סיפור שקרה באמת: שני יהודים חסידיים, עם פאות ארוכות וכיפות שחורות, מבקרים באשרם הודי בצפון נהר הגנגס, ושומעים את סיפורו המפתיע של הגורו סוואמי ויג'יאננדה ● בכל יהודי יש מה שנקרא 'נקודה יהודית', ניצוץ נשמה יהודי שאינו יכול לכבות לעולם
ביום קיץ חם ומיוזע בשנת 2008, ליד הרדוואר בהודו - עיר העלייה לרגל השוכנת ביובליו העליונים של נהר הגנגס – נראה מחזה מוזר. ברחובות העמוסים, בינות גברים לובשי דהוטי ונשים עטויות סארי, מיהרו לדרכם שני גברים חסידיים מישראל - פאותיהם ארוכות וכיפות שחורות לראשיהם. הם הגיעו ליעדם – האשרם של אננדמאי מא - האישה הקדושה הנערצת ביותר בהודו במאה ה-20 – ונעצרו בהיסוס בכניסה לחצר. פסלי עבודה זרה היו פזורים בה, וכיהודים שומרי מצוות, הם תהו אם מותר להם להיכנס.
בעודם עומדים שם, הם הבחינו בגורו, סוואמי ויג'יאננדה העטוי חלוק נזירים כתום, יוצא מהמבנים. הגורו התיישב על ספסל אבן והתכונן לקבל את טור המאמינים הארוך. בזה אחר זה, ניגשו הממתינים אל הגורו הקשיש בן ה-93, כרעו על ברכיהם, והסירו את האבק מרגליו – מחוות כבוד הודית, שבה המאמין נוגע ברגלי הגורו ביד אחת, ואחר כך מעביר אותה על מצחו. לכל מאמין הוקדשה פחות מדקה מתשומת ליבו של הגורו, בה יכול היה לבקש או למלמל כמה מילים. אחר כך, כשהמאמינים עדיין כורעים על ברכיהם, הם היו מוצאים לעצמם מקום מעט מרוחק כדי להמשיך ולהתבשם מקרבתו של הגורו.
שני היהודים החסידיים היו אליעזר בוצר וחברו נתי, ראשי 'הבית היהודי' - רשת מרכזים יהודיים הזרועים ברחבי הודו במקומות כמו הרדוואר וגואה, בהם מתאספים אלפי צעירים אחרי הצבא. למרות שאליעזר ונתי נמצאים כבר הרבה זמן בהודו, כשהם עמדו בכניסה לאשרם של אננדמאי מא, הם נראו ממש לא שייכים למקום, כמו קלרינט כליזמר בקונצרט סיטאר.
לאחר כמה דקות, הגורו הבחין בשני היהודים הדתיים. המאמין הבא שהגיע לראש התור עמד לגשת אל הגורו, אולם הוא עצר אותו. הוא סימן לשני הסדרנים שמצדיו לעצור את התור. ואז החווה בידו לשני היהודים הדתיים לגשת אליו. אליעזר ונתי נגשו ישירות אל הגורו, בעוד טור המאמינים הארוך, שרבים מהם אירופאים, עוקב בפליאה אחר המחזה. הם לא השתחוו, לא הסירו את האבק מכפות רגליו ולא כרעו על הקרקע. הגורו סימן להם לשבת על הספסל לצידו.
אליעזר הישיר מבט לפניו של הגורו ושאל, "שמעתי שאתה יהודי. זה נכון?"
בעוד שמעריציו של הגורו שאלו אותו מהי מטרת חייהם או בקשו ממנו דרך כדי להגיע למודעות גבוהה יותר, שאלתו של אליעזר הייתה שונה. הוא הישיר מבט אל פניו של הגורו ושאל: "שמעתי שאתה יהודי. זה נכון?"
הגורו חייך. כן, הוא נולד במשפחה חסידית בצרפת. למרות שסבותיו היו חסידי לובלין, הוריו היו יותר מודרניים, אולם עדיין שמרו את המצוות במלואן. הוא למד בחיידר (תלמוד תורה) וגדל עם כל גינוני היהדות. בשנות העשרים לחייו, כך סיפר לנתי ולאליעזר, הוא עזב את שמירת המצוות, הפך לדוקטור ואז פרצה השואה. הוא סיפר להם על מה שהוא עבר בשואה, ואיך הוא נתן את התפילין שלו ליהודי דתי משום שהוא כבר לא השתמש בהם.
"למה באת להודו?" שאל אותו אליעזר.
הגורו סיפר שאחרי המלחמה, הוא עלה על אנייה שעשתה את דרכה אל ישראל שהייתה אז בראשית ימיה. אישה שהייתה עמו באנייה שאלה אותו מדוע הוא הולך ממלחמה אחת לשנייה. "אז לאן אני אלך?" הוא שאל אותה. היא הציעה את הודו, מקום של שלום, בלי אנטישמיות.
