדום ביניהם אמרו כל אכסניא שהוא בא לכאן (כל אורח המזדמן לסְדֹם) יהו בועלים אותו (בועלים את האורח במשכב זכר), ונוטלים את ממונו". (בראשית רבה נ).

"וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים... וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ". לבסוף מאס בהם הקב"ה. לאחר שנתן להם הזדמנויות רבות לתקן מעשיהם, גלגל את ההתרחשות כך, שיאבדו אנשי סדום את כל השפע שניתן להם, וכל רכושם, שעשו בו קלקול, נלקח מהם ע"י ארבעת המלכים.

כתוב במדרש רבה: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר - עיקר שלוותה של סדום, לא הייתה אלא חמישים ושתיים שנה, ומהם עשרים וחמש שנה היה הקדוש ברוך הוא מרעיש עליהם הרים, ומביא עליהם זוועות, כדי שיעשו תשובה – ולא עשו".

כאשר האדם מקלקל ללא גבול, שולח אליו הקב"ה רמזים וסימנים רבים, שישוב מדרכו ויתקן – אולם אם ימשיך ויתעלם מכול הסימנים, ויתייחס אל המאורעות בחייו כאל יד המקרה, סופו שיביא עליו הקב"ה מציאות חדשה של "השבתה" - יילקחו ממנו השפע, ינוטרלו בחייו האמצעים והיכולת להמשיך לקלקל, והוא ימצא את עצמו נזרק למציאות חיים חדשה (בעיית בריאות, אשפוז, כלא, פשיטת רגל, אובדן, פטורים, גירושין, גירוש מביתו, גלות, מלחמה, שבי ...).

"וַיָּשֶׁב (אברהם), אֵת כָּל הָרְכֻשׁ (של סדם); וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם". כל עוד ויש תקווה כי יעשה האדם תשובה, כל עוד ויש בו גרעין של טוב (צדיקות), נותן לו הקב"ה הזדמנות נוספת לתקן. הקב"ה מאפשר לו להרהר בתשובה, בתקופת ה"השבתה", ולאחר מכן משיב אותו בחזרה, אל חייו, אל בריאותו ואל השפע, כדי שיוכל הפעם לתקן מרצון.

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם, אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". מעשים מקולקלים מטביעים אנרגיה שלילית בחומר, שהשתמשו בו לעשותם, על כן אברהם אינו מעוניין שיהיה ברשותו הָרְכֻשׁ, שקלקלו באמצעותו אנשי סדום. תפקידם של אנשי סדום לתקן את מעלליהם בעצמם, להעלות לקדושה את הרוחניות הפסולה, הדבוקה ברכושם. אברהם משיב למלך סדום את החומר "הָרְכֻשׁ", בתקווה שהפעם הפיק לקח, ומעתה ישתמשו בחומר זה לתיקון ולענייני קדושה – נתינה, אירוח, צדקה ...

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל מֶלֶךְ סְדֹם... אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". אברהם אינו מקנא בהצלחתם של הרשעים, הוא יודע שהקב"ה נותן להם רְכֻשׁ ושפע, רק כדי להעמיד אותם שוב במבחן. אברהם אינו מעוניין שאצלו ימצא הרכוש המקולקל של סְדֹם, אינו מעוניין שלרשעה תהיה אחיזה בו, שלא ימצא פתח צר בהגנתו הרוחנית, שאפשר להחדיר דרכו "חוּט" או "שְׂרוֹךְ נַעַל", כדי שלא יוכל הרוע לחדור דרכו, ולהכשילו.

"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית פרק ד). החטא מחפש שרק יפתח לו האדם פתח קטנטן, שרק יוותר על יושרו או טוהר מידותיו, בעניין פעוט, ומשם הוא יחדור, ויכשיל אותו כבר בגדול.

"וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה; וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה". לבסוף שהרשע אינו מתקן דרכיו, וממשיך בקלקוליו, הוא יאלץ לשלם על מעשיו, ויפגוש את מידת הדין במלוא עוצמתה - אנשי סדום לא קראו את הסימנים, לא נטשו את דרכם הרעה - ולא עשו תשובה.

