מבט לפרשת השבוע "כי תבוא"

מהות הביכורים ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מיישב את הנאמר בספרי, שבזכות מצוות ביכורים זכו ישראל להיכנס לארץ ● מצווה זו נהגה רק אחרי שגמרו לכבוש ולחלק את ארץ ישראל לשבטים ● איך אם כן ייתכן לומר, שבשכרה תיכנסו לארץ?

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה" (כו, א).

מבאר הספרי: "עשה מצווה האמורה בעניין שבשכרה תיכנס לארץ". מקשים המפרשים- בעל ה"פנים יפות" וה"חתם סופר": הרי מצוות ביכורים היא מן המצוות התלויות בארץ, שחייבים בהן רק בארץ ישראל, ולא מיד שנכנסו לארץ ישראל, רק אחרי שחילקו את הארץ. רש"י מבאר את המשך הפסוק: "והיה כי תבוא אל ארץ, וירשתה וישבתה בה", וזו לשונו: מגיד, שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". לפי הדברים, לא מובן איך ייתכן לומר, "שבשכרה תיכנס לארץ", אם רק אחרי שתיכנסו ותחלקו את הארץ- תתחילו לקיים את מצוות ביכורים ?

רבי יצחק אליהו לאנדא ביאר את הספרי אחרת. לפי הסברו, כוונת הספרי: "עשה מצווה האמורה בעניין" לא במצוות ביכורים עסקינן אלא על סיומה של הפרשה הקודמת, שבה נאמר: "תמחה את זכר עמלק". וכוונת הדברים, שלא נוכל להתיישב בארץ ישראל, ולא נדע מנוחה, אלא אם כן נקיים תחילה מצווה זו- של מחיית זכר עמלק מתחת השמים. והוא שאמרו חז"ל: "ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה". כשהוא אומר: "והניח לכם מכל אויביכם", הווי אומר: "להכרית את זרעו של עמלק תחילה" (סנהדרין כ).

ה"כלי יקר" מדייק, שרק בשתי מצוות בתורה נאמרה הלשון "וירשתה וישבתה בה" – כאן בביכורים ובפרשת המלך. הסיבה היא- אחרי שעם ישראל יזכה לשבת בארץ ישראל בצורה בטוחה, כאשר ניצחו את האויבים וזכו לשקט ובטחון, יש חשש גדול, שהניצחון והשפע יגרמו ל"וישמן ישורון ויבעט". פרשת ביכורים באה להכניע את רום הלבבות. יהודי יכול לחשוב, כי בזכות החרב-הכוח הוא זכה לרשת את הארץ.

לכן אומרת התורה "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה". ללמד, שהארץ ניתנה לישראל במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור את כל מצוותיו. אסור ליהודי לחשוב, שירשת את הארץ מאבותיך, ואתה יושב בה כתושב רגיל. לכן כתוב: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם" (ויקרא כה, כג). הארץ שייכת לבורא העולם, וישראל מקבלים אותה כגרים וכתושבים, בתנאי שתקיימו מצוות, בתנאי שלא ירום לבבכם ותשכחו את הקב"ה.

מוכיח ה"כלי יקר" את חידושו מביאורו של הרמב"ם, שעיקר מצוות ביכורים היא להכניע את החקלאי המצליח, לזכות אותו דווקא בשיא ההצלחה. הנה עמלו נושא פירות. בשלב הזה, תשעבד את עצמך לה' יתברך. אדם רוצה ליהנות מביכורי פירותיו. אומרים לו: את הפרות האלה תתרום בשמחה לבית ה'.

לפי הדברים, ייתכן לומר, שהתנאי לזכות בארץ ישראל היה ההסכמה של עם ישראל לקיים מצוות, במיוחד מצוות ביכורים.

אמנם מצוות ביכורים היא מהמצוות התלויות בארץ, ועם ישראל החל לקיימה רק אחרי השנים, שכבשו וחילקו את הארץ לשבטים. אבל עצם הקבלה לקיים את המצווה הזו, בזכות אותה התחייבות של קיום המצווה - עם ישראל זכה להיכנס לישראל.

כוונה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

בשעה שהתפלל משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, אמר: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (ג, כה). דרש רבי שמלאי: "מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאילו עשיתם." (סוטה יד, א).

ההשתוקקות העצומה של משה רבנו לקיים מצוות התלויות בארץ זיכתה אותו כאילו הוא קיים את אותם מצוות.

אולי אפשר להוסיף לפי הרעיון, שבזכות קיום מצוות, במיוחד ביכורים - ישראל זוכים להיכנס לארץ ישראל. לכן משה רצה להיכנס, לפחות לזמן מועט. לקיים מצוות ביכורים, ובכך לשנות את הגזירה ולהמתיק את הדין ולשבת בארץ הקודש.

אמר לו הקב"ה: "מעלה אני עליך כאילו עשיתם". עליך אני מעלה בלבד, אבל לא תזכה להיכנס לישראל. ישראל, לעומתך, מפני שהם קיבלו עול מצוות, במיוחד מצוות ביכורים, שנותנת הכנעה ושיעבוד לבורא יתברך בזמן של הצלחה כלכלית, הם יזכו בזכות אותה קבלה להיכנס לכבוש ולחלק את הארץ. אם הם יבינו את משמעות המצווה, הארץ תישאר שלהם. כי כל זמן שעם ישראל נכנע לבורא יתברך, ארץ ישראל נתונה להם. בזמן שהם בועטים, כי "וישמן ישורון ויבעט", הם מפסידים את הזכות לאותה מתנה- ארץ ישראל. 

ישראל נתונה במתנה על תנאי קיום המצוות. בארץ שהיא זבת חלב ודבש, ובה שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, אסור לשכוח שהכול חסד מהבורא. לכן חיוב המצווה חל רק אחרי המנוחה והנחלה שגמרו לכבוש ולחלק את הארץ.

מאותו זמן צריך לדעת ליהנות ממתנתו של הקב"ה וגם בניסיון העושר להמשיך להודות ולהשתעבד לבורא, לכן אומר היהודי וידוי. בכך מודה ומשעבד את ליבו לאביו שבשמים