"גיבורי הילדות שלי היו יוסי שריד ושולמית אלוני"

נגן הסקסופון דניאל זמיר, שנחשב לשם דבר בתעשיית המוזיקה היהודית, עזב את ישראל בגיל 18, ויצא למסע רוחני שכלל את הבודהיזם, הנצרות ועוד ● הוא ניסה כמעט את הכל, חוץ מהיהדות, וכעת הוא אומר בראיון: "אם לא הייתי חי בניו-יורק, אני לא יודע אם הייתי יכול לחזור בתשובה"

הכירו את נגן הסקסופון, הזמר והיוצר דניאל זמיר. מאחורי החיוך המבויש והכיפה החבדניקית הגדולה שלו מסתתר סיפור חיים לא פחות ממרתק. הוא גדל בתל אביב כחילוני גמור, ובגיל צעיר הצטרף לתנועות פוליטיות מהצד השמאלי של המפה. ההזדהות הפוליטית שלו היתה כל כך חזקה, עד שעל קירות חדרו תלה פוסטרים - לא של כוכבי פופ, לא של כוכבי סרטים, אלא של חברי כנסת ערביים.

בגיל 18 יצא דניאל למסע רוחני שכלל את הבודהיזם, הנצרות ועוד. הוא ניסה כמעט את הכל, חוץ מהיהדות, וב-98´ עזב את ישראל מתוך אנטי מוחלט למדינה, בעיקר מתוך טעמים פוליטיים. הוא לא דיבר עברית, התחבר לתרבות האמריקאית, וניסה להיטמע שם.

אז איך בדיוק אנחנו יושבים עכשיו מול דניאל זמיר אחר, חסיד חב"ד כאמור, שנחשב לשם דבר במוזיקה היהודית, ומשתף פעולה עם אמנים כמו אהוד ואביתר בנאי, שולי רנד ואחרים, לצד שיתופי פעולה מעניינים עם ברי סחרוף, אסף אמדורסקי, יוני רכטר ואחרים? תכף נשמע את הכל ממקור ראשון.

"זה נכון שגיבורי הילדות שלי היו יוסי שריד ושולמית אלוני", אומר זמיר לדודו כהן, בתוכנית "בכיוון אחר" בערוץ 'הידברות'.

"היו גם פוסטרים של נגני ג´אז על הארון. היה פוסטר אחד של תופיק זיאד, שנהרג בתאונת דרכים. תשמע, היום תכל´ס בלי קשר לדת – אתה רואה שתפיסת העולם הזאת לא עובדת. אתה גדל בבית שמאלני, וכשאתה מגיע ללימודים בתלמה ילין אתה רוצה להיות מיוחד".

● כלומר, אם אדם גדל בתלם מסוים – זו גזירת גורל? כנער סקרן ודעתן, לא ראית את הצדדים האחרים של התלם?

"אתה לא באמת יכול לבחון את הצדדים השונים של התלם, עד שאתה מגיע לגיל טיפה יותר מבוגר. ואז זה מה שבאמת חיפשתי. לא רק שהמקום האחרון שבו חיפשתי משמעות הוא היהדות – לא העליתי על דעתי שביהדות יש בכלל מקום רוחני. קראתי המון דברים ושיטות, והגעתי ליהדות די במקרה. זה מדהים, כי אם לא הייתי חי בניו-יורק, אני לא יודע אם הייתי יכול לחזור בתשובה. כאן יש אווירה מאוד טעונה בקשר לדבר הזה, סוג של דוסופוביה כזו שיש במיינסטרים הישראלי. במקומות של המוזיקה זה הולך ונמס, כי זה באמת לא אמיתי, ואין הבדל בינינו. אלה הגדרות כל כך רדודות וחסרות משמעות, לעומת האמת האמיתית. היום אני חי מתוך מקום שאין לי את ההגדרות האלה, ואני משתדל לא לתייג אנשים שנמצאים לידי".

● בוא נחזור אחורה לתקופה שבה עזבת את ישראל ב-99'. היה בך אנטי גדול מאוד לישראל. למה בעצם? הכל היה מבוסס על הפוליטיקה והדוסופוביה?

"כן, סוג של. אני דור הנרות של רצח רבין. ישבתי שם שבועיים ובכיתי. ואני עדיין בוכה, כמובן. זה היה מזעזע, הוא היה איש מדהים. אחר כך כשביבי ניצח, זו היתה כבשת הרש בעיניי. עזבתי מתוך מקום שאני לא רוצה להיות קשור לזה. לא דיברתי עברית, לא התערבבתי בכלל עם חברים ישראלים, והייתי רק בבייסבול, סופרבול וכו´. עד שבמקרה הגעתי ליהדות".

בהמשך הראיון מספר זמיר על ביקור בתל אביב, שבמהלכו החל במשחק מטקות עם אדם מבוגר, על חוף הים, בשבת. "תוך כדי משחק התחלנו לדבר. הכדור נופל באמצע, שנינו נפגשים כדי להביא את הכדור. הוא מסתכל לי בעיניים ואומר ´וואו, אני רואה שאתה אדם שמחפש רוחניות´. אז הייתי בקיק של ההתעסקות ברוחניות, זה מה שעניין אותי אז. הוא התחיל לדבר איתי על דברים ושיטות ומקרים שעבר. שיחה מדהימה כזאת. היא לא נפסקה עד שסיימנו את המפגש. בסוף הוא המליץ לי לקרוא שני ספרים – משלי וקהלת".

● הכרת את הספרים?

"ידעתי מהשם שזה קיים. ידעתי כנראה שזה בתנ"ך. עבד איתי אז מישהו שניגן קלידים, ותרגם את הגמרא במהדורת שוטנשטיין. צלצלתי אליו ושאלתי אם הוא מכיר את משלי וקהלת, וביקשתי שישלח אליי. הייתי בהלם. קראתי את המשפט הראשון, ´הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל, איזה יתרון יש לו לאדם שיעמוד תחת השמש´. חשבתי שכנראה אני לא מבין נכון, אין מצב שהוא מדבר על הדברים האלה. הסתכלתי בפירושים, וחשבתי ´על זה מדברים ביהדות? מה, רציני?´. המשכתי לקרוא".

בהמשך סיפר זמיר על ההחלטה ללבוש ציצית. "בשביל הפאן כזה, הלכתי לחנות וקניתי ציצית, והייתי הכי קול בעיר ניו יורק. בלי כיפה, קוקו, בלונדיני כזה, לבוש הכי קול שיש – ועם ציצית. לא היה יותר קול מזה בעיר".

● וככה הלכת תקופה ממש, או רק פעם-פעמיים?

"לא, ככה הלכתי תקופה ממש. חגגתי על העניין. הסתובבתי במנהטן כאילו בהלם, עד כמה קול בן אדם אחד יכול להיות".