בקודש פנימה: בני הבית מספרים

ר' יאיר נהרי, זכה להיות הספר האישי של הגר"ע יוסף זצ"ל, וכיהן גם כגבאי בבית הכנסת שלו, במשך שנים רבות ● יהודית יוסף, כלתו של הרב, היתה האשה הקרובה אליו ביותר בעשורים האחרונים ● בראיונות שנערכו עמם הם מספרים סיפורים מהבית פנימה ● "הוא קרא לי ואמר לי תודה. בכיתי ואמרתי שהכבוד כולו שלי, ואז הוא קרא לבן שלי ואמר גם לו תודה. הוא הבין שהוא לא חוזר יותר הביתה"

 

בבית הכנסת של הגר"ע יוסף זצ"ל, ששכן מתחת למעונו, מקיימים את הפסוק 'אבל יחיד עשי לך". עשרות המתפללים שהסתופפו בצלו שלוש פעמים ביום, מתקשים לעכל את העובדה, כי מורה דרכם ומאיר נתיבותם, נטש אותם לאנחות ולצמיתות.

מי שהקים את בית הכנסת וניצח עליו, היה בנו הרב משה יוסף, אך מי שניהל את בית הכנסת ושימש בו כגבאי בפועל, היה ר' יאיר נהרי תושב הר נוף, שהיה מקורב לגר"מ עשרות שנים.

נהרי גם זכה ושימש במשך עשרים ושתיים שנה, כ'ספר' של הגר"ע וגילח את מחלפות ראשו בכל עת שנדרש.

בשיחת בכורה ל'בחדרי חרדים', חושף נהרי את הליכותיו של הגר"ע בעת שהסתפר, מגולל את השתלשלות הקמת בית הכנסת, ומספר גם כמה אפיזודות מפעימות משולי הדרך שאירעו עם הגר"ע.

עד כה, סירב נהרי להתראיין לערוץ תקשורת כלשהו. בקשות רבות זרמו אליו במהלך השנים, אבל הוא נצר פיו ואצר סיפוריו בליבו. רק כעת, עם השבר הגדול שהשבר, ניאות לפתוח את צפונותיו. "אולי יהודים ישאבו מעט עידוד וחיזוק בתקופת היגון הזו", הוא מנמק את שבירת השתיקה שלו.

והספר - ה'מספר' - מספר:

"לפני עשרים ושתיים שנה בערך, כאשר הגר"ע עוד התגורר ברחביה, פנה אלי הגר"מ ואמר לי, כי הספר הקבוע של הרב חלה, אושפז בבית החולים וכרגע אין מישהו שימלא את מקומו ולכן הוא מבקש ממני לקחת על עצמי את המלאכה. אמרתי לו: אני לא רואה עצמי מתאים וראוי לכך. שאני אגע בגופו של מרן? אתמהה! אבל הגר"מ לא ויתר".

"באתי לבית הגר"ע, וכאשר לקחתי את מכונת התספורת לידי, 'שקשקתי מפחד'. ידי רתתו וכולי נטפתי אגלי זיעה. הרבנית שהבחינה במצוקה שלי, הביאא שני מאווררים גדולים, על מנת לצנן אותי. חשבתי שזו התרגשות טבעית של הפעם הראשונה. אבל בסופו של דבר, התפקיד נשאר אצלי, וכל פעם ופעם חשתי כאילו זו פעם ראשונה, מרוב צמרמורת ויראת הכבוד שאחזו בי".

נהרי מוסיף, כי רגעים אלו בהם היה הרב מסתפר, היו היחידים במהלך היממה, זולת שעות השינה כמובן, בהן לא למד תורה. "הוא ניצל את הרגעים הבודדים הללו, כדי לספר לי כל מיני דברים מהעבר, סיפורי משפחה, עובדות על רבותיו וכיוצא באלו".

לאחר מספר חדשים בהם התמיד נהרי בתפקידו. הגר"ע פנה אליו וביקש לשלם לו. נהרי סירב. "לא יקום ולא יהיה, בשביל זו זכות כבירה לגלח את רבינו", אמר. אבל הגר"ע לא קיבל זאת. הוא החזיר לו בשצף:

"מה זאת אומרת? באת לפה בחינם?".

אבל נהרי לא נסוג והשיב: "לא באתי בחינם. באתי בגלל שזו זכות".

הגר"ע העניק לו צ'פחה על הכתף ואמר לו: "מה אעשה איתך?". אבל נהרי החזיר: "שהרב ירגיש בנוח".

