רעיון לפרשת השבוע "כִּי תֵצֵא"

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ- וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" ● מי הוא "אֹיְבֶיךָ" האמיתי? ● למה התירה התורה ללוחמים לקחת במלחמה את השבויה - "אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר"? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "כִּי תֵצֵא"

היצר הרע הוא מלאך ותפקידו לחדור אל מחשבות ליבו של האדם, לפתות אותו ולהכשיל את האדם בעבירה, ומנגד נידרש האדם ללחום בו ולנצחו, או כפי שנכתב על מלאך זה: "הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא מלאך המוות" (ב''ב טז א').

"וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ" - איזו יכולת יש לאדם, בן תמותה, לצאת כנגד מלאך זה? אין לאדם שום יכולת לגבור עליו בכוחות עצמו, אלמלא הקב"ה מסיע לו בכך.

לכן נכתב "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" – יהודי לא הולך להילחם ביצר, הוא רק עושה השתדלות ויוצא "לַמִּלְחָמָה" – מי שנלחם עבורו זה הקב"ה בכבודו ובעצמו.
אולם הסיוע משמים אינו בא בחינם - האדם נידרש תחילה לבטוח בקב"ה בעניים עצומות, ולצאת מראש למלחמה, שניראית אבודה, תוך אמונה שלימה כי במהלך הלחימה יגיע הסיוע משמים.

"וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" - מדוע לא כתבה התורה "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיךָ"? היצר הרע לקח מהאדם בשבי את חייו, את חופש הבחירה שלו, ושיעבד אותך אליו. כשמחליט האדם לצאת לַמִּלְחָמָה, הוא משיב לעצמו את חייו, מחזיר לעצמו את השליטה, את החירות ששבא ממנו האויב, יצרו הרע.

"וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" - היצר הרע מתוחכם ומפיל את האדם שלב אחר שלב - כל חטא מתחיל בראיה, ומשם הלב חומד לו את אשר ראה, ומתפתחת אצל האדם התאווה – ומרגע שהתאווה, אז בקלות נופל האדם לידי איסור, ועובר עבירה בפועל.

האדם הוא זה השבוי האמיתי בידי יצרו הרע, מראה לו היצר דבר חומרי יפה ומושך, גורם לו להתאוות אליו ולחשוק בו ואז לקחת אותו באיסור.

"וְרָאִיתָ... וְחָשַׁקְתָּ...וְלָקַחְתָּ" - כלומר אם לא זיהה האדם את תהליך הנפילה בזמן, ועצר עצמו בשלב הראיה, או בשלב החמדנות, או בשלב בניית התאווה – סופו ליפול בעבירה.

בדיוק באופן זה הפיל היצר הרע, הנחש, את האישה בגן עדן, שלב אחר שלב: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל" (בראשית ג').

גם בחטא זה הנפילה הייתה שלב אחר שלב: "וַתֵּרֶא ... תַאֲוָה ... נֶחְמָד (מלשון חמדנות) ... וַתִּקַּח .... וַתֹּאכַל". ולאחר מכן הכשילה האישה גם את האדם: "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל".

היצר הרע יודע כי לגבר יש תאווה לאישה, היוצרת אצלו חולשה ופוגמת ביכולת השיפוט שלו. האישה בגן עדן ו"אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר" שפוגש במלחמה – שתיהן היו נשק בידיו של היצר הרע, כדי להכשיל את האדם בשעה שהוא חלש. זהו עניין פנימי של הגבר עם יצרו, והאישה היא משל למכלול התאוות החומריות, אשר אם נוטל אותן האדם לעצמו ללא קדושה, סופו שישתעבד ויסבול.

"וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" - במקרה של "אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר", יודע הקב"ה כי האדם מצוי זמנית בחולשה רוחנית, הוא בשדה הקרב רחוק מביתו, רחוק מאשתו, רחוק מבית המדרש, ואינו יכול למשוך את יצרו הרע לשם ולנצחו.

על כן, כנגד ההגיון - מתירה לו אותה התורה - "וְלָקַחְתָּ לְךָ"...

במצב רגיל חובה על האדם לזהות את שלבי התהליך ולעצור בכול שלב – שמירת העינים, השקטת התאווה, לא תחמוד... אולם במקרה זה, כשיצרו בוער בו, כדי שלא יעבור האדם עבירה מתוך חולשה זמנית, וייקח באיסור את "אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר", החליט הקב"ה לתת לאדם כוח מסוג חדש, והתיר לו לקחת אותה.

אולם הוסיפה התורה שורה של תנאים מגבילים, כדי שבכל שלב יוכל האדם להתפקח ולחזור בו: "וַהֲבֵאתָהּ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת צִפָּרְנֶיהָ, וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה".

