מבט לפרשת השבוע "נח"

היונה מול העורב ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר את ההבדלים בין העורב ליונה: מדוע היונה נשלחת שוב בעוד שהעורב נשלח פעם אחת בלבד? ● מהי זכותה של היונה להביא בשורה טובה בדמות עלה זית בפיה? ● "יגעת ומצאת - תאמין"

"ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה. ויידע נח, כי קלו המים מעל הארץ". (ח', יא)

מקשה הכלי יקר: "מה איכפת לנו בזה אם בערב היא באה ובבוקר היא שבה או להיפך? וכפי הנראה, שהביאה אליו עלה זית להוציא מהם אורה אשר לעת ערב דווקא צריכין אליו".

אולי אפשר ליישב את קושיית הכלי יקר בדרך נוספת: נח שולח בתחילה את העורב. העורב אינו שש לשליחות, כמו שכתוב : "וישלח את העורב וייצא יצוא ושוב"(ח, ז). מבאר רש"י את המילים "יצוא ושוב" - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו. שהיה חושדו על בת זוגו.

העורב אינו רוצה להתרחק מהתיבה, הן החיות הטמאות באו רק בזוגות לתיבה, והוא חושד בנח, כמפורט להלן, בגמרא במסכת סנהדרין (קח, ב) המבארת מה טען העורב. "אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח. אמר לו (העורב לנח, בזמן שנח ביקש לשלוח אותו מהתיבה): רבך (=הקב"ה) שונאני, ואתה שנאתני. רבך שונאני (שכן הוא ציווה לקחת אל התיבה) מן הטהורין שבעה (מכל מין) מן הטמאים (ה' לא ציווה רק) שניים (מכל מין טמא, ואני העורב מין טמא, כלומר: מין שנוא). ואתה שנאתני, שאתה מניח (בתיבה) ממין שבעה (אינך שולח ציפור כשרה) ושולח ממין שניים! אם פוגע בי שר חמה (ואמות מחמת החום) או שר צינה (ואמות מחמת הקור), לא נמצא עולם חסר ברייה אחת ? (שאם אני מת מי יפרה את בת זוגי?) או שמא לאשתי אתה צריך (כדי לבעול אותה, ולכן אתה משלח אותי למות)? אמר לו (נח לעורב): רשע (שאתה חושד בי בזה) במותר לי (דהיינו: אשתי שבדרך כלל מותרת לי), נאסר לי (לבוא עליה בתיבה בימי המבול). בנאסר לי (כלומר, בת זוגך) - לא כל שכן?"

העורב אינו מוכן למלא את השליחות. יש לו טענות, הוא מתווכח וחושד בנח. לכן בפעם הבאה נח אינו פונה לעורב, רק ליונה.

היונה מתנהגת אחרת לגמרי. חיה כשרה בנויה אחרת. היא משתדלת בכל כוחה. בפעם הראשונה כתוב: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". היא ניסתה למצוא מנוח לכף רגלה, היא מחפשת להביא בשורה טובה לחיים בתיבה. לכן אותה נח שולח שוב אחרי שבעה ימים נוספים, כמובא בפרשה: "ויוסף שלח את היונה מן התיבה". היא הרי מנסה ומשתדלת.  ואולי לכן כתוב : "ותבוא אליו היונה לעת ערב". היא ניסתה מהבוקר עד הערב למצוא מה להביא. היא יגעה בכל כוחה. ממנה למדים את דברי התורה באבות – "יגעת ומצאת תאמין". אחרי מאמץ גדול היא מצאה אות חיים מהעולם החרב: עלה זית.

במדרש רבה שאלו: מהיכן הביאה היונה את עלה הזית? רב לוי אמר: מהר המשחה. רבי בירי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן והביאה את עלה הזית, מהרי אררט עד לירושלים או עד שערי גן עדן. מרחק עצום!

אם בריה מנסה לעשות טוב, אם יצור בעולמו של הקב"ה מוכן בכל כוחו להביא בשורה טובה לאחרים, הקב"ה מזכה אותו להגיע למרחקים עד להר המשחה או פותחים לו את שערי גן עדן. הווי אומר: יגעת ומצאת - תאמין.

אמר ה"בית ישראל" מגור: ומי שלא יגע ומצא- אינו צריך להאמין? הלא מצא! אלא תאמין שיגעת, כי רק מי שיגע - מוצא. מי שעמל בכל כוחו, זוכה לסיעתא דשמיא.  ורק אם יש עזרה משמים - מוצאים.

אולי לכן כתוב בהמשך הפסוק: "ויידע נח". נח הבין, שהיונה זכתה לסיעתא דשמיא, כי היא השתדלה מאוד. הידיעה הזאת הספיקה לו להבין, שהקב"ה מכין את יציאתו מן התיבה. עתה נותר לו אך להמתין לציווי הבורא ולעשות את רצונו.