הרבנית מרגלית ע"ה שהדי הוויכוח המתלהם שבקע מבעד לכתלי החדר, הגיעו לאזניה מיהרה להיכנס, כדי להבין 'מה קרה'. הגר"ע קבל על הספר הסורר שאיננו מוכן לקבל תמורה לעבודתו. הרבנית החליטה 'לפשר' בין הצדדים ואמרה לגר"ע: "שהרב יברך אותו בבן זכר והיה זה שכרו".

הגר"ע פנה לנהרי ושאלו: "אין לך ילדים?"

"יש לי בן ובת"... השיב.

"נו, את רואה, למה הוא צריך ברכה, הרי יש לו ילדים?" תהה הרב.

"התכוונתי שהרב יברך את יאיר, שיחבוק עוד בן והרב יוכל לשמש אצלו כסנדק", השיבה בחכמתה.

"טוב, בסדר, נעשה מה שהרבנית אומרת", התרצה הגר"ע.

הגר"ע קם והורה לנהרי להתיישב על הכיסא שהתפנה זה עתה.

ברגע הראשון נרתע הלה.

"איך אני אשב ורבינו יעמוד, הן זה לא לכבודו?", שאל בחרדה.

"אמרתי לך לשבת!" נזף בו הגר"ע בחביבות.

נהרי התיישב, הגר"ע הניח עליו את ידיו ובמשך שלוש דקות תמימות הרעיף עליו ברכות.

כאשר יצא מהחדר, אמרה לו הרבנית: "דע לך כי זכית בברכה נדירה. אין הרבה אנשים שהרב מברך אותם באופן כזה. אל תשכח להזמין את הרב לסנדקאות".

שנה חלפה. ביום שישי. בי"ד אב תשנ"ד, ברכת הגר"ע התקיימה ונהרי חבק בן זכר למזל טוב. נהרי רץ לבשר לגר"ע על הברכה שהתקיימה והזמין במקביל אולם, כדי לערוך בו את הברית.

אך ביום רביעי, יומיים לפני הברית, נפטרה למגינת לב, הרבנית ע"ה. הגר"ע היה כאוב ומיוסר עד עמקי נשמתו, למחרת, יום למחרת ההלוויה, הגיע נהרי לבית הגר"ע וניסה לבדוק האם יאות הגר"ע לשמש כסנדק. "ראיתי בכך צוואה של הרבנית המנוחה", מסביר נהרי, אבל הגר"ע סירב. הוא לא חדל מלמרר בבכי.

נהגו של הגר"ע, הציע לנהרי להמתין עד למחרת ולראות איך ייפול דבר. ביום שישי, השכם בבוקר, נהרי הגיע שוב וביקש בדמעות מהרב, שישמש כסנדק. הוא גם הציע לבטל את האולם ולעשות את הברית בלובי של הבניין ולא בבית האבלים, אך הגר"ע לא התלהב מכך: "אני עלול להתייפח במהלך הסנדקאות, וזה לא יהיה סימן טוב לילד". רק כעת, נאלץ נהרי לוותר.

לאחר חודשים אחדים, ניצל נהרי הזדמנות בה שהה במחיצת הגר"ע והזכיר לו את כל הסיפור. "אני רוצה שצוואת הרבנית תתקיים ולפיכך אבקש מהרב כי יברכני בבן זכר נוסף, כדי שהרב יוכל לשמש כסנדק". ניסה את מזלו. אבל הגר"ע חייך אליו וסנט בו: "לך מפה".

בעת ההיריון הבא, ידע יאיר לומר לרעייתו כי הפעם תלד בת. "הרב לא רצה לברך, אז זה לא יהיה בן". ואכן, הצדק היה עמו ונולדה לו הפעם - בת.

אבל נהרי לא ויתר, ובברית הבאה שעשה, זכה והגר"ע שימש אצלו כסנדק. כיום, יש לו שבעה ילדים, שיהיו בריאים.

ועוד אנקדוטה מעניינת: "הגר"ע נהג תמיד לשאול אותי, כשבאתי לגלחו, בשלום המשפחה והילדים ואף התעניין כיצד הגעתי לביתו. כשסיפרתי לו, כי אני נוהג להגיע באופנוע שלי, אמר לי: 'אופנוע זה דבר מסוכן, תמכור אותו'. לא איחרתי לעשות כדבר רבינו ומכרתי את האופנוע.

