טבלתי ונושעתי

אם מישהי שאתן מכירות זקוקה לישועה כלשהי, תנו לה לקרוא את הכתבה הבאה. הישועה תגיע מהר משחשבתם ● בראיון עם הבלנית של מקווה "באר סמרה" שברמת גן, היא מספרת על החוויה הרוחנית המיוחדת של הטובלות במקום, ועל ניסים וישועות שהפכו לדבר שבשגרה במקווה הפלאות

מקווה "באר סמרה" לנשים, נמצא ממש ליד מוקד מד"א בשכונת הלל ברמת גן. המקווה, הממוקם בפינה מוצנעת, כמעט נסתר מעין. לא מדובר במקווה מפואר במיוחד, לא חדש וגם לא משופץ, ובכל זאת - מדובר היום באחד המקוואות היותר שוקקים חיים באזור, ובכל שעה משעות פעילותו תמצאו בו לא מעט נשים. רבות מהן, מסתבר, מגיעות אליו ממש במסירות נפש מכל חלקי הארץ, ואף מחו"ל, ובלבד שתזכנה לטבול בו ולהיוושע, כדבריהן. חלקן הגיעו בעצת הרבנית קנייבסקי ע"ה. סיפורו של "המקווה הסגולי" ברמת גן בחשיפה ראשונה.

המקווה הוקם לפני כ-26 שנים וקרוי על שם הרבנית סמרה מני ע"ה, אשתו של הרה"ג אליהו מני זצ"ל, רבה של חברון. בני הזוג חיו בתקופת הבן איש חי זצ"ל. עוד בחייה נודעה הרבנית כאישיות רבת מעלה שרבות הנשים שנושעו מברכותיה, ובעקבות כך, שנים לאחר פטירתה הוחלט להקים את המקווה הנ"ל ולקוראו על שמה.

אלא שמאז הוקם המקווה, עם השנים, שמו לב לתופעה ההולכת וגוברת: נשים רבות שהגיעו למקום, והמצפות לפרי בטן כבר זמן רב, וגם כאלה שכבר נואשו ממנו בעצת הרופאים - נפקדו לאחר הטבילה במקווה המדובר. גם כאלה שציפו לישועות בתחומים אחרים, כגון מחלות בגוף ונפש ואפילו חולות עם גידולים שונים - דיווחו שנרפאו לחלוטין לאחר הטבילה. היום, כבר מדובר ביותר ממאות מקרים, והבלניות במקום לא מפסיקות לקבל טלפונים מנשים שנושעו אחרי הטבילה, אחרי שעברו זמן ארוך של ציפייה, טיפולים למיניהם וייסורים לאין ספור.

רבקה (שם בדוי), היא אחת הבלניות שעובדות במקום כבר מספר שנים, והיא מספרת לאפרת כהן מ"הידברות": "הרבה שנים יש ישועות במקום, נשים נפקדו לפעמים אפילו אחרי 10 שנים ויותר של ציפייה וטיפולים. עם הזמן, ככל שהמקום התפרסם מפה לאוזן מנשים שכבר נושעו, התחילו ברוך ה´ להגיע עוד ועוד נשים - וכך גם אנחנו שומעות על יותר ויותר ישועות".

● אז מה בדיוק קורה שם באמת? הן פשוט טובלות ונושעות?

"כן, אפשר לומר שבצורה מופלאה, זה מה שקורה. אבל מלבד זאת בעיניי יש במקום הזה איזו מין מעלה רוחנית, מין הרגשה של ´יום כיפור´. הרבה נשים מדווחות על תחושה רוחנית חזקה ומיוחדת. גם אנחנו, הבלניות, משתדלות לרשום את שמותיהן ולהתפלל עליהן. הרבה פעמים אחרי שנשים יוצאות אני ממש בוכה ומתחננת עבורן, והן אפילו לא יודעות. לפעמים מגיעות נשים חילוניות לחלוטין, שבכלל לא שמרו חיי טהרה, ולא יודעות אפילו מה זה להתפלל, ורק לאחר ששמעו על הסגולה שבמקווה מאיזו חברה - החליטו לנסות. כשהן נפרדות ממני אני אומרת לקב"ה: ´ריבונו של עולם, האישה הזאת הגיעה לכאן במסירות נפש, ואולי היא אפילו לא יודעת כלום, אפילו לפנות אליך, לדבר איתך להיוושע! אנא, עזור לה! בשם התמימות והאמונה שלה! הוצא אותה מחושך לאור גדול!´. ברבים מהמקרים הן נושעות, ואין טורחות לספר, אולם זה מעודד ומחזק".

● יש זמן מסוים שאת ממליצה לנשים לבקש ולהתפלל, בכל התהליך הזה?

