אם היתומים ● הרבנית צילה כהן

סיפורה המדהים של אשת ראש ישיבת חברון, הרב אהרן כהן זצ"ל ● כמעט 80 שנה חלפו מאז פתחה הרבנית צילה כהן את שערי לבה הגדול ואת דלתות ביתה הקטן ומסרה אותם מסירה גמורה לעם ישראל באשר הם: חולים, יתומים, נדכאים ועניים ● וגם על ישיבת "חברון" היא פרשה את חסותה

לא מעט סיפורי הצלה של ילדים שהוחבאו במנזרים ובבתי גויים בתקופת השואה התפרסמו עם השנים, אבל את הסיפור הלא שגרתי הזה בוודאי לא שמעתם מעולם. אחרי יותר משבעים שנה, אפרת כהן מ"הידברות" שופכת אור על ניסיון הצלה מייגע שנעשה בבלגיה הרחוקה, שעליו הופקדה הרבנית צילה כהן ע"ה, אשת הגאון הרב אהרון כהן זצ"ל, ראש ישיבת חברון. סיפורה המיוחד של מי שהיתה עוד בחייה, למלאך מושיע ומפלט לאינספור יתומים ויהודים במצוקה.

כמעט 80 שנה חלפו מאז פתחה הרבנית צילה כהן את שערי לבה הגדול ואת דלתות ביתה הקטן ומסרה אותם מסירה גמורה לעם ישראל באשר הם: חולים, יתומים, נדכאים ועניים. אף לא בוקר אחד למשל, פספסה את ההזדמנות להזמין את מנקה הרחובות הזקן והיגע לקפה ולמנוחה, ואת הירקן העני והנדכא שהיה מטופל בילדים ונצרך לאוזן קשבת; לכל יהודי שפגשה היה אצלה מקום עמוק בלב. היא היתה 'אמא' למשפחה מרובת ילדים, אף שמעולם לא זכתה להביא ילדים משלה, כשאימצה יתומים רבים, כבויים ושדופים, שעלו ארצה אחרי השואה.

"היא גידלה אותי", מספרת הרבנית יפֵה, שגדלה אצלה כיתומה, בהתרגשות. "עלינו לארץ מרוסיה, שני הוריי וחמישה ילדים, ואמי היתה חולה מאוד וכעבור שנה נפטרה. אבי, שהיה האח של בעלה של הרבנית, ונותר אלמן, לא ידע את נפשו מרוב צער, והרבנית מיד דאגה שהילדים יחולקו במשפחה. כך הגעתי אליה, בגיל שש בלבד, ומהר מאוד היא הפכה לאמא לכל דבר בשבילי. אפילו דאגה לחתן אותי, ואחרי החתונה, כשהתפנה לה קצת מקום בבית - היא מיד אימצה את אחותי, ועם הזמן חיתנה גם אותה. עד יום מותה היא דאגה לנו כמו אמא. בשביל הילדים שלי היא תמיד הייתה 'סבתא צילה', האחת והיחידה".

מלבד החסדים שנהגה לעשות בתוך ביתה, היו גם את אלה שעשתה מחוצה לו, תמיד בצניעות האופיינית לה. כך למשל, היא שימשה אם בית בפנימייה לניצולות שואה. "אחד הסיפורים הכי מרגשים שאני זוכרת משם", נזכרת הרבנית יפה, "הוא של בחורה צעירה, שהייתה בת 18, אבל בשל ייסורי המלחמה היתה נראית כמו ילדה קטנה ממש. היא היתה בודדה בעולם, אחרי שאביה וכל עשרת האחים שלה נפטרו לה בידיים, לאחר שנפחו את נשמתם מרעב. הרבנית שיקמה אותה ממש מהיסוד. כשהסוד שלה היה אינסוף אהבה וסבלנות כלפיה, ובסוף גם השיאה אותה לבחור מהישיבה. אולם הבחור היה יתום ולא היה להם כסף, אז הרבנית עשתה 'תרגיל' וביקשה מהסבא שלו דמי שדכנות עבור השידוך, ובכסף הזה היא קנתה לה שעון. אי אפשר לתאר כמה 'ילדים' היו לה, וכמה מהם עוד מסתובבים בינינו היום, חיים וקיימים ושפויים בדעתם, שהצליחו להקים משפחות - והכל בזכותה".

