השפית שהפכה לרבנית
אביגיל מייזליק הספיקה הרבה בחייה: עיתונאית 'במחנה' הצהל"י, שפית מצליחה, וכתבת אוכל במגזין 'משפחה' ● בראיון מרתק היא מספרת על חייה כילדה בקיבוץ, על השירות הצבאי, ועל כל נדודיה עד להקמת הוצאת הספרים 'מייזליק' ● "אני מרצה לנשים בשיעורי יהדות, והנפש מתמלאת הרבה יותר מאילו הייתה לי מסעדה עם חמישה כוכבי מישלן"
אביגיל מייזליק, 45, היא סופרת ובעלת ההוצאה לאור "מייזליק ספרים". חוץ מזה, היא גם שפית מדופלמת בעלת טור קבוע ומצליח מאוד כבר שנים בעיתון 'משפחה'. אבל לפני הכל - היא אם לחמישה ילדים ובעלת תשובה כבר כשמונה עשרה שנה עם סיפור מיוחד משלה, אותו היא מספרת בראיון לאפרת כהן מ"הידברות".
מייזליק נולדה וגדלה בקיבוץ גזית, הסמוך להר תבור, כבת שלישית בין ארבע בנות לזוג הורים חילוניים – אידיאליסטיים - אם שעלתה מצרפת ואב שעלה מארגנטינה. "גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר", היא נזכרת, "שהיה בנוי ממש לפי הרעיון הקיבוצי- ישנו כל הילדים, אחד עשר בנים וארבע בנות בני גילי, בלינה משותפת ב'בית הילדים', כשההורים ישנים לבד, בבית משלהם. לרוע המזל הייתה זו הכיתה הכי מופרעת בקיבוץ, וכילדה עדינה מאוד ושקטה לא מצאתי שם את מקומי, מה שהשפיע בצורה מכרעת על הילדות שלי, שהייתה מאוד לא קלה. הייתי ילדה בודדה מאוד. את המשפחה החמה והתומכת שהייתה לי ושנזקקתי לה כל כך, נאלצתי לפגוש רק לשעה קלה בכל יום ולכן זה לא יכול היה לפצות על מה שעברתי בשאר היום. נוסף על כך, במסגרת הקיבוצית, להורים לא היו הרבה כוחות או השפעה בנוגע לצורת החינוך של הילדים, שכן בסופו של דבר- הילדים של חברי הקיבוץ גודלו וחונכו בידי אחרים. כך יצא שבעצם רוב הזמן הייתי מוצאת את עצמי לבד, חולמת חלומות, מדמיינת עולמות אחרים. הייתי גם ילדה סגורה מאוד ולא מדברת, ולא חשבתי שיש אופציה אחרת: בקיבוץ החדירו בנו כל כך הרבה גאוות יחידה, שזו צורת החיים הנעלה ביותר שקיימת, בתור קיבוצניקים היינו ממש מלאים מעצמנו, 'עירוניים' זו הייתה ממש מילת גנאי עבורנו, כך שלא עלה על דעתי שיש אופציה אחרת, טובה יותר".
מייזליק גדלה והתחנכה בבית חילוני מובהק, להורים שהיו דור שני ל'השכלה'. "מבחינתי עולם היהדות היה משהו שהוא 'מעבר להרי אררט', רחוק מהכל. בקיבוץ לא היו אפילו שיחות כנגד זה, זה פשוט היה 'לא!' גדול וזהו. אני זוכרת שפעם ילד אחד אמר שיש דבר כזה אלוקים וכולם התפוצצו מצחוק וקראו לו בכינויי גנאי למיניהם. חשבנו שמי שחושב ככה הוא פשוט אדם נבער מדעת. גם כשהיו פעילויות למיניהן סביב המומנטום היהודי, הן תמיד קושרו לרעיון הקיבוצי ולחקלאות. למשל, שבועות הוצג כ'חג הבציר'. מבחינתי כילדת קיבוץ, בשבועות היו מביאים ביכורים כי זו בדיוק העונה שהפירות מבשילים. היינו עושים תערוכה חקלאית, במהלכה הציגו את תפוקת התוצרים החקלאיים מהשנה החולפת - אילו פירות גידלו בקיבוץ, וגם כמה ילדים נולדו השנה לקיבוץ - כל אם לתינוק שנולד השנה עלתה על הבמה והציגה אותו וכולם מחאו לה כפיים. זאת ועוד, מעולם לא ידעתי למשל שראש השנה זה יום של דין, או למה חוגגים את ל"ג בעומר. אני זוכרת שבגיל יחסית מאוחר, עשרים פלוס, ישבתי וראיתי בטלוויזיה. את החגיגות אצל רשב"י, ומיד חשבתי לעצמי: 'איזה קטע שבדיוק החגיגות האלה של המרוקאים הן באותו יום של ל"ג בעומר'".