הקב"ה נתן לאדם את ההזדמנות לחשוף את יצרו במערומיו, והוסיף להיתר שורה של פעולות והגבלות, שהאדם חייב לעבור במהלך שלושים יום אל מול אותה "אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר", כדי שבכל שלב יוכל להתעורר מתאוותו, לזהות את מהלכיו של האויב, להבין כי הוא במסלול של נפילה - ולעצור.

הייצר הרע נמשל לנחש הקדמוני מגן עדן, וישנן מספר הקבלות המראות כי הניצחון על כוח המשיכה אל "אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר", הוא ניצחון על כוח הנחש הפנימי: "וְגִלְּחָה, אֶת רֹאשָׁהּ" - מרגע שירד מסווה השיער של "אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר", כעת נחשף ראש הנחש.

היצר הרע מנסה לעוור את האדם, לטשטש את יכולתו להבחין בין טוב לרע, על כן כדי לנצח את היצר, לעיתים צריך דווקא לקרבו, להתבונן בו היטב מקרוב, ואז לחשוף את כוונותו במערומיו.

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ ... הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (בראשית ג) – כי רק מרגע שיזהה האדם את ראש הנחש, יוכל בכוחו לרוצץ את ראשו ולנצחו.

"וְעָשְׂתָה, אֶת צִפָּרְנֶיהָ" - ומנגד נכתב על הנחש "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ"(בראשית ג), - ואמרו על כך חז"ל "וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קָצַץ אֶת רַגְלָיו" (מדרש רבה, דברים, שופטים, ה).

מרגע שנחשף הנחש ואיבד את רגליו, כל שנשאר לו הוא לנסות ולאחוז באדם בציפורניו, מעין ניסיון אחרון של היצר הרע להפיל את האדם, מרגע שנחשף. על כן על האדם לראות איך נפגמות ציפורניה של "אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר", כדי שיצרו החשוף לא יאחוז בו בציפורניו.

"וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ" – ומנגד נכתב על הנחש "וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג) – הסרת השימלה היפה שלבשה, במטרה להכשיל את הלוחם, היא אותה אנרגיה שלילית, התאווה שאפפה את "אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר". מרגע שמוסרת ממנה ההילה ומושמדת, שוב נחשפת האמת, נחשף הנחש במערומיו, ומאבד את כוחו הרוחני להזיק.

"וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ" - אדם מתאווה לדבר חדש, שתרם התנסה בו עדיין. מרגע שיהיה מורגל באותו הדבר – לא תהיה בו עוד תאווה חזקה.
מרגע שיושבת האישה הזו בביתו, ונתקל בתאוותו מדי יום, מתחיל לצנן את יצרו ולהתפקח, להבין כי למעשה הכניס נחש אל ביתו.

"וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" - "וְהָיָה" – בתורה מילה זו מציינת שימחה, כי יש לקב"ה נחת, שהאדם גובר על תאווה פסולה ומתפקח.
"חָפַצְתָּ" - מלשון "חפץ", כי כעת מבין האדם, שכל מה שראה באישה זו הוא חפץ, כדי לספק את יצרו ותאוותיו. אך מרגע שנחשפת אל מולו האמת, והאדם רואה מולו את הנחש, אז בשלים התנאים שיעשה תשובה, ויתקן את הנפילה.

כעת שחזר אליו כוח שיפוטו, הוא שב אל ביתו, ואל בית מדרשו, ויכול האדם לקבל את כל הכוחות הרוחניים הדרושים לו. כל שנותר לו לעשות הוא: "וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ", לשחרר את התאווה שאחזה בו ולשלח את "אֵשֶׁת, יְפַת תֹּאַר" מעליו – לעזוב את יצרו, ולשוב ולהיות קדוש וטהור ליוצרו.

"וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ" - הקרב מתחולל בכל יום מחדש, והאדם נידרש בכל רגע ורגע לקדש עצמו, אולם מרגע שחלילה יוותר על דרך התורה, ייכנע לתאוותיו, וירפה ידיו מן המלחמה – מיד יגבר עליו יצרו הרע, יכניעו מחדש, ויביא עליו ייסורים.

חודש אלול – חודש הסליחות – זה הזמן לכל יהודי לחשוף את הנחש הפרטי שלו, לאוחזו בידו, לנצחו ולשלחו מעליו. "המלך בשדה", הקב"ה בכבודו ובעצמו, אפשר לגשת אליו ישירות.

טהרו עצמיכם וצאו לקראתו, ובזכות זו נזכה במהרה לבואו של משיח צדקנו, ולגאולה האמיתית והשלימה בימינו בקרוב ממש.