מבט לפרשת השבוע "ראה"

כבוד החיים ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מיישב איך רבי יוחנן לא קבר את השן של בנו, וקיים בשן מצוות ניחום אבלים, אע"פ שלפי ההלכה אפילו שן תותבת חייבת בקבורה ● "אחרי ה' אלוקיכם תלכו"

מבארת הגמרא במסכת סוטה דף יד, א: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (מהו פירוש הפסוק) "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" ? (הרי דבר זה קשה מאד) וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה? והלא כבר נאמר, כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא! (איך אדם יכול ללכת אחרי הקב"ה) אלא (כך פירושו של הפסוק שמצווה על האדם) להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, (יהודי צריך ללכת בדרכיו של הקב"ה) – מה הוא (הקב"ה) מלביש ערומים, דכתיב (שנאמר בבראשית ג,כ"א) "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (הרי שהקב"ה הלביש את אדם וחוה שהיו ערומים), אף אתה – הלבש ערומים, הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (הקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו אחר שאברהם מל את עצמו, והיה חולה ביום השלישי למילתו) אף אתה – בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם, ויברך אלוקים את יצחק בנו" (הקב"ה בא לנחם את יצחק אבינו ולברך אותו ברכת אבלים), אף אתה – נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (כתוב בקבורתו של משה רבינו) : "ויקבר אותו בגי" (הקב"ה קבר את משה בגי), אף אתה – קבור מתים".

הגמרא לומדת מהפסוק, שיהודי צריך ללמוד מדרכיו של בורא עולם, ללכת בדרכיו ולהידבק במידותיו של הקב"ה – להלביש ערומים, לבקר חולים, לנחם אבלים, ולקבור מתים.

הגמרא במסכת בבא בתרא קטז, א' : "אמר רבי יוחנן: דין גרמיה דעשיראה ביר". רבי יוחנן היה אב שכול, נשארה אצלו שן של אחד מבניו, ובשן הזו הוא היה מנחם מרי נפש האבלים.

קשה: הרשב"א במסכת קידושין כד, א' כתב: "שן איקרי אבר" – שן נחשבת איבר של המת. וכן נפסק ברמב"ם הלכות אבל פרק ג'  נאמר: "המת אסור כולו, חוץ משערו מפני שאינו גופו". אבל שן של הנפטר משמע, שהיא אסורה בהנאה. ואין צורך לומר, שצריך לקוברו משום איסורו.

לפי הדברים קשה איך רבי יוחנן ניחם אבלים בשן של בנו, הרי שן אסורה בהנאה, ויש חובה לקבור אותה ?

אולי אפשר לתרץ לפי הכלל "שמצוות לאו להנות ניתנו". רבי יוחנן קיים בשן של בנו מצוות.

רבי יוחנן בא לבתי אבלים, ובזכות אותה שן הוא הצליח לנחם אבלים. וכמו שלמדנו, הרי ניחום אבלים היא מצווה שנלמדת מדרכיו של הקב"ה. ורבי יוחנן לא נהנה מהשן, הוא קיים בה מצווה !

ואף שלמדנו בשו"ת "פנים מאירות", שצריך לקבור את השן, זהו דווקא מפני איסור הנאה, שיש לחשוש שאם השן לא תיקבר, יבוא אדם להנות ולעבור על איסור הנאה מן המת.

אבל רבי יוחנן השאיר את השן אצלו רק בשביל לקיים מצוות ניחום אבלים, ורבי יוחנן היה בטוח, שהוא לא ייהנה מהשן, רק יקיים בה מצוות ניחום אבלים. לכן הוא לא קבר מיד את השן, וקיום המצווה לא נחשב הנאה, כי "מצוות – לאו להנות ניתנו".

רואים מהדברים יסוד חשוב, שרבי יוחנן העדיף את כבוד החיים על פני כבוד המת. כדי לנחם אבלים, אנשים או משפחות שנשברו באבלם הקשה. מה יותר קשה מהורים, שיושבים "שבעה" על בניהם, ה' ישמור וירחם.

רבי יוחנן שמר על שן של בנו שמירה מיוחדת, שהרי בסופו של דבר השן צריכה לבוא לקבורה ואסורה בהנאה, אבל בינתיים רבי יוחנן קיים בשן הזו מצווה חשובה של ניחום אבלים, רבי יוחנן העדיף את כבוד החיים על פני כבוד הנפטר.

ואולי אפשר להוסיף ולומר, שכבוד הנפטר גדל כאשר בזכות איבר שלו ניחמו אבלים, נתנו לאותן משפחות שבורות נחמה ביגון הקשה שפקד אותם. הנפטר זכה, שבשן שלו נעשתה מצווה חשובה של ניחום אבלים.