השירות הצבאי בעיתון 'במחנה'
ובכל זאת, האפיזודה הראשונה של מייזליק בהקשר לעולם היהדות הייתה בגיל 12 לערך. "בקיבוץ, כשמגיעים לכיתה ז', עוברים ללמוד בתיכון שנמצא בקיבוץ סמוך. המעבר הזה עבורי היה קשה מנשוא. גם כנערה, נשארתי מאוד רגישה ועדינה וסביבי היו ילדים רעים ושובבים, שלמולם מעולם לא היה לי מענה לשון מהיר וחד ולא ידעתי להיות חריפה כמו שהייתי צריכה להיות כדי להגן על עצמי ולהשתלב ביניהם. מתוך הקושי והבדידות, המצאתי חבר דמיוני שקראתי לו אלי והוא היה המפלט שלי. הייתי מספרת לו את כל מה שעובר עליי כל יום, ועורגת אליו בכל לבי. לימים, כשבגרתי וחזרתי בתשובה, הבנתי שלא סתם קראתי לו דווקא אלי, התכוונתי לאלוקים, אבל אז לא ידעתי את זה. הגילוי הזה, שנים אחר כך היה מאוד משמעותי ומרגש עבורי".
ואז הגיע שלב הגיוס לצה"ל, מה שאביגיל מתארת בצורה מאוד מפתיעה כשלב שניסתה להתחמק ממנו בכל דרך. "כל כך לא רציתי להתגייס, ששקלתי אפילו להצהיר שאני דתייה", היא מספרת בגילוי לב. "אבל ה' ריחם עליי ועקפתי את זה בדרך אחרת: כבעלת כישרון כתיבה, מיד קיבלו אותי למערכת עיתון 'במחנה' ואת כל השירות שלי עשיתי שם ככתבת צבאית. כך אמנם שירתי בצבא, אבל בצורה הכי עדינה שיש. לא פלא שהרגשתי ככה, הייתי אז עם 'בטן מלאה' מאוד על הקיבוץ והייתי במשבר. זה היה שלב שכל הרעיון הקיבוצי פתאום התפוצץ לי בפרצוף. שהבנתי שכל הערכים שגדלתי עליהם הם שקר אחד גדול. שלמשל עיקרון ה'שוויון' בין חברי הקיבוץ, מגיע בכלל ממקום של צרות עין, מתוך זה שכולם דואגים להנמיך את כולם, כדי שלאחד לא יהיה יותר ממה שיש לשני, ולא באמת מתוך ערך נעלה של שיתופיות ואחדות. גם האווירה והצביעות שהיו שם היו מעבר למה שיכולתי לשאת - בחדר האוכל כולם היו מרכלים אחד על השני והאווירה הייתה מאוד עכורה. אף אחד לא חי באמת את מה שהוא דיבר עליו. מילדה תמימה מאוד ומאמינה בטוב, הפכתי לאדם מאוד ציני, לא האמנתי יותר בערכים. הגעתי לחוסר אמון טוטאלי בטוב שקיים בבני האדם וידעתי שאעזוב את הקיבוץ ברגע הראשון שרק אוכל. זו תחושה חזקה שליוותה אותי גם בהשפעת אמי, שאחרי שנים של חיים בקיבוץ פיתחה כלפי החיים בו אכזבה גדולה מאוד והסתובבה עם טעם מר מאוד בפה. היא קלטה פתאום שהיא הפסידה את הזכות והעונג הכי גדולים שיכולים להיות לאישה - לגדל את הילדים שלה בעצמה, ולכאב ההכרה הזאת שלה לא היה מחיר".