הסוודר שנסרג בזמן ההמתנה

לא רק על היתומים והנדכאים היא פרשה חסות, אלא גם על ישיבת 'חברון', שאליה היתה קשורה בנימי נפשה. הרבנית כהן, היתה בתו של ר' משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, מי שהקים את ישיבת חברון הנודעת בשכונת גאולה בירושלים, ששמה הולך לפניה עד היום. בהמשך, נישאה לרב אהרון כהן, שהיה תלמיד קרוב מאוד של אביה, ומי שברבות הימים לאחר פטירתו אף ירש את מקומו כראש הישיבה. הרב כהן היה ידוע בגאונותו וחריפותו המיוחדות, שהעיד על עצמו שזכה להן רק מפני שזכה לשמש מעט את ה'סבא מסלבודקה' (ר' נתן צבי פינקל זצ"ל) כבחור בישיבתו לפני שעלה לארץ ישראל.

אחד הסיפורים המשעשעים על אודותיה בעניין זה, שזוכרים לה עד היום ב'חברון', הוא על כך שבשלב מסוים הישיבה היתה צריכה בדחיפות אישורי בנייה כדי לבנות קומה נוספת למבנה הראשון, שעם הזמן התקשה להכיל את כמות הבחורים שבאו בשעריו. היא לקחה על עצמה את העיסוק בביורוקרטיה של העניין מול העירייה, והייתה נחושה בדעתה להשיג את מטרתה. כאשר הגיעה למשרדי העירייה ושטחה את בקשתה, השיבו לה הפקידות ביובש: "גברת, עלייך להמתין עד שיהיו תשובות, זה לוקח זמן", וכשהיא מצדה המשיכה ללחוץ גערו בה: "גברת, חכי רגע!", אולם היא לא אמרה נואש - היא התיישבה בסבלנות ובמתינות, הוציאה מהתיק זוג מסרגות וחוט של צמר והחלה לסרוג, כשהיא לא מתכוונת לעזוב את המקום ללא האישורים. בסופו של דבר, בזכות הנחישות שלה זכתה הישיבה להרחבה הנכספת במבנה, והרבנית זכתה גם ל...סוודר חדש, שתמיד קראה לו בפי כל, בבדיחות הדעת, "סוודר 'גברת חכי רגע'".

אחד הסיפורים הקשים והקצת פחות מוכרים, אליו מקושרת הרבנית, הוא סיפור של ניסיון הצלה מיוחד במינו עליו הופקדה הרבנית במצוות אביה. לאחר השואה, הסתבר לבני המשפחה שאחת הדודות, שהתגוררה לפני המלחמה בבלגיה, השאירה את שני ילדיה הקטנים - בני שנתיים ושלוש, אצל אחת השכנות הגויות באזור, שהסכימה לגדל אותם עד תום המלחמה, כשההורים ישובו לקחת אותם. לדאבון הלב, כיוון ששני בני הזוג נספו בשואה, לא היה מי שיציל את שני היתומים האומללים. משנודע על כך לרב משה אפשטיין זצ"ל, החליט הלה שלא לבזבז אף רגע, וכיוון שמדובר בהצלת נפשות ממש מינה את בתו לשליחה, לצאת כל הדרך לבלגיה בהפלגה הקרובה ביותר. משגילו שזו עתידה לעגון בחופי הארץ בשבת בלבד - ללא כל היסוס פסק הרב לבתו שעליה לחלל את השבת, לשם מצוות פיקוח נפש.

הרבנית השאירה בארץ את כל ה'משפחה הענפה' שלה, תחת חסות אחותה, הרבנית חברוני זצ"ל, ונסעה לבדה באומץ לב אל הלא נודע, כשלהערכתם המבצע היה אמור להיערך כשבוע וחצי בלבד. בדמיונם של בני המשפחה, כל שהיה נדרש לעשות הוא לאתר את מקום מגורי השכנה, לבקש את הילדים בשם ההורים ולחזור איתם בהפלגה הבאה לחופי הארץ. אולם מה שהתחיל באופטימיות גדולה להצלה, הפך עד מהרה לסיוט מתמשך; כאשר הגיעה הרבנית כהן לבלגיה ואיתרה את הכתובת של הגויה שהחזיקה בילדים, סירבה זו האחרונה בתוקף למסור לידיה של הרבנית את הילדים, בטענה שהבטיחה להחזיר אותם לידי הוריהם בלבד. אולם גם כשהצליחה הרבנית להוכיח את קרבתה המשפחתית להורים שנרצחו - עמדה הגויה איתנה בדעתה שהיא אינה מוסרת את הילדים בשום מחיר, במיוחד לאחר שגידלה אותם חמש שנים, לדבריה, במסירות כילדיה ממש, בכספה ובעמלה, והעניקה להם חינוך נוצרי 'טהור'.