"כן. כתוב שהכוח הכי גדול של הטובלת הוא בעיקר כשהיא עדיין בתוך המים, לאחר טבילתה, וטרם צאתה אני ממליצה לטובלות: ´תרכזי עתה את תחושת כאבך, ופשוט תפני תחינתך לקב"ה, תדברי איתו ותבקשי ממנו בצורה הכי חזקה שאת יכולה, ממש מעומק הלב´".

בין שלל סיפורי הישועות שפקדו את המקום, יש כמה סיפורים שזכורים לרבקה הבלנית במיוחד: "היו הרבה סיפורים. היה זוג שחיכה לילדים כ-16 שנה ואחרי הטבילה האישה נפקדה וילדה. היה גם סיפור של מישהי, קיבוצניקית, שהיא קרובת משפחה של איזה פרופסור מומחה לטיפולי פוריות, שלאחר הבדיקות אמר לה שאין לה מה לנסות כי היא פשוט לא יכולה להביא ילדים לעולם וזו בעיה שאי אפשר לפתור. זמן קצר לאחר שטבלה היא כבר נכנסה להריון, וילדה בן זכר, בריא ושלם, והפרופסור לא האמין... אני זוכרת גם שפעם היתה אישה חשוכת בנים שחיכתה המון שנים לילדים, ונסעה לאיזה רב מקובל, שהיא ידעה בוודאות שברכותיו מחוללות ניסים, ובייאושה הגדול פשוט דפקה על השולחן בכל הכוח, בכתה והפצירה בו שיברך אותה לישועה אחרי כל השנים הקשות. הרב, שכאב את כאבה, הפנה אותה למקווה הנ"ל וביקש ממנה שבפעם הבאה שהיא טובלת - שתביע לקב"ה את מה שהיא כאבה בפניו כרגע, כאשר דפקה על השולחן. וכך היה, והיא באמת נושעה. זה היה סיפור מאוד מרגש. מלבד זאת אני שמעתי מנשים שהגיעו לכאן, שסבלו מבעיות של פוריות, שאפילו הרבנית קנייבסקי ע"ה הפנתה אותן לכאן".

סיפור נוסף שרבקה מספרת בהתרגשות, שדווקא לא נוגע לישועה של עקרות, הוא על אישה חרדית שלמדה מקצוע רפואי כלשהו, והתמחתה בבית חולים בו וחוותה פגיעה נפשית קשה מאוד שגרמה לה להפסיק לתפקד. "מסתבר שהיא עבדה במחלקה עם מקרים מאוד קשים, שהיא לא יכלה לעמוד בהם, וכתוצאה מחשיפה זו, היא גם נפגעה נפשית. אם לפני ההתמחות היא היתה אישה מוכשרת ומוצלחת שניהלה בית על כל דרישותיו וצרכיו ואפילו למדה תוך כדי, אז לאחר ההתמחות היא הפכה לשבר כלי ממש. היא לא הצליחה לתפקד יותר כאמא בבית. ממש הגיעה למצב המחייב אשפוז. בתוך כך, היא גם לא הייתה מסוגלת להגיע לטבול במקווה. בעלה, משראה מודעה על אודות המקווה, ביקשה והתחנן אליה שתטבול במקווה זה ובסופו של דבר היא השתכנעה וטבלה. מיד לאחר הטבילה היא כבר דיווחה על איזו תחושה מיוחדת שאפפה אותה, מין תחושת מרפא כזו שהיא לא ידעה להסביר. היא בכתה המון כשהיא היתה כאן. תקופה קצרה לאחר מכן, המצב שלה כל כך השתפר שהיא כבר הורשתה להפסיק את הטיפול התרופתי שנטלה עד אותה העת ובנסי ניסים המצב שלה ממשיך להשתפר".

● ומה את אומרת לכאלה שמגיעות, ובכל זאת לא זוכות לישועה המצופה?

"יצא לי לא פעם שנשים התבטאו במילים קשות מתוך הכאב שלהן, ואחרי שאני מנסה להקשיב להן ולהרגיע אותן, אני גם מנסה לנחם אותן. פעם מישהי כזאת התבטאה: 'כל כך מרגיע לדבר איתך, את כל כך קשובה ומבינה אותי מבלי שתכירי אותי...' אמרתי לה – 'מי אני בכלל, אני רק בשר ודם!' אבל אבא שלה האמיתי הוא אב הרחמן. הוא כל כך אוהב ומרחם, ואצלו אפשר להפוך את מידת הדין לרחמים רק בעצם זה שמקבלים את הדין באהבה, כשרק על זה לבד הקב"ה משלם שכר לאין שיעור".