מיד עם תום השירות הצבאי, שמה אביגיל פעמיה לעבר העיר הגדולה - תל אביב, שם החלה תהליך ארוך ומשמעותי של חיפוש עצמי. "אחרי הצבא הלכתי לגור בתל אביב", היא משחזרת, "וכמו כל תל אביבית מצויה חיפשתי את עצמי. בין לבין נכנסתי לקטע חזק מאוד של אהבה לאוכל ובישול, שהיו לו כל מיני מקורות השפעה. אמי וסבתי למשל, הן בשלניות מעולות ומאוד אהבתי להיות עם אימא שלי במטבח ולבשל. התחלתי לבשל למשפחה ולחברות המון וגם לארח, אספתי וניסיתי המון מתכונים, ובדיוק אז גם התחיל הקטע של שפים בארץ. פתאום נהיה למקצוע הזה מין מקום של כבוד בחברה הישראלית. כבר לא היית סתם עוד טבחית, נהיית 'שפית', ומאוד חשבתי להתפתח בכיוון והלכתי ללמוד באחד המלונות בארץ". אף שמייזליק לא הפסיקה להתקדם בסולם החלומות שטוותה לעצמה - האושר לו ייחלה מעולם לא הגיע בעקבותיו. "בהמשך", היא מספרת, "עבדתי במסעדות שונות וכל הזמן נורא סבלתי וחלמתי על הרגע שתהיה לי מסעדה משלי. תמיד חשבתי שהבעיה היא בעבודה עצמה, ושאם רק אעבור למסעדה אחרת - כבר ירווח לי ואני אהנה יותר מהעבודה, אבל זה לא קרה. היום אני מבינה שזאת עבודה שלא מתאימה ברובה לנשים. המאמץ הפיזי הוא קשה מאוד. מלבד זאת, זו עבודה שכרוכה בהמון לחץ ומתח נפשי. אי אפשר לתאר מה שעובר על טבחים במטבח. בסופו של דבר, בהמלצת השף של המלון שאצלו למדתי, נסעתי לאנגליה, ועבדתי במסעדה בעלת כוכב מישלן אחד, שם הייתי המתלמדת היחידה. המסעדה מוקמה במלון קטן וציורי בלב השדות, סמוך לעיר בשם 'באת'. עבדתי לפני כן ב'קרן', מסעדה שהייתה נחשבת מאוד באותם ימים, של השף חיים כהן, וכשהגעתי לאנגליה, אני זוכרת שהרגשתי כמו בקיוסק לעומת המסעדה הזו".
"גיליתי את השיטה: תפילה"
"בהמשך, חזרתי לארץ ונפתחו לי דלתות בלי סוף, אחרי ההתמחות באנגליה. קיבלתי חמש הצעות מדהימות במקביל, ולא ידעתי על מה ללכת קודם. בסופו של דבר, נעניתי להצעה של מסעדה מאוד נחשבת בהרצליה פיתוח, בה ביקשו שאשמש סגנית שף. אחרי שבועיים השף התפטר, כך שמיד הפכתי אני להיות השפית של המסעדה. שוב, היה קשה, האווירה הייתה לא נעימה וטעונה מאוד, היו המון מתחים, היו לי שלושה עשר עוזרים מתחתיי - רובם בני מיעוטים, מעט מאוד ישראלים, וחמישה מנהלים קפדניים מעליי, ואחד ששנא אותי וכל פשלה הכי קטנה שעשיתי - הייתי בבעיה קשה. הרגשתי מאוד מאוימת. אבל דווקא שם קרה משהו מאוד משמעותי לתהליך התשובה שלי: כשפית, הייתי צריכה לחשב את כמויות האוכל שנצטרך להכין לכל יום. כיוון שזו הייתה מסעדה מאוד מפוארת, אנשים גם נדרשו להזמין מקום מראש, כך שלרוב יכולתי לדעת מראש כמה אנשים יגיעו בערך בכל ערב. עם הזמן למדתי שהמנה המבוקשת ביותר במסעדה היא סטייק פילה, ושבדרך כלל כחצי מכמות הסועדים מזמינים את המנה הזו בערב, וכך חישבתי את הכמות.