זמן קצר לאחר מכן, היה מעורב הלקוח בתאונה קשה בצומת 'פת' בירושלים, ורק בנסי ניסים הצליח להחלץ ממנה. או אז הבנתי עד כמה צפה מרן למרחוק וכיצד הציל אותי מאסון".

לפני כעשרים שנה לאחר פטירתה של הרבנית מרגלית ע"ה, עקר הגר"ע משכונת רחביה והשתקע בשכונת 'הר נוף' בבית בנו הגר"מ.

בתקופה הראשונה, קבע את תפילותיו בבית הכנסת 'יחווה דעת' שבנשיאותו, אך לאחר תקופה קצרה, כאשר החלו ימות החורף, הוחלט לפתוח עבורו בית הכנסת בתוך הבית. נהרי שהתגורר בסמיכות, נטל חלק בתפילות ואף דאג לארגן את המניינים. בשלב מסוים, פנה הגר"ע לנהרי והטיל עליו את הגבאות. 'אתה גבאי נאמן, תמשיך במלאכתך זו', קבע הגר"ע.

במשך כתריסר שנים, התנהל בית הכנסת בבית. אך משהמקום הפך צר מהכיל, כאשר רבו המבקשים להתפלל במחיצת הגר"ע, הוחלט לפתוח בית כנסת בקומת הקרקע של הבנין. נהרי נועץ בו לגבי מיקומו של ארון הקודש והגר"ע הורה להציבו מתחת למרפסת הקומה שמעליו, כדי למנוע את השאלות הלכתיות בנידון.

בית הכנסת היה הציבור. בערבי שבתות וכך גם בשבתות במנחה, יכלו לראות כאן, ספרדים לצד אשכנזים, חסידים לצד ליטאים, כולם מצאו כאן מקום וביקשו להסתופף בעת התפילה במחיצת גדול הדור.

לנהרי סיפורים רבים, בהם נתקל במהלך עיסוקו כגבאי. הנה אחד מהם:

"לפני כחמש עשרה שנה. באתי לנעול את בית הכנסת בליל שבת לאחר התפילה. כדרכי, עשיתי סריקה מקיפה, כדי לוודא שאף אחד לא נותר שם, ואין איזה ילד שנרדם על אחד הכיסאות. כשכבר ניגשתי לפתח בית הכנסת, נתקלתי בנערה בודדה שעמדה וחיכתה מבוהלת. הסברתי לה שאני מתכנן לסגור את בית הכנסת, אבל היא הבהירה לי שאיננה מתכוונת לעזוב את המקום. 'אני רוצה לדבר עם הרב'. זרקה לעברי.

"שבתי והבהרתי לה כי הרב נמצא כעת באמצע הסעודה, ולא ניתן לפנות אליו כעת, אבל זו התעקשה וקבעה, כי תמתין עד שהרב יסיים את הסעודה. שאלתי אותה אם מדובר בשאלה של פיקוח נפש? אם כן, אני מוכן להיכנס כעת לבית הרב. אבל היא סירבה לגלות לי במה דברים אמורים, וציינה כי מדובר במשהו אישי, שאיננה יכולה לחלוק עם איש, זולת הרב או אחת מנשות הבית.

"נכנסתי פנימה, וביקשתי מהרבנית יהודית שתצא אל הנערה. השניים הסתגרו בחדר צדדי ואחרי זמן קצר היא יצאה בעיניים דומעות. הבנתי שהנערה חוותה פגיעה קשה ולא היה לה בית לשוב אליו.

"הרבנית אמרה לי, כי חייבים להכניסה אל הרב. הנערה הוכנסה לאחת הפינות בספריה הגדולה של הגר"ע. דקות ספורות לאחר מכן, יצא הגר"ע כדי לשמוע מה בפי הנערה. באותו רגע, הנערה נפלה מלוא קומתה והשתטחה ארצה, תפסה בדש מעילו של הגר"ע והחלה ליילל בבכי קורע לב. הגר"ע עצמו התרגש מאד והחל אף הוא לבכות יחד עמה".

"הכל התעטפו באלם ובמבוכה. לקח לנו כמה דקות עד שהצלחנו להרגיע אותה. הנערה קיבלה כוס מים ולאחר מכן, פנה אלי הגר"ע ואמר לי: 'יאיר, אני מבקש ממך, בכל לשון של בקשה. תדאג לה כעת למשפחה שתכניס אותה לביתה. אל תפקיר אותה לרגע'. הודעתי לרב כי לא אנוח ולא אשקוט, עד שאדע שהיא בידיים טובות. ואכן, ארגנתי לה משפחה טובה, שבצילה שהתה עד מוצ"ש".