בשנת 1951, כשהוא בן 36, הוא פגש בהודו את אננדמאי מא, שכבר אז זכתה להערצתם של אלפי הודים, לא רק בתור נשמה מיוחדת, אלא בתור גלגול של האם השמיימית. הוא הפך לתלמידה הנאמן, ואימץ לעצמו את השם הנזירי סוואמי ויג'יאננדה. לאחר פטירתה בשנת 1982, הודים רבים ואנשים מהמערב נמשכו אליו בתור הגורו החדש שלהם.
הוא הביט באליעזר ונתי ואמר להם, "יש שתי רמות של רוחניות: רמה נמוכה ורמה גבוהה. הרמה הנמוכה היא דת; הרמה הגבוהה היא ההכרה שהכל אחד."
אליעזר החזיר לו מבט והמשיך את דבריו: "יש שתי רמות של אהבה: רמה גבוהה ורמה נמוכה. יש אהבה לכל אדם בעולם, וישנה אהבה לאשתך ולמשפחתך. אם אינך מסוגל לאהוב את המשפחה שלך, אהבת כל העולם שלך מזויפת".
"מסכים", הנהן הגורו.
"אם כן", המשיך אליעזר, "אתה יהודי. ולפני שאתה מתחיל לאהוב את כל העולם, אתה צריך לגלות אהבה לאלה שהכי קרובים אליך, העם היהודי."
הגורו צחק ובכך נפתחה השיחה ביניהם. בעוד שהסדרנים עוקבים בדאגה, והמאמינים הרבים שבתור מתנועעים בחוסר סבלנות, הגורו והחסידים החליפו דברים במשך זמן רב. "הוא ניסה להראות לנו שאנחנו טועים", מספר אליעזר, "שהדת היא לא האמת".
כשאף צד לא קיבל את דבריו של השני, אליעזר החליף פתאום הילוך, ושאל, "איך קראה לך אמא שלך כשהיית ילד?"
דמעות עלו בעיני הגורו והוא מלמל: "אברימקה. שמי אברהם יצחק. אמא שלי קראה לי אברימקה."
אליעזר המשיך לחקור. "אתה זוכר שולחן שבת מהילדות שלך?"
מתוך ערפל של 70 שנות שכחה, הוא התחיל לשיר "אשת חיל". כשדמעות זולגות מעיניו העצומות, הוא שר את השיר כולו, מראשיתו ועד סופו.
הגורו עצם את עיניו. ואז, מתוך ערפל של 70 שנות שכחה, הוא התחיל לשיר "אשת חיל", השיר ששרים לפני הקידוש בכל סעודת ליל שבת. כשדמעות זולגות מעיניו העצומות, הוא שר את השיר כולו, מראשיתו ועד סופו. מתח מילא את האוויר בחצר האשרם, והצית אווירה טעונה שפרצה בעוצמה אחורנית בזמן ומעלה כלפי השמים.
שני הסדרנים, שמעולם לא ראו את הגורו שלהם בוכה קודם, התחילו לפחד. הם התקרבו כדי לגרש את שני הזרים, ואמרו להם שזמנם תם. הגורו פקח את עיניו, לפתע שוב בהווה, וסילק את הסדרנים.
אליעזר הוציא תנ"ך עברי במהדורת כיס, ונתן אותו לגורו.
בחיוך עצוב אמר לו הגורו, "כבר יש לי אחד, ואני אספר לך מאיפה". כשהוא מגולל את הסיפור כמו מעשייה חסידית, הוא סיפר כיצד, בשנות השמונים, הגיע אל האשרם ישראלי מתלבט. היה זה גבר ששירת כחייל במלחמת לבנון הראשונה. המלחמה ורצף הלוחמה הבלתי פוסק בארץ, הכניסו אותו לטראומה, ולכן החליט החייל החילוני המשוחרר שהוא רוצה לנתק כל קשר עם ישראל והיהדות. הוא התנצר, אולם עדיין לא היה מרוצה ולא מצא את מקומו. אז הוא בא להודו והתחיל לנהוג על פי דת ההינדו. אולם גם כאן, הוא חש חוסר סיפוק. הוא הגיע לסוואמי ויג'יאננדה והתלונן, "אולי אני לא מוצא את עצמי בהודו, ולא מצליח להיפטר מהרגש היהודי, בגלל שעדיין יש לי ספר תנ"ך שקיבלתי כשהתגייסתי לצה"ל. זה בסדר לזרוק אותו?"