"בעיצומו של אחד הערבים, כשהגיעו בינתיים רק כחצי מכמות הסועדים, כבר נגמרה כל הכמות של הסטייק המדובר, ואני ידעתי שאני בצרות. בעיני רוחי, כבר ידעתי בדיוק מה הולך להיות: אני אספר למנהל שלא חישבתי נכון את הכמות ונגמרה כל הכמות של הסטייק פילה, הוא ישפיל אותי עד עפר, ולא ישכח לי את הטעות הזאת עוד הרבה מאוד זמן, ובכל הזדמנות שרק תהיה לו - הוא ינסה לשבור אותי ולגעור בי על כך. כל כך פחדתי מהתגובה שלו וידעתי שזה יהרוס לי את כל הערב, שפשוט החלטתי להעלים ממנו את העובדה החשובה הזאת, ובמקום זה עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם לפני כן - עצמתי את העיניים וביקשתי בלב: 'הלוואי שאף אחד לא יזמין פה סטייקים יותר הערב'. וכך היה. זה היה משהו מאוד בולט, לא היה אפשר שלא לשים לב לזה, שממש מאותו הרגע ואילך, בניגוד לכל היגיון, אף אחד במסעדה לא הזמין סטייקים! וזה לא הסוף- אחרי כמה ימים, שוב הייתי במצוקה בעבודה - ושוב, נזכרתי ב'שיטה', וזה שוב עבד. לאט לאט, עם הזמן הבנתי שמצאתי דרך לשרוד בגיהנום שחייתי בו, ובכל פעם שהייתי במצוקה והייתי צריכה עזרה - עצמתי את עיניי ורק הפטרתי את בקשתי לאוויר וזו התמלאה לאלתר.
"אחרי תקופה כבר הלכתי לשאול חברה טובה שהייתה לי, ניו אייג'ית רוחנית כזו, שהייתה מבחינתי 'נציגת הרוחניות' בחיי, ושבדיוק התקרבה ליהדות - מה בדיוק קורה לי שם במסעדה. סיפרתי לה הכל ושאלתי אותה אם יש דבר כזה מלאכים, והיא צחקה וענתה לי: 'מלאכים? זה לא מלאכים, זה מלך מלכי המלכים!', ואני צחקתי ושאלתי בחזרה: 'למה שאיזו שפית במסעדה תעניין אותו?' והיא אמרה לי: 'את לא יודעת כמה מעניינת...', והתשובה שלה נגעה בי מאוד עמוק והותירה בי המון רושם. ואז השתמשתי בזה רבות והתחלתי לבקש גם על דברים יותר חשובים בחיים וממש ראיתי ישועות.
"במקביל, הייתה לי חברה טובה שממש הייתה בתהליך חזרה בתשובה והייתה ממש משגעת אותי. בכלל, בעיניי, יש שני סוגים של חוזרים בתשובה: אלה שחוזרים ומתוך ה'אורות' שהם מצויים בהם מנסים להחזיר ביחד איתם את כל העולם ועושים המון רעש, ואם אתה רק שואל אותם שאלה הכי קטנה, אלמנטרית ופשוטה כמו: 'מה השעה?' והם ישר עונים לך ב: 'טוב ששאלת! כי ביהדות...', וחברתי בפירוש נמנתה עם הסוג הזה. ויש את הסוג השני, שאני נמניתי עליו, שהוא האנשים שחוזרים בתשובה לעצמם, בשקט, בלי לערב את כל העולם ולנסות לשנות אותו. מתוך כך, היא כל הזמן ניסתה לדבר איתי ולנסות לשכנע אותי להגיע לשיעור תורה שהיא השתתפה בו בקביעות ואני סירבתי בעקשנות. בדיעבד הסתבר שהיא אפילו הייתה בוכה עליי וקוראת עליי ערימות של ספרי תהילים בסתר. יום אחד היה לנו ויכוח על זה ואני אמרתי לה: 'אני יודעת מה יהיה בשיעור הזה - האיש הזה שקורא לעצמו רב יבוא ויגיד שיש גן עדן וגיהנום ושהיה מעמד הר סיני ושצריך לשמור מצוות וזהו'. והיא התעקשה שזה ממש לא כך ושאני חייבת להגיע לפחות לפעם אחת. בסוף היא שכנעה אותי והסכמתי לבוא רק כדי שהיא תפסיק לשגע אותי".