"למחרת בבוקר, מיד עם כניסתו לבית הכנסת, קרא לי הגר"ע מיד ושאל אותי: 'מה קורה יאיר? דאגת לנערה, היה לה איפה לאכול, היה לה מקום להניח בו את ראשה?' הנחתי את דעתו וסיפרתי לו כי הנערה נמצאת במקום מבטחים וכי נדאג לה.

"נראה היה כי כל מעייניו של הגר"ע נתונים אך ורק לגורלה של אותה מסכנה וכי נשא על לוח ליבו את גורלה של האומללה הזו. בהמשך גם דאגתי כי עובדת סוציאלית תטפל בה, עד שבאה אל המנוחה והנחלה, כבקשת הרב, שהיה שבע רצון מכך".

במשך שנים, המחזה קורע הלב לו היה עד, ליווה את נהרי ולא יכול היה למוש מזיכרונו. לפני ארבע שנים, החליט לקום ולעשות מעשה. הוא הקים בית לנערות בשם 'בית נעמי' ובו הוא קולט נערות שנפלטו אל הרחוב ומחפשות בית חם, וזרועות פתוחות, על מנת לשוב למוטב. הוא זכה לברכתו החמה של הגר"ע וכאשר יצא לחו"ל על מנת לגייס כסף למוסד זה, צייד אותו הגר"ע בברכה לבבית שהוקלטה על ידו וליוותה אותו במסע הגיוס. כמו כן, נהרי מספר, כי כל בת במוסדו, הרי כאשר הגיעה לפרקה, היה מכניס אותה לבית הגר"ע כדי שתזכה לברכתו.

• מה צפוי להיות כעת עם בית הכנסת? הוא ימשיך בפעילותו?

"קשה לנו לעכל בכלל את העובדה כי מקומו של הגר"ע נפקד מאתנו. אנו מדמים, כי הוא ממשיך להגיע בכל יום לבית כנסת.

"לא יכולים להסתגל למצב כי איננו. עוד מוקדם להעריך מה יהיה. מי שיצטרך להחליט על גורל המקום, יהיה בנו הגר"מ, מייסד המקום. אני מאמין שכל עוד יהיה אפשרי, נמשיך את הפעילות הרוחנית בבית הכנסת, והפעם לעילוי נשמתו הגדולה של רבינו".

"הרב קרא לי ואמר לי תודה"

כלתו של הרב, יהודית יוסף, שנחשבת לאישה החזקה בש"ס, ומי שהתגוררה אצלו כ־21 שנים מתוך 25 שנות נישואיה, סיפרה השבוע לסובבים אותה, במהלך השבעה, בקול צרוד מבכי, על ההתרחשויות עד לדקה האחרונה. "בשבת לפני שבועיים, בעיצומו של חג סוכות, הוא (הרב) סבל נורא, התעורר כל שבע דקות על השעון צועק מכאבים, לא היו לו כוחות לקום מהמיטה. כשיצאנו לאשפז אותו, אחרי שבת שלמה שבה סבל, הוא כבר נפרד מאיתנו", היא משחזרת בראיון ל'ישראל היום'.

"הוא קרא לי ואמר לי תודה. בכיתי ואמרתי שהכבוד כולו שלי, ואז הוא קרא לבן שלי ואמר גם לו תודה. הוא הבין שהוא לא חוזר יותר הביתה, הוא ידע את זה, הוא לא רצה ללכת, הוא אמר 'אני יודע שאם אני הולך אני לא חוזר, מה כבר הרופאים יעשו לי". בעלי משה הסביר לו שיש לו בעיה חמורה בכליות, אבל הוא התייחס לזה בתנועת ביטול".

לדבריה, אחת העדויות לכך שהרב ידע שזו תחנתו האחרונה היא העובדה שהוא ביקש להעביר מסר באמצעותה לרב שלמה עמאר, לשעבר הרב הראשי הספרדי לישראל, שעימו היה מסוכסך בחודשים האחרונים, ולדברי בני המשפחה הסכסוך הכאיב לו.

אף שכבר נערכה סולחה קרה בין השניים בערב יום כיפור, לרב עובדיה היה חשוב לומר לרב עמאר שהוא סולח לו באמת. "זה היה אחד הסימנים שהוא נפרד באמת, אדם שהולך לעולמו צריך למחול לכולם, אוי ואבוי אילו היה עולה בלי למחול לו, לא יודעת איך הרב עמאר היה חי", היא טוענת.