הילדה בכתה: "לא רוצה להישאר במיסיון"

משראתה שכלתה אליה הרעה, החליטה הרבנית לערב את רשויות החוק בבלגיה, שערכו משפט שדן בגורלם של הילדים. המשפט נמשך כשנה וחצי (!), ובמהלכו לא עזבה הרבנית את בלגיה ולו פעם אחת, אולם שמרה על קשר הדוק עם בני ביתה ועדכנה אותם בכל התפתחויות המשפט. וכך, למרות 'הכתפיים הרחבות' שקיוותה השכנה הגויה להשיג, בדמות מוסד הכנסייה הכוחני, שגייסה לטובת עצמה, ושניסה ללחוץ בכל כוחו כדי להטות את פסק הדין, בסופו של דבר פסק בית המשפט שהילדים צריכים לגדול בחזקתה של הרבנית ועליהם לשוב עמה לארץ.

לשמע פסק הדין, לא היה גבול לשמחתה של הרבנית ושל בני משפחתה. במיוחד לאור המאמצים העילאיים שהושקעו בפרשת ההצלה. אולם לא להרבה זמן. לדאבון הלב, היתומים, שכבר היו בני שבע ושמונה, כבר לא זכרו מאום מהוריהם הביולוגיים, וראו בשכנה הגויה אם לכל דבר. לכן הם סירבו בתוקף להיפרד ממנה ולחזור עם הרבנית כהן, שהייתה זרה עבורם לחלוטין. כל ניסיון של הרבנית לשכנע את הילדים עלה בתוהו, וכשלא נותרה לה ברירה, לאחר כשנה וחצי של מלחמה עקובה מדם על גורלם של הילדים - שבה הרבנית ריקם אל ביתה בלב שבור לרסיסים.

אולם על אף הצער הגדול, המשיכה הרבנית במלוא המרץ בפועליה ובחסדיה הרבים, כל אימת שרק יכלה. באחד הימים, בעודה צועדת לאיטה ברחובות יפו שבירושלים, צדו את עיניה נזירות מהמיסיון, שעברו לידה, כשקבוצת ילדים נשרכים אחריהן. לבה ייסר אותה, בגעגוע לילדים היקרים, אותם שרידים אחרונים ממשפחה ענפה, שלא הצליחה להציל. מבעד להרהוריה, שמעה פתאום בכי סוער, ונדהמה לגלות אותו מגיע מתוך קבוצת הילדים, שם הבחינה פתאום הרבנית בילדה קטנה, שממררת בבכי בלתי פוסק. הרבנית, שרחמיה נכמרו עליה, ניגשה אליה, ליטפה את פניה ושאלה אותה ברוך מדוע היא בוכה כל כך, והילדה השיבה בבליל של מילים מבעד לבכי הסוער, ובתמימות של ילדה, ש"אני ילדה יהודייה אבל אבא החליט לשים אותי במיסיון ואני לא רוצה להישאר שם! אני רוצה להישאר יהודייה!". בשמעה זאת, הזדעזע כל נים בלבה של הרבנית והיא החליטה לעשות מעשה: היא התדפקה על דלתות משרדי המיסיון ופנתה לכל מי שרק אפשר. ולבסוף, לאחר מאמצי שכנוע רבים, הצליחה להוציא ולהציל את הילדה, ואף את אחיה ואחותה, שאותם אימצה כילדיה ממש. היה מי שאמר שהייתה זו נחמה קטנה עבור הרבנית משמים, מידה כנגד מידה, אחרי הצער הגדול על ניסיון ההצלה שכשל.

עם השנים, נודע שהילד אותו ניסתה הרבנית להציל בבלגיה נפטר לאחר המשפט מסיבה שאינה ידועה, ואילו עקבותיה של אחותו עלו בתוהו, כשאולי היא שבויה עד עצם היום הזה כנשמה יהודית בציפורני העולם הנוצרי.

בח' באלול, לפני 27 שנים, השיבה הרבנית צילה כהן, בשיבה טובה, והיא בגיל 80 לחייה, את נשמתה הזכה והטהורה ליוצרה. היא נפטרה מוקפת ב'משפחה' מרובת הילדים שאותה בנתה בדם לבה במשך כל חייה. כל יתום ויתומה, כל נשמה שזכתה להחיות הקים לה שם ושארית של נצח בעולם, משל היו אלה ילדיה מבטן ומלידה, שכן כך בדיוק היא אהבה אותם. יהי זכרה ברוך.