התמימות והטהרה של ילדי הרבנית
כשהגעתי - מיד הצטערתי על זה. ראיתי סביבי מלא בעלות תשובה באורות, 'דלוקות' לגמרי כמו שאומרים, ואני רק חשבתי לעצמי: מתי זה כבר ייגמר ומה אני עושה פה בכלל ואיך נפלתי למלכודת של הדתיים האלה... וכל השיעור החברה הזו ישבה לידי קרוב ולא הורידה ממני את העיניים וניסתה לבחון את התגובות שלי, אז הכרחתי את עצמי להיות כמו פסל, שלא תדע מה השיעור הזה עושה לי מבפנים, כי הוא באמת נורא נגע בי. וכשנגמר השיעור והיא שאלה 'איך היה?', הייתי מאוד אדישה. רק אחרי שלושה שיעורים הסכמתי לשתף אותה במה שזה עושה לי מבפנים. וככה נשארתי במסגרת אקסטרנית של שיעורים, במשך כשנתיים. במקביל, התארחתי המון אצל משפחות שומרות תורה ומצוות וכל פעם גיליתי עוד טפח מרגש של יהדות וקרבת אלוקים.
את שבת האירוח הראשונה שלי, אני כנראה לא אשכח לעולם: באיזשהו שלב, הרב שהשתתפתי בקביעות בשיעורים שלו, פנה אלי והציע לי להתארח אצלם בשבת. מה שקרה לי שם - מילים קטנות מלתאר, אבל אני רק יכולה להגיד שבסוף השבת ישבתי ובכיתי כמו ילד והרבנית לא הבינה מה קרה לי. הסברתי לה, שבתור ילדה האמנתי בכל לבי בתמימות ובתום של העולם הזה, וכשבגרתי הדבר הזה התנפץ לי כל כך חזק בפרצוף, עד שחשבתי שכל זה אבד מהעולם, שאין יותר דבר כזה, בטח ובטח שלא אצל 'החרדים האלה'. ומהרגע שהגעתי לכאן כל מה שעובר לי בראש הוא שאם תגיעי לתל אביב יאכלו אותך בלי מלח, את והילדים שלך כל כך תמימים וטהורים...".
אחרי שנתיים של בנייה, הגיע רגע מכונן ומשמעותי מאוד עבורה - שלב הנישואין. מייזליק מתארת, שהיה זה שלב קריטי ומשמעותי ולא רק עבורה - אלא עבור המשפחה כולה. "בחתונה שלי קרו שני דברים בבת אחת: אימא שלי בכתה, ולא משמחה, ומנגד, בלבה של אחותי גמלה ההחלטה לחזור בתשובה. דעת הוריי בנושא הייתה מתנגדת וקשה אבל בחסדי שמים, במהלך השנים הדעה שלהם מאוד השתנתה. אני לא אשכח לעולם את התמונה המרגשת הזאת למשל, שכשעשיתי חלאקה לבן הראשון שלי, אימא שלי הסתובבה איתו בקיבוץ, והציגה אותו בגאווה ובשמחה בלתי מוסתרת לכל העוברים ושבים, ש'זה הנכד שלי'. לדאבוני, אמי האהובה נפטרה לפני שמונה שנים ולא זכתה לעשות תשובה, אבל למרות שההורים שלי לא חזרו בתשובה, הם הגיעו בעצמם למקום שמאוד אוהב ומקבל אותנו, ואבא שלי למשל שר לי מדי פעם ביידיש שירים מאוד מרגשים ומרטיטים את הלב, שהוא היה שומע כילד מהסבא שלו, שהיה רב גדול".