יוסף סיפרה לנוכחים במהלך השבעה כי עד הרגע האחרון הרב עוד היה צלול. "ביום ראשון הוא חתם בעצמו על הדיאליזה, וביום שני בעלי אמר לו 'אבא, אני רוצה לבקש ממך סליחה, אולי לא התנהגתי יפה, אולי הייתי חסר סבלנות, אולי לא טיפלתי בך נכון', ואילו אבא שלו אמר לו 'אתה צריך לבקש ממני סליחה? אני צריך לבקש ממך ומרעייתך סליחה על איך הטרחתי אתכם כל השנים, אני מעריך את מה שעשית בשבילי', והשניים התחילו לבכות. לרב עוד היה כוח, הוא משך את בעלי אליו ולא הפסיק לנשק לו את הראש. רבע שעה אחר כך קרסה לו הריאה והתחילו להנשים אותו".

בימים שלאחר האירוע הזה דווח דווקא על שיפור במצבו של הרב, אף על פי שעדיין היה נתון בסכנת חיים. בשלב מסוים אף נמסר דיווח אופטימי על כך שהרב התעורר, אלא שבחדר של הרב זה היה נראה אחרת לגמרי.

"מיד כשהוא התעורר, הרב חש כאבים עזים", המשיכה לספר יוסף. "בעלי התקשר ואמר שקרה אסון, שאבא התעורר עם כאבים נוראים. הרב לא יכול היה לדבר בגלל מכונת ההנשמה, אבל הוא כן שמע אותו צועק בקול צרוד 'כואב לי, כואב לי'. לבית החולים לא היה מה לעשות.

"במוצאי השבת האחרונה באתי לבית החולים, ראיתי את הרב עם עיניים פקוחות לרווחה אבל עם מבט מתחנן, הוא אמר לי בלחש 'כואב לי, תרחמו עלי'. הוא ראה שאני בוכה וניסה להגיד לי משהו אבל לא היה לו קול, זה הרג אותי, אמרתי שאני מצטערת שמענים אותו ושאי אפשר להשאיר אותו ככה". 

יהודית יוסף ובעלה הרב משה יוסף, שעומד בראש מערך הכשרות בד"ץ "בית יוסף", נחשבים כאמור לאנשים הקרובים ביותר לרב ב־20 השנים האחרונות, הם טיפלו בו ומילאו את כל צרכיו, היו מעורבים בהחלטות הרות גורל ולא פעם עמדו במרכז הסערות שתקפו את המפלגה. 

"ידענו שהיום הזה יגיע", סיפרה יוסף למנחמים. "כבר עכשיו הגעגועים קשים בצורה שאי אפשר לתאר, אמן שבעלי יאריך ימים, אבל זה כמו שמאבדים בעל. לפני 25 שנה התחתנתי, בעלי אמר אז שהחלום שלו הוא שאשתו תעשה טוב לאבא שלו, שתבשל לו, שתהיה לצידו, שתעזור לו. אני באה ממשפחת אבוחצירא, משפחה של רבנים, אני יודעת מה זה 'לשמש בקודש'".

יוסף ממשיכה ומשתפת בפרטים האישיים מחיי המשפחה. "20 שנה הוא לא ביקש ממני כלום, לא היה מוכן להטריח אותי, הייתי שואלת אם הרב צריך משהו והוא היה אומר 'תקראי לרב משה'. הוא מאוד כיבד אותי ובחיים לא ביקש מאיתנו כלום. הוא רק היה מסתכל על השעון ואני ידעתי מה הוא רוצה, הוא בעיקר דאג לי ולילדים. לידה אחרי לידה, הוא כל כך דאג לי שאוכל ואשתה.

"כשחילקו תעודות, הילדים היו רצים קודם כל אליו, ואחר כך לאבא ואמא. הוא חתם להם ונתן להם סטירות חיבה ותמיד רצה שהכל יהיה מאה, לא הספיק לו תשעים".

כפי שסופר השבוע, הקדיש הרב עובדיה את חייו ללימוד התורה. כמי שראתה את הרב בסביבה הביתית שלו, יוסף יודעת לספר על סדר יומו של המנהיג הנערץ. "סדר היום שלנו נגזר מסדר היום של הרב. הוא היה קם בחמש וחצי בבוקר, יושב ולומד בספרייה שהיתה לו בחדר. לאחר כך הוא היה יורד לתפילה, ולאחריה אוכל, ממשיך ללמוד וללמוד עד שתיים בצהריים - שעת תפילת מנחה, מנוחה קצרה ולמידה עד הלילה.

