רעיון לפרשת השבוע "שֹׁפְטִים"

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" ● למה ישראל נדרשים להיות שונים משאר אומות העולם? ● למה בעצם לא להיות כמו כולם? ●  הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "שֹׁפְטִים"

"מֶלֶךְ" – זו אופן ההנהגה האישית לפיה מנהל האדם את עצמו, שרשרת הפיקוד הפנימית, ודרך קבלת ההחלטות, הקשר ההכרחי שבין גופו החומרי לנשמתו הרוחנית.

"מֶלֶךְ" – אלו ראשי תיבות: מוח, לב, כבד (נשמה, רוח, נפש). כול אחד מהאברים הפנימיים הללו מתאפיין במהות רוחנית שונה, כוח הנהגה אחר באדם:

ה'מוח' (הנשמה) - הוא התבונה שבאדם היודעת להבחין בין טוב לרע.

ה'לב' (הרוח) - הוא הרגש, והוא המתאווה אל עשיית הטוב או הרע (גם בניגוד להוראות המוח).

וה'כבד' (הנפש) - הוא החלק היצרי, מקור כל הרצונות הבהמיים באדם, הרצון לספק עצמו בלבד.

האדם יכול לבחור להיות רוחני וליבו יטה מעלה אחר נשמתו, או להיות חומרי וליבו יטה מטה לכיוון נפשו הבהמית.

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ" - הכוונה לירידת הנשמה לעולם והתלבשותה בגוף החומרי ("הָאָרֶץ").

להבנת ההבדל בין ההנהגה הנדרשת מיהודי, לבין זו המאפיינת את מרבית "הַגּוֹיִם", יש להבין את שורש הקונפליקט, הנעוץ בהבדל שבין רצונותיהם ההפוכים של הגוף והנשמה. כיצד יחסי הכוחות בניהם משפיעים על מהלך קבלת ההחלטות של האדם, ועל בחירתו החופשית.

הגוף עשוי חומר, והחומר במהותו נמצא תמיד "בחסר" – רצונו הבסיסי של החומר הוא תמיד לקבל לעצמו, להתמלא, ולהגיע לסיפוק (הגוף רוצה למלא את תאוותיו). לעומתו הנשמה היא רוחנית (כיון שנלקחה מן העליונים), אין לה צורך לקבל לעצמה חומר, על כן מהותה ורצונה הוא כוח ההשפעה, והנתינה לאחרים (למלא את חסרונם).

"אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" -

יהודי נדרש להנהגת שליטה עצמית שונה מאומות העולם, הוא נדרש להנהגה רוחנית השולטת בחומר, ואילו באומות העולם החומר הוא השולט בהם:
בתרבות המערב ה"מצליחן" נחשב לזה שצבר הכי הרבה חומר, הצליח יותר המאחרים למלא את תאוותיו הבהמיות (יש לו יותר כסף, בית גדול יותר, רכב מפואר יותר, מעמד ותפקיד מכובד יותר, אישה יפה יותר ....).

אצל "הַגּוֹיִם" מתקיימת הנהגת "למך" – שבה הלב קודם למוח – תאוות הלב חשובות יותר מהמוסר הקיים במוח (היכולת להבחין בין טוב לרע), ועל כן מאופיינת תרבות המערב בתאווה לחומר ללא גבול, המביאה את החברה כולה לידי קלקולים רבים: בגידות, סמים, הימורים, שחיתות, שוחד, נוכלות, הונאות, תעשיית זימה ... שורש כול הרע, הנעוץ ברצון לקבל לעצמו.

המטרה מקדשת את האמצעים הפסולים, גם אם בתוך כך קיימת פגיעה באחרים, נרמס השכל הישר, ונשברים כללי המוסר. כול עוד והקלקול אינו חשוף לעיני כול, או עטוף בשמות הנכונים, הוא נחשב למותר ולגיטימי בעני רבים. הכול בחזקת "מותר" בעני האדם, במטרה להצדיק את מילוי תאוותיו הבהמיות, ובלבד שיצטייר כמצליחן בעני החברה.

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ" - היהודי נדרש להנהגה אישית הפוכה לזו הקיימת בעמים סביבו, הנהגה של "מֶלֶךְ", כפי שמורא לו הקב"ה.

"מֶלֶךְ", אֲשֶׁר יִבְחַר ה' - זוהי מערכת היחסים הרצויה, סדר הנהגה פנימי תקין, לפיו המוח שליט על הלב, והלב שליט על הכבד (התאוות בשליטה).

כאשר האדם מנהיג על עצמו הנהגת "מֶלֶךְ" – מוחו שולט ביצריו, הוא מקדש את תאוותיו, ומעודן את רצונותיו הבהמיים של גופו. השליטה על תאוות ליבו, משתחררת את האדם מן העבדות לחומר, והוא יכול לחיות חיים מאוזנים, רגועים, ושקטים.

אולם לאדם נדרשת עבודה רבה כדי להתעלות מעל כוח הבהמיות שבו, או כפי שאמרו חז"ל - שמרחק הלב מהמח הוא כמרחק השמש לארץ - ועיקר עבודת האדם בעולם הזה הוא להשפיע משכלו על לבו, ולקרב לבו וטבעו לשכלו, ושתהיה המח שליט על הלב.