במקביל, בשלב זה, המשיכו לזרום למייזליק לא מעט הצעות עבודה, ביניהן ממגזינים קולינאריים שונים כמו 'על השולחן', 'דרך האוכל' ומוסף השף של עיתון 'לאישה'. "הייתי מבוקשת", היא משחזרת בנימת צניעות האופיינית לה, "פנו אלי כבר לפני כן שאכתוב, אבל עם העבודה סביב השעון במסעדה לא ראיתי איפה אצליח לשלב את זה וסירבתי. אבל כשכבר עזבתי את המסעדה החלטתי להיענות להצעות, ופתאום, עם העבודה, הבנתי שאפשר גם אחרת: אפשר לכתוב על אוכל בלי לעבוד בפרך שעות ארוכות ולבשל לכל כך הרבה אנשים. אפשר שכל אחד יבשל לעצמו, בבית, וזה מאוד הקל עליי ומאוד אהבתי את זה. חוץ מזה, היה כאן שילוב מרענן של כתיבה - שזו גם הייתה אהבה גדולה שלי. אבל במרוצת הזמן, עם החזרה בתשובה וחיי הנישואין, הבנתי מהר מאוד שזה לא יסתדר. עורכים אמרו לי שנשארתי מאחור, שמשום שאני כבר לא אוכלת במסעדות - אני לא מעודכנת עוד ולא מכירה את הטרנדים החדשים, ורק כותבת מתוך הסגירות שלי בירושלים. ובאמת, איפה יכולתי באותה תקופה למצוא מסעדה כשרה למהדרין לשבת לאכול בה?! אז לא היה דבר כזה! אולי רק במסעדות הישנות של בני ברק, שמכרו בהן גפילטע פיש..." (צוחקת).
בסופו של דבר, קיבלה עליה מייזליק את הדין באהבה והחליטה לזנוח את המקצוע האהוב בשל הנסיבות הנתונות. אולם שנים אחר כך, הקב"ה החזיר אותה לשם, והפעם דווקא מתוך הקדושה. "ערב אחד נכנסה אליי שכנה וראתה אותי בדיוק חותכת בצל לארוחת הערב, בשיטת החיתוך שלמדתי שנים לפני כן במלון דן ושמאז פשוט התרגלתי לעבוד ככה, ולא הפסיקה להתלהב. מתוך כך היא התוודעה לעובדה שבעברי הייתי שפית מקצועית, והיא החליטה שהיא לא מוותרת, פנתה לעיתון 'משפחה' והציעה אותי, ובחסדי השם בדיוק התפנתה להם משרה בתחום וקיבלו אותי לעבודה. העבודה במשפחה שילבה תמיד טור כתיבה שלי עם מתכונים בצדו. ובאמת, עם הזמן, כשהייתי פוגשת אנשים הם היו אומרים לי: 'המתכונים שלך משהו, אבל הטור שלך עוד יותר - אנחנו תמיד קוראים אותו ורק אחר כך את המתכונים'. וכך בדיוק חלמתי שזה יהיה".
הקמת הוצאת הספרים 'מייזליק'
אפשר לומר שמכאן כל השאר כבר היסטוריה - הטורים של מייזליק הפכו למבוקשים והיא עצמה הפכה לשם דבר בעולם החרדי. כשהמשפחה התרחבה, החליטו היא ובעלה האברך לפנות לעצת רבם, הרב קיוואק, שהציע להם להתחיל לפרסם ספרי בישול פרי עטה של מייזליק, בהוצאה שהם יקימו במיוחד, אולם החשש מצעד משמעותי שכזה בתחילת הדרך היה גדול, ולכן החליטו לפנות להוצאת מודן, שם עם השנים הוציאו חמישה ספרים שזכו להצלחה מסחררת, בחסדי שמים. רק כשהמו"ל שלהם סירב להוציא עוד ספרים, הוקמה לראשונה הוצאת 'מייזליק'.
בהמשך, החליטו בני הזוג להתעסק גם בהוצאה של סיפורת ולא רק ספרי מתכונים, וכך כעבור כשנה ראה אור הספר הראשון שלה, שהוא גם אחד מרבי המכר הגדולים של ההוצאה- 'הבריחה מהודו'. "במשך תשעה חודשים תמימים, ימים ולילות, ישבתי וכתבתי את הסיפור. בכל רגע פנוי שהיה לי. היו רגעים שהרגשתי כמו הגיבור של הספר", היא צוחקת. "כלואה בעצמי למשימה הזו שלא ראיתי לה סוף, אבל בסופו של דבר, ב"ה, הכתיבה השתלמה יותר ממה שיכולנו לשער. העלילה של הסיפור מאוד טעונה וחששנו מהתגובות של הקהל החרדי, אבל הרב נתן את ברכתו וגם ידענו והרגשנו שיש כאן אמירה מאוד חזקה שיכולה להגיע לאנשים רבים, ובסופו של דבר האמת אכן אמרה את דברה. קיבלתי אינסוף טלפונים, אמהות למשל, התקשרו בלי סוף להודות ואמרו שהבנים שלהן כמעט ירדו מהדרך ואחרי שקראו את הספר החליטו לחזור בתשובה שלמה. אפילו אברי גלעד התקשר במיוחד וסיפר כמה הספר נגע לו ללב. אלה דברים שמבחינתי אין להם מחיר, שלמרות הקושי זה היה שווה לי יותר מכל דבר אחר".