"כשאנשים באו אליו, הוא לא היה שם לב. פעם אחת הגיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והרב לא הבחין בו, אנחנו התחלנו לעשות רעשים, הזזנו שולחנות וכיסאות כדי שהרב ישים לב, פחדנו להבהיל אותו. כדי להוציא אותו מהספרים היה צריך לצעוק לו, פעם אחת הוא מאוד נבהל ואנחנו חששנו מזה. זאת היתה השיטה שישים לב. אפילו ראש הממשלה ביקש מאיתנו לא להפריע לו". יוסף מספרת על איש עממי שהיה קל להתחבר אליו. "הוא היה מכבד כל אדם שהגיע אליו, לא משנה מהי רמתו ומהו תפקידו. אם מישהי היתה בוכה, הוא לא היה מצליח להישאר אדיש. אפילו השפה שלו, שכידוע לפעמים עיצבנה אנשים, היתה בסך הכל שפת העם".

אלא שחייה של יהודית בתוך הבית החשוב ביותר במגזר החרדי לא היו רק סביב הסידורים הדומסטיים. במשך השנים התגברו הדיבורים על גודל כוחם של יוסף ושל בעלה ועל השפעתם על הרב. לא פעם מצאה עצמה במרכז סערה ציבורית.

כך, לדוגמה, לאחר כתב האישום נגד אריה דרעי, שבעקבותיו הוחלט כי מחליפו יהיה אלי ישי, עמדה יוסף במרכז המחאה מצד קבוצה שכונתה "התנזים", שראשיה טענו כי היא זו שגרמה להדחתו של דרעי. "במשך חמש שנים חטפנו מטחים של פשקווילים מחוץ לבית. הבנות שלי הלכו ללימודים וקראו פשקווילים נגד אמא שלהן שכללו את המילים הכי קשות שיש", אומרת יוסף בכאב לאבלים שמסביבה. "קראו לי 'אשת ברזל', למרות שאני אומרת שגם ברזל מחליד. יש לי נזק מהתקופה הזאת. אני מעדיפה שלא ידברו עלי, אבל הנזק שלי היה נפשי, לא יצאתי מהבית, לא הייתי שמחה, אני זוכרת שבהשבעת ממשלתו של אהוד ברק הייתי בדרך לרופאה, חודש לפני לידה, והרופאה אמרה לי 'סחתיין, סיימת להרכיב ממשלה ובאת ללדת', כמעט יילדו אותי באותו הרגע. זה מאוד פגע בי, לא רציתי את כל זה. מאוד חשוב לי המשפט 'כל כבודה בת מלך פנימה'".

יוסף סיפרה שגם את המתקפות החליטו היא ובעלה לחטוף למען הרב עובדיה. "אנחנו היינו השכפ"ץ של הרב, לטוב ולרע. כל מי שרצה לפגוע ברב עשה את זה דרכנו. אנשים חרדים לא יפגעו בכבוד התורה, אז אנחנו היינו המטרה. אנשים ידעו שמשה ויהודית הם ציפור הנפש של הרב, אז ככה פוגעים בו?"

בסופו של יום, החסר הגדול שהשאיר הרב עובדיה יתבטא אפילו בדברים הקטנים. "25 שנה אנחנו נשואים, בעלי בן 47 ורק אחרי השבעה הוא יעשה קידוש בפעם הראשונה בחייו בבית. כל הזמן היו עוד אנשים בבית והוא היה סביב אבא שלו, אז הייתי כותבת פתקים על מה אני צריכה לדבר איתו. אף פעם לא ישבנו לאכול ארוחת צהריים או ערב לבד. דבר אחד אני יודעת - אני הולכת להתחתן עם בעלי מחדש, להתחיל חיים מחדש, לקבל את הפרטיות שלי, את האנונימיות שלי, אולי אפילו התמימות שלי תחזור למרות כל מה שראיתי".

למרות הקרבת חייה האישיים, יהודית לא מצטערת. "זה לא היה קל, אבל היתה לי הזכות לעזור לו. הפוליטיקה לא עניינה אותי, ולא ניצלתי מעולם את המעמד שלי ואת הקירבה שלי בשביל לקדם את האינטרסים שלי. איבדנו את גדול הדור".