בנוסף על כך, מסבירה הבלנית: "הרבה פעמים אנחנו יודעות שהקב"ה כל יכול, ובכל זאת קשה לנו להתפלל אליו. משום שאנו רחוקים כל כך, בהיותנו מחוברים לחומר. אני אומרת לכל אישה שמגיעה לכאן שתתפלל לה´ והוא ישמע ויענה לה כי לתפילה יש כוח עצום - וכך הן עושות. דבר שני, אישה שמצפה לפרי בטן, אם נדמיין את הילד הזה שהן תזכנה לו, שהן תאהבנה כל כך – הרי בוודאי הן לא יענישו אותו סתם או חלילה יתעללו בו. כך גם כל אחת מאתנו - בבחינת ילדה יחידה של הקב"ה! - האם יש לו עניין סתם לייסר אותך?! לצער אותך שנים על גבי שנים?! ברור שלא! אמא שזכתה לילד, בוודאי תעניש אותו רק לשם חינוך, מדחף של אהבה עזה שיש לה כלפיו, מתוך חיבה. כך גם הקב"ה, אבא שלנו - לפעמים הוא רק רוצה שנקבל משהו קטן כדי שנבין, כדי שנעצור רגע לתהות על התכלית שלנו בחיים האלה, ושלאט לאט, בדברים קטנים שנקבל על עצמנו, כל אחת בכוחה שלה, והקב"ה יודע בדיוק מה הכוח של כל אחת מאתנו, וכל דבר שאנו עושות ונדמה בעינינו כקטן וחסר חשיבות - כמה גדול הוא ועוצמתי בעיניו".

לסיום מספרת הבלנית על מפגש שהיה לה עם מישהי המצפה לא מעט שנים לילד ולמרות הכל - עדיין לא זכתה. בראותה את העצב האופף אותה, לא יכלה הבלנית להישאר אדישה ואמרה לה: "נראה לך שהמקום שלך הוא בוודאי מאוד עלוב. ראית את כולן סביבך מתחתנות, ואז יולדות ומזמינות לברית, מספרות על סעודת הברית, על שן ראשונה, על הגיית 'אבא' שהוא אמר, על צעד ראשון ובהמשך חוגגות להם כל שנה יום הולדת, ולאחר מכן אפילו את בר המצווה ואולי אפילו אירוסין וחתונה עם חלוף השנים. ואת נותרת שבורה ורצוצה, עם החלום הישן שלך, חובקת אוויר ומלטפת סופה, בוכה לתוך הכרית בלילות וכמהה לחבוק ילד קטן משלך. אבל תדעי לך, שלא משנה מה תעברי בעולם הזה, בעולם הבא יש לך מקום שאי אפשר לתאר ולשער! כתוב שמי שמקבל צער באהבה - הקב"ה מרומם אותו לדרגות שצדיקים לא יכולים לעמוד בהם, ואני מקנאה בך על כך! על הדרגה שאת זוכה בה בעקבות הייסורים והסבל. תמיד תשאלי את עצמך, מי נתן לי את הצער הזה? ותזכירי לעצמך שזה הקב"ה, אבא שלך, שאוהב אותך יותר מכל אוהב ומרחם, והוא שהביא עלייך את החסר הזה. וכשאת מקבלת אותו עלייך באהבה, ה' לא יעמוד מנגד, ומיד הוא שולף לך מחדר 'מתנות-חינם' את הישועה שלך, אפילו לא תהי ראויה!".

"כאב של אישה כזו הוא גדול מאוד, אבל כגודל הכאב כך אי אפשר לתאר את השמחה שלה אחר כך", היא מוסיפה. "קיבלתי גם טלפונים מנשים שבן לילה הפכו לקורנות מאושר... הכל זה באמת הזכות העצומה של הרבנית סמרה ע"ה, בזכות מסירות הנפש של הנשים הללו וכמובן מתנות החינם של הקב"ה". ובמסר הזה, מבקשת הבלנית לחזק את כל אלה שמצפות לישועה שלהן, בסבלנות אין קץ, בכאב שאין לו גבול, בייסורים שאין להם סוף. הישועה שלכן בוא תבוא. בצורה כלשהי. רק אל תפסיקו לבקש אותה ולהאמין בה, ואל תפסיקו לבוא לטבול. כי 'מקווה', משורש 'תקווה'.

חשוב להדגיש - הבלנית מספרת על לא מעט מקרים של נשים שהגיעו לטבול ממרחקים, ולא היו בקיאות בהלכה, ומבירור קצר עם הבלניות במקום הסתבר שהן מגיעות טרם הזמן. לכן, מומלץ ליצור קשר טלפוני לפני שאתן מגיעות כדי לוודא שאכן הזמן הנכון הלכתית לטבילה.

למעוניינים, מקווה "באר סמרה" נמצא ברחוב הגלגל 46, שכונת הלל, רמת גן. צמוד לתחנת מד"א (מעל מד"א יש בית כנסת, בצדו הימני של בית הכנסת יש עלייה שמובילה ישירות למקווה). ליצירת קשר עם צוות הבלניות במקווה (בשעות הערב): 03-5796599.