בהמשך הוציאה מייזליק את "פרשת דרכים", ספר המספר על מפגש בין בעל תשובה לקיבוצניק וחיבר אותה עם קטעים רבים מהעבר, וכיום היא באמצע כתיבתו של הספר "מלכה'לה", בו היא מגוללת את סיפור ילדותה של אמה, שגדלה בכפר קטן בדרום צרפת, ב'שולי השואה', כהגדרת מייזליק, שכן זה היה אזור שאליו הגיעה השואה, אולם לא במלוא זוועתה. בהמשך הוחבאה אמה במנזר על ידי הוריה, שפעלו במחתרת נגד הנאצים, ובו שמרו אנשי המנזר על יהדותה, והעניקו לה אהבה וחום למכביר, ועל כך אף זכו לאחר השואה להכרה בתואר 'חסידי אומות העולם'. "בסיפור אני מחיה את אמא שלי לתוך חיים אחרים - לתוך תסריט אחר, זה שתמיד חלמתי עליו ולא זכיתי לראות בו. בסיפור שלי אמא שלי זוכה לחזור בתשובה שלמה. כתבתי אותו בדם לבי לאחר מותה, מתוך געגוע עמוק, מתוך ערגה לדיאלוג מתמיד איתה, שבחסדי שמים השם זיכה אותי לערוך דרך הסיפור הזה". הסיפור אף מופיע היום כסיפור בהמשכים בעיתון 'משפחה' וזוכה לקצור תשבחות רבות.
היום אביגיל היא חסידת ברסלב המתגוררת בבית שמש, שם, למרות, ואולי בזכות יש לומר, הקשיים שעברה - זכתה להקים בית אמיתי של תורה שבו היא מגדלת את חמשת ילדיה. "היום אני מרגישה שאני במקום שלם מתמיד", היא אומרת. "בסופו של דבר", מסכמת מייזליק בגילוי לב, "באתי מעולם הגורמה, היה לי אפילו קייטרינג פרטי, עבדתי עם כל העשירים בארץ ולא משנה מה הכנתי - היה לי כישרון לתת למנות שלי שמות, שאפילו אם הגשתי להם סתם שניצל הם הרגישו שהם אוכלים זהב. אבל כשחזרתי בתשובה, חזרתי אל עצמי, אל השורשים שלי וזה בוודאי השפיע גם על הבישול שלי. היום אני מחפשת להכין אוכל פשוט ולא יומרני, כזה של בית, שמשמח אנשים, ובצורה נורא סמלית - אני מנסה ללכת דווקא נגד הגורמה. אני חושבת שלא מתאים לאמא שמגדלת שישה ילדים ועובדת במשרה מלאה - להכין עוד איזה אוכל גורמה. יש אמרה כזו ש'הסנדלר הולך יחף', אז אני אומרת ש'הטבח הולך רעב', כי אני מכינה אוכל מאוד פשוט. גם בבית שלי. היום בצהריים הכנתי למשל פתיתים וטבעול. כאדם שחי ברוך השם בצילה של הרוחניות, אני עייפה מלהתעסק בחומריות. אומנם אני עדיין כותבת את מדור האוכל שלי בעיתון 'משפחה', אבל הסיפוק האמיתי שלי היום הוא כבר אחר. אני מתעסקת יותר בלהוציא ספרים בעלי אמירה, שמקרבים את הקוראים שלי לעצמם ולהשם, ואני גם מרצה לנשים בשיעורי יהדות, והנפש מתמלאת הרבה יותר מאילו הייתה לי מסעדה עם חמישה כוכבי מישלן".
14/07/2013 10:20