רעיון לפרשת השבוע "וזאת הברכה" / חג הסוכות

"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" ● בזכות מה הצליח עם ישראל להתקיים בגלות 2,000 שנה? ● מהו הסוד שיחיש עבורנו את הגאולה? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה"/ חג הסוכות

לפי הכתוב בפרשה, נתן משה לכל שבט ברכה ייחודית משלו, ובסה"כ נתן מספר של ברכות, ולא בְּרָכָה אחת מרכזית לכלל לישראל. לכאורה צריך היה להיכתב בלשון רבים - "ואלו הברכות - אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה ...אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אבל בדיוק בעניין זה, טמון סוד ברכותיו של משה: "כל ישראל ערבים זה לזה" – ורק כאשר האחד משלים באהבה את החסר של האחר, ומחפה עליו מתוך הברכה והשפע שקיבל – יוצא מכך ש"הַבְּרָכָה", השורה על ישראל ככלל, חזקה בהרבה מזו שקיבלה כל קבוצה בנפרד.

ניתן ללמוד עקרון זה ממצוות נענוע ארבעת המינים בחג הסוכות -
ארבעת המינים הם משל לקבוצות שונות של יהודים בעם ישראל, ואנו מאגדים אותם יחד בסוכות לבְּרָכָה אחת:
ה"אתרוג" - שיש לו גם טעם, וגם ריח – נמשל ליהודים שיש בהם גם תורה, וגם מעשים טובים.
ה"לולב" - שיש לו טעם (התמר), ואין לו ריח – נמשל ליהודים שיש בהם תורה, ואין בהם מעשים טובים.
ה"הדס" – שיש לה ריח, אך אין לה טעם – נמשלת ליהודים שיש בהם מעשים טובים, ואין בהם תורה.
וה"ערבה" – שאין לה לא טעם, ולא ריח – נמשלת ליהודים שאין בהם תורה, ואין בהם מעשים טובים.

איגוד ארבעת המינים יחד, מסמל את האחדות בין כל סוגי היהודים בעם ישראל, כך שיתרונותיו של האחד מחפים על חסרונותיו של האחר - האתרוג משלים את הערבה החסרה, והלולב וההדס משלימים זה את חסרונו של זה, כך שלכלל ישראל תהיינה יחד גם זכות של תורה, וגם זכות של מעשים טובים.

רק כשישראל מאוחדים, ומשפיעים שפע זה על זה - אויביהם אינם יכולים להרע להם, וגם אם ינסו לנענע אותם בחוזקה לכול הכיוונים, לא יוכלו להכניעם. אחדות היא זו המביאה את הַבְּרָכָה לכלל לישראל – בדיוק כשם שברכותיו של משה לשבטים, מתאגדות גם הן יחד לבְּרָכָה אחת גדולה לישראל, המתקיימת, כאשר הם חולקים זה בברכתו של זה.

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" - בְּרָכָה אחת גדולה, היא כמו צרור קנים קשורים יחד, שלא ניתן לשוברו, ועל כן כוחה חזק בהרבה, מכוחן של ברכות השבטים הנפרדות. אולם כדי שיוכלו לממש את כוח הַבְּרָכָה, חייבים הקנים הבודדים לרצות להתחבר לאגודה אחת, שבטי ישראל צריכים לבחור מרצונם להתאחד - לעזור זה לזה, ולחלוק את ברכותיהם באהבה אלו עם אלו, ואז בכוח האחדות, יגדל בם גם כוח התיקון, ויוכלו "יַחַד" להכניע גם את אויביהם.

יוכלו לקיים יַחַד הנהגת "מֶלֶךְ" בשבטי ישראל – זו הנהגת התיקון העצמי שבאדם, היכולת להשליט את המוח על הלב, היכולת להשליט את השכל הישר, המבחין בין טוב לרע, על תאוות הלב, ויצריה החומריים של הנפש הבהמית, אשר משכנה בכבד ("מֶלֶךְ" – ראשי תיבות: מוח, לב, כבד).

"שְׂמַח זְבוּלון בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ" - זו דוגמא לאותה האחדות, וחלוקת הנטל בישראל. כותב רש"י: "זְבוּלון וְיִשָּׂשכָר עשו שותפות, זְבוּלון לחוף ימים ישכון, ויוצא לפרקמטיא (מסחר ימי) בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יִשָּׂשכָר, והם יושבים ועוסקים בתורה... שתורתו של יִשָּׂשכָר על ידי זְבוּלון הייתה".

"אִם אֵין קֶמַח , אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח" (משנה אבות ג). זְבוּלון היו עוסקים בענייני מסחר, והיו מובילים וסוחרים בכול ערי החוף, ואת הרווח שהשיגו היו חולקים עם בני שבט יִשָּׂשכָר. ואילו יִשָּׂשכָר היו תלמידי ישיבה חכמים, שלמדו תורה כל היום, ואת שכר לימודיהם הרוחני היו חולקים עם בני זְבוּלֻן, כאילו וישבו גם הם ולמדו תורה כמותם. מכך יצא שהחיבור בין השבטים נתן להם כוח וערך כפול - גם פרנסה בשפע, וגם תורה רוחנית השווה לכולם.

סוד האחדות מסתתר בביטוי - "וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ": החל מהאות "י" של השם "יִשָּׂשכָר", בדילוג של כל "אות שנייה", מתקבלת המילה "ישראל" - רמז כי הַבְּרָכָה שורה בישראל, רק כאשר יש בהם אחדות ושותפות - חלוקת השפע בגשמי וברוחני. האחדות, זו היא דרכה של תורה, זו דרך האמת של ישראל, רצונו של הקב"ה מכל יהודי ויהודי - שיראה בצורכיהם ומחסורם של אחיו כאילו והיו שלו, וייתן מהשפע שקיבל, כדי להשלים את חבריו ולמלאם ("וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ").