הנהגת "מֶלֶךְ" זהו סוד כוחו של עם ישראל, זהו הכוח המחבר כל יהודי אל הקב"ה. הגוף החומרי ניתן לאדם למטרת תיקון בלבד, כדי שילמד לקדש את תאוותיו לחומר, ויתעלה מעל רצונו הבהמי לענג את עצמו בלבד. והתורה הקדושה ניתנה לישראל, כספר הנחיות לחיים טובים, נוסחה המלמדת איך להגיע ליד שליטה עצמית - הנהגת "מֶלֶךְ" פנימית.

כדי להבין עד כמה מהותית לכל אחד מישראל שתהיה בו הנהגת "מֶלֶךְ" יש לבחון מה ניסה להשיג בלעם הרשע, כשבא לקלל את ישראל:

בלעם רצה באמצעות כוח הקללה לחסל את הנהגת ה"מֶלֶךְ" בבני ישראל, ועל כן ריכז את כול האנרגיה השלילית שבו אל מלת קללה אחת - "כַּלֵּם" – המילה התמציתית ביותר להורות על כליון.

המלה "כַּלֵּם" היא היפוך של המילה "מֶלֶךְ", ראשי התיבות: "כבד - לב – מוח" – סדר הנהגה הפוך ל"מֶלֶךְ".

בלעם רצה לנצח את ישראל בכך שיהפכו להיות מקולקלים, ככול האומות וככול הגּוֹיִם, שלא יתקיים בהם עוד - "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג).

הוא חשב שאם יצליח להפוך בישראל את סדר ההמלכה הפנימי - שהנהגת ה"מֶלֶךְ" שבהם, תהפוך להנהגת "כַּלֵּם", הוא יצליח לעורר בהם את התאוות הבהמיות, להרחיקם מן הקב"ה, ולהחליש את כוח ה' הניטע בהם.

תקוותו הייתה שבכך יחזיר את ישראל אל הנהגת מצרים, העבדות למערכת היצרים שבגוף – המצב בו הרצון לקבל לעצמו ותאוות הנפש (בכבד) שולטים על רגשות הלב, וגוברים על ערכי התורה ודרכי המוסר- שבמוח.

על כן מזהיר הקב"ה את ישראל בפרשת שֹׁפְטִים - "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" - שלא ינהיגו עצמם ככול הגויים, ושלא יתנו על עצמם הנהגה זרה, הנהגת "אִישׁ נָכְרִי", אשר בה התאוות והיצרים קודמים למוסר ולערכים, שזהו היפך דרכה של תורה.

עוד נדרש ה"מֶלֶךְ" (כל יהודי): "רַק, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" -
ה"סוּס" הוא מלך היצריות והבהמית בעולם, והוא מסמל את שיא ההתאוות, ובעיקר ההתאוות לענייני נשים וזימה, והאדם נדרש לשלוט ביצרו זה ולא להרבות את השימוש בו (לֹא יַרְבֶּה לּוֹ).

"וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" – שלא ישנה ליבו כיוון, ובמקום להשליט את הנהגת המוח על היצר (מלמעלה למטה), ישליט את הנהגת היצר על ליבו (הלמטה שולט), עד כי מוחו לא יוכל להבחין עוד בין הרע לטוב.

"וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" - החומר והתאווה משעבדים את האדם לעבדות, שולטים בו ומכתיבים לו התנהגות של בהמה רומסת. הנהגה זו מצויה בהיפוך גמור למה שדורש הקב"ה מכול יהודי – שיהיה הוא זה השליט על החומר ועל תאוותיו "איזהו גיבור - הכובש את יצרו" (אבות ד, א).

עודף חומר ודבקות בו עשויה להביא את האדם לידי כך שירחיק עצמו מן התורה, ויפגע בקשר הישיר הרוחני בינו לבין הקב"ה.

"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת ... וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם."

"כִּסֵּא" – ראשי תיבות: "כסף", "סוסים", "אישה" – התאוות שעל ה"מֶלֶךְ" (כל יהודי) לקדש בחייו.

"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ" – יהודי הנוהג בעצמו הנהגת "מֶלֶךְ", יושב בטוח על מַמְלַכְתּוֹ בעולם החומר, דבק בתורה, ומקיים את הכתוב בה, והיא נעשית עבורו ה"תבלין" בחייו, הכוח המנחה אותו כנגד יצרו הרע ותחבולותיו.

"וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" - על כן לא ניתן לעזוב את התורה ולו לרגע אחד, כי אז יכול יצרו לגבור עליו ולהכניעו.

"לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם" - התורה היא הסוד, המבדיל את ישראל מן אומות העולם, הכוח המאפשר ליהודי לקיים בתוך עצמו את הנהגת ה"מֶלֶךְ". רק כשמקיים היהודי את "הַחֻקִּים" בדבקות, וגם מבלי בהכרח להבינם במוחו, הוא נותן אז לנשמתו את הכוח, הדרוש לה, כדי לשלוט בליבו, ויכול להבטיח לעצמו להישאר אדם חופשי, הגובר על יצריו.

"לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" – מבטיח הקב"ה, כי סוד ההישרדות של ישראל בעולם היא הנהגת ה"מֶלֶךְ" - קידוש החומר עפ"י דרכה של תורה. זהו סוד האושר, הנוסחה המביאה את האדם לאריכות ימים, שלוות נפש ושמחת חיים.

בזכות שננהג כולנו כמלכים בעצמנו, נזכה גם לבואו של מֶלֶךְ המשיח, ולגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.