מה עשו אנשי סדום, שכה הכעיס את הקב"ה? מספר המדרש: "מעשה בשתי נערות שירדו לשתות ולמלאות מים, אמרה אחת לחברתה - "למה פניך חולניות (למה את נראית כה חלשה)
אמרה לה - כלו מזונותיה וכבר היא נטויה למות (ספרה לה שסובלת מעוני ושאין לה אוכל).
מה עשתה (הנערה הראשונה) - מלאה את הכד קמח והחליפו נטלה זו מה שביד זו (ריחמה עליה ונתנה לה כד של קמח במקום כד המים שהיה בידה), וכיון שהרגישו בה (התגלה מעשה זה שעשתה לאנשי סדום), נטלו ושרפו אותה (עונש על החסד שעשתה). אמר הקב"ה אף על פי שאני מבקש לשתוק, דינה של הנערה אינו מניח אותי לשתוק ..." (מדרש בראשית רבה- וירא, מט).

וכן מספר המדרש על נערה אחת שנתנה לחם ומים לאורח שנזדמן לעיר, וכך היה גזר דינה על מעשה החסד שעשתה: "וימשחו אותה בדבש מכף רגלה ועד קדקדה כאשר דיבר השופט. ויתנו אותה לפני עדת הדבורים במקום מקבצם, ותבואנה עליה כל הדבורים ותעקוצנה אותה ותצבינה את כל בשרה. ותצעק הנערה מפני הדבורים, ואין מביט אליה, ואין מרחם עליה - ותעל צעקתה השמימה".

"אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ". אנשי סדום אינם מודעים לכך שאברהם אבינו נלחם בעבורם להצילם, ומחפש בהם גרעין של צדיקות, אשר יעמוד לזכותם ולא יושמדו. אברהם יודע, כי כול עוד ויש בתוכם צדיקים, יש תקווה כי בזכותם יעשו כולם לבסוף תשובה, אך אם לא נמצאים בקרבם צדיקים – אין מי שיכול להובילם לתיקון.

"וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל". אנשי סדום נותרו רשעים, אולם זמנית חייהם נראו מהצד כ"טובים", הם צברו שפע, ונהנו ממעשיהם. הם לא היו מודעים לגזר דינם, המתקרב ובא.

אברהם לא הצליח למצוא בסדום עשרה צדיקים, שיעמדו לזכותם ויצילו את אנשיה (וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה), אולם נניח והיו בה עשרה צַּדִּיקִם, לכאורה חייהם של רשעי סדום היו ניצלים מן הדין, ולכאורה היו יכולים להמשיך את אורך חייהם המקולקל, באין מפריע.

יתכן ואפילו היו צוחקים ומשמיצים את אותם עֲשָׂרָה צַּדִּיקִם, היושבים בעירם – טוענים שהם בטלנים, אינם תורמים לחברה, ורק יושבים ולומדים תורה כול היום, כנטל על משלם המיסים – מבלי לדעת כלל, כי חייהם ניתנו להם במתנה, רק לזכותם של צַּדִּיקִם אלו.

כאשר יש צַּדִּיקִם המגנים על הדור – גם הרשעים ניצולים, ולכאורה זמנית נראה כי טוב להם. איננו יודעים באמת בזכות מה, או בזכותו של מי אנו חיים, מי נלחם ומתפלל על שלומנו, ולזכותו של מי מידת הדין אינה פוגעת גם בנו. לצערנו ההיסטוריה מלמדת שלא לעולם חוסן, וכאשר אין גרעין צדיקות חזק דיו בעם ישראל, באות על ראשו צרות ומפגעים רבים.

"וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו, לְהַאֲבִידוֹ: לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ" (דברים פרק ז). מסביר רש"י: "בחייו משלם לו גמולו הטוב, כדי להאבידו מן העולם הבא". כאשר אדם רץ אחר תאוותיו, דואג רק לעצמו ובני ביתו, אינו מקדש את החומר, ואינו נותן צדקה מרצון, סופו שמידת הדין תיקח ממנו את שלה - באל כורחו. לעיתים שולח הקב"ה לאדם סימנים מקדימים, לעיתים הוא יגיע לידי "השבתה" זמנית כדי שיתעורר, ולעיתים יהיה מאוחר מדי עבורו לתקן, ותכה בו מידת הדין, ויעבור מן העולם.

כל יהודי שעושה תשובה הוא נקודת זכות לעם ישראל כולו, וכל מעשה טוב של יהודי מכריע את העולם כולו לכף זכות, ומצילו מן הדין. הקב"ה אוהב את עם ישראל, ורוצה להטיב לנו עד בלי די, צריך רק להתעורר בזמן, לתקן לתת, לאהוב ולשמור את מצוותיו – משיח כבר פה, עשו מעשה טוב אחד עוד היום, ובזכות זו נזכה כולנו לגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.