"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". גם לעיתוי הַבְּרָכָה, שנתן משה לישראל (ממש "לִפְנֵי מוֹתוֹ"), הייתה משמעות, ולא היה זה עיתוי מקרי. כשירד משה מהר סיני, חטאו ישראל במעשה העגל, ונאלץ משה לשבור את הלוחות, ובעת ההיא איבדו ישראל את זכותם לקבל את התורה.

רק לזכותו של משה, הסכים הקב"ה לסלוח לישראל, ולהשיב להם את התורה מחדש, על כן חשש משה, כי אולי לאחר מותו, שוב יחטאו ישראל, זכותו כבר לא תעמוד להם, ושוב לא יהיו ראויים עוד להחזיק בתורה. על כן צריך היה לתת לישראל זכות משלהם - חיזוק רוחני, כוח של בְּרָכָה שתשמור עליהם מאוחדים גם בזמנים קשים – ויהיו ראויים שזכות התורה תועבר אליהם, ותשתמר להם לדורות, גם אם יחטאו.

"מתה מרים נסתלק הבאר ... מת אהרן נסתלקו ענני כבוד ... וחזר להן בזכות משה" (מסכת תענית ט'-א). כל אחד מהמנהיגים זיכה את ישראל במדבר בשפע ייחודי מסוג אחר, וכשהסתלק אותו המנהיג, הסתלקה גם הַבְּרָכָה, שנתנה להם לזכותו, ורק תודות זכותו של משה הוחזרה. כשהסתלקה מרים, הסתלקה גם באר המים שניתנה להם לזכותה במדבר, וכשהסתלק אהרון הסתלקו ענני הכבוד שהגנו עליהם, וכאמור חזרו הבאר והעננים רק תודות לזכותו של משה.

"מת משה נסתלקו כולן, שנתבטלו ג' מתנות טובות שנתנו על ידן" (מסכת תענית ט'-א). משה ידע, שמיד עם כניסתם לארץ ישראל, יתחיל מסע התיקון האמיתי של בני ישראל, ועל כן לאחר מותו יילקחו מהם: באר המים, ענני הכבוד והמן. משה ידע כי אחריו לא יהיה עוד מנהיג כמותו, כזה שיוכל לעלות לשמים ולסנגר על ישראל מול הקב"ה פנים אל פנים - על כן היה בו החשש, שאולי גם התורה לבסוף תילקח מהם (כמו: באר המים, ענני הכבוד והמן), בזמן שזכותו לא תעמוד להם עוד, ולא יוכל שוב לצאת ולהלחם עבורם.

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ, מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב" - משה ידע שרק בכוח האחדות ואהבת אחים יוכלו ישראל לקבל את התורה לזכותם שלהם, ורק כך יוכלו לשמר אותה מדור לדור גם בכוחות עצמם. על כן ציווה משה לישראל בְּרָכָה, אשר תחייב אותם לאחדות – תחייב אותם להיות תלויים זה בזה, כך שכל שבט יהיה חייב, כדי לשרוד, להיעזר בברכת השפע החומרי והרוחני של השבטים האחרים, ובתמורה יחויב גם הוא לתת להם, ולהשלים את מחסורם, מברכת השפע שלו.

"מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב" - הערבות ההדדית בישראל, והעברת התורה כלשונה, ירושה (מוֹרָשָׁה) מדור לדור - זו היא זכותו של עם ישראל להתקיים בעולם ולשרוד. רק בזכות ברכתו של משה, שציווה על ישראל להוריש את התורה לבניו, זכה עם ישראל להתקבץ מכול תפוצותיו לאחר 2,000 שנות גלות, ולגלות כי תורה אחת זהה נשמרה לכולם.

רק בזכות ששמרו את דרך התורה, והלכו בחכמה בדרכיה וחוקיה, נשמרה הַבְּרָכָה לישראל, וזכינו להישמר, להתקיים, ולהתקבץ חזרה אל ארצנו "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", מוכנים לגאולה, ולבואו של מלך המשיח.

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ" – רמז שעתידים ישראל להמליך עליהם את מלך המשיח, ומרגע שיהיו מוכנים, ושוב מאוחדים באהבת אחים, כברכתו של משה ("יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"), יבוא ויגאל את ישראל בשנית.

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" - בביטוי "בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה", בדילוג של כל "אות שלישית", החל מהאות "בְּ" של המילה "בְּיִשְׂרָאֵל", מסתתרת המילה - "בְּרָכָה". זו הוכחה נוספת, כי לא היה עוד נביא כמשה בעם ישראל, אשר קיבל מהקב"ה את סוד הַבְּרָכָה "פָּנִים אֶל פָּנִים", כדי להעבירו לישראל, שישמרו מאוחדים, ויקיימו את התורה מדור לדור.

משה סיים את תפקידו כמנהיג – ומרגע הסתלקותו העבודה היא שלנו, של כל אחד בעם ישראל. אנו צריכים להשלים את תיקוננו בעולם הזה, להחיש את הגאולה במעשינו, להרגיש איך כוח משה ומורשתו פועמת בלבנו, להתאחד, לאהוב, לעזור איש לאחיו ולצעוד יחד בדרכה של תורה. כך נקבל גם אנו את הַבְּרָכָה, ונזכה לבואו של משיח צדקנו, ולגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו ממש.