"לא", ענה הגורו, "אל תזרוק אותו. תן לי אותו". הוא המשיך לספר לחייל לשעבר את סיפורו של רבי עקיבא, שכאשר הרומאים סרקו את בשרו במסרקות ברזל בעודו חי, הוא קרא קריאת שמע. כשתלמידיו הכואבים שאלו אותו איך הוא מסוגל לקיים את מצוות שמע כשהוא עובר עינויים, ענה רבי עקיבא שכל חייו הוא חיכה להזדמנות לעבוד את האלוקים עם החיים שלו עצמם. "אמרתי לו", סיפר הגורו, "האם אתה יודע מה ההבדל ביננו לבין רבי עקיבא? אחרי כל מה שאנחנו עברנו [בשואה ובמלחמת לבנון], שאלנו, 'א-לי א-לי, למה עזבתני?" הגורו סיפר את סיפורו באנגלית, אולם את הפסוק מתהילים כ"ב הוא אמר בעברית. ואז הוא המשיך באנגלית: "'אבל רבי עקיבא', כך אמרתי לחייל, 'הבין שהסבל שלו אינו עונש, אלא דרך לרמה רוחנית גבוהה יותר של השגת אחדות מושלמת עם האלוקים.'" הגורו הביט באליעזר ובנתי. "איני יודע היכן הוא היום, אבל אני חושב שהוא היה חייב לחזור ליהדות אחרי מה שאמרתי לו".
זה היה הפתח של אליעזר. "אולי הגיע גם הזמן שלך, לחזור. אתה כבר לא צעיר. אתה רוצה שישרפו את הגופה שלך ויפזרו את האפר על נהר הגנגס? הגיע הזמן שתחזור ליהדותך".
"אתם מנסה לקחת מאיתנו את הגורו שלנו", הם האשימו את המבקרים היהודיים
בשלב זה הסדרנים נסערו והתחילו לכעוס. "אתם מנסה לקחת מאיתנו את הגורו שלנו", הם האשימו את המבקרים היהודיים.
אליעזר עשה ניסיון אחרון. "אלוקים אוהב כל יהודי, ורוצה שכל יהודי ישוב ליהדותו".
לסדרנים זה כבר הספיק. והם סילקו בכעס את שני החסידים.
באפריל 2010 סוואמי ויג'יאננדה נפטר באשרם בהרדוואר.
מי הסדרנים שלך?
בכל יהודי יש מה שנקרא 'נקודה יהודית', ניצוץ נשמה יהודי שאינו יכול לכבות לעולם. לא משנה לאן תועה היהודי, לא משנה באיזו קולניות הוא (או היא) דוחה את שורשיו היהודים, או באיזו צורה מבישה הוא מתעלם מנשמתו או כמה עשרות שנים עברו עליהם בדת אחרת, הניצוץ היהודי תמיד קיים, מוכן להתעורר מחדש.
בכל אופן, בכל יהודי גם אורבים "סדרנים" שעמלים בשקדנות למנוע מהנקודה היהודית להתעורר. לפעמים הסדרן הוא פחד, לפעמים הסחת דעת, לפעמים אנוכיות, לפעמים נוחיות.
אלוקים שולח שוב ושוב שליחים אל חיינו. והם מגיעים בכל מיני תחפושות: לפעמים זר שפולט אמירה מטרידה ומבשר רעות, לפעמים קריאת התעוררות בצורת אסון או כמעט אסון, לפעמים ברכה שופעת כל כך שמעידה על מקורה השמיימי, לפעמים מפגש לא צפוי עם רב או רבנית במטוס או ברחוב או בחנות. אני למשל פגשתי בשנת 1968, בעיר מרוחקת בהודו, רופא יהודי מוויילס ששינה את חיי. אני מכירה יהודי, רופא גם כן, שחי חיים לא יהודיים בעליל באיי שלמה, עד שקיבל באחד הימים אימייל המזמין אותו לוועידה שנערכה, מכל המקומות בעולם, דווקא בישראל.
כל השליחים האלה מגיעים עם להבה שיכולה להצית את הנקודה היהודית, אולם הסדרנים, עם פרצופיהם המפחידים או המזלזלים, מנפנפים את זרועותיהם ומנסים למנוע מאתנו להתייחס לשליחים. הסדרנים משמיעים את אזהרותיהם החדות: "אין לך זמן להשתתף בשיעור הזה". "אל תסכים ללכת אליהם לשבת כי הם ינסו לשטוף לך את המוח". אתה יותר מדי זקן/מסודר/חי בנוחות כדי להתחיל להשתנות עכשיו". "רמת היהדות שלך בסדר גמור. אל תהיה פנאט". "אם תתחילי לשמור מצוות, תפסידי את כל הכיף בחיים". "הם מנסים להשתלט עליך".
דרוש אומץ כדי לסלק את הסדרנים, להבין שבמקום לשמור עלינו הם מסלקים את הדוור שמנסה להביא לנו את המברק המבשר על ירושה מפתיעה.
הניצוץ היהודי, הנקודה היהודית, שבכל אחד ואחת מאיתנו, מחכה להתפרץ בלהבות של שמחה, אהבה ומימוש.