רעיון לפרשת השבוע "דְּבָרִים"

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן" ● כולם אוהבים לשפוט, ולהוכיח אחרים ● רגע לפני הטעות הכואבת - למדו ממשה רבנו כללים, איך להוכיח אחרים ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "דְּבָרִים"

דְּבָרִים – מלשון דיבור קשה. כבר בתחילת ספר "דְּבָרִים" מזכיר משה לעם ישראל ברמיזה, את כל הקלקולים והחטאים הגדולים שעשו במהלך המסע במדבר. יש ללמוד ממשה כיצד להוכיח אדם על מעשיו השליליים, איך לנהוג בו כדי שהתוכחה תיקלט, והאדם, מבלי להיעלב, יתקן מעשיו.

משה הזכיר לבני ישראל שמות של מקומות לאורך המסע במדבר, ובכך רמז להם איכן חטאו:
- בַּמִּדְבָּר - שהכעיסוהו במדבר, שאמרו "מי יתן מותנו במדבר..." (שמות ט ג)
- בָּעֲרָבָה - שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב (עבודה זרה וזנות)
- מוֹל סוּף - ... בבואם לים סוף שאמרו "המבלי אין קברים במצרים..."
- בֵּין פָּארָן - על מה שעשו במדבר פארן, על ידי חטא המרגלים.
- וּבֵין תֹּפֶל, וְלָבָן - שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כא ה)
-וַחֲצֵרֹת - במחלוקתו של קרח. ... ומה שעשה ה' למרים בשביל לשון הרע...
- וְדִי זָהָב - הוכיחן על העגל שעשו, בשביל רוב זהב שהיה להם...

כללי הזהב להוכיח אחרים:

כלל 1 - אין לתקוף ישירות את האדם, שלא יפגע כבודו, ויתנגד לתוכחה.

כדי שיהיה פתוח לקבל, יש להשתמש ברמיזות, דוגמאות ומשלים – לתת לאדם להבין מתוך הרמז או המשל, היכן קלקל.

משה מזכיר את המקומות בהם קלקלו ברמיזה "מפני כבודן של ישראל".

גם נָתָן הנביא הוכיח את דוד המלך על ידי משל "כִּבְשָׂת הרָשׁ" - על כך ששלח את אוריה החיתי למלחמה למות, ולקח מיד את בת שבע אשתו לאישה.

דוד, לא הבין תחילה כי במשלו של הנביא, העשיר (אשר גזל לעני את כבשתו היחידה), נמשל אליו. כאשר התבקש דוד להגיב על המשל, פסק את דינו של העשיר בסיפור - "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת".

לאחר שאמר לו נתן הנביא כי הוא האיש: "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד, אַתָּה הָאִישׁ" (שמואל ב פרק יב) הבין דוד מהמשל את חומרת מעשהו - התחרט מיד, התוודה, וקיבל על עצמו תיקון – " וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן, חָטָאתִי לַה'".

כלל 2 - יש להפריד את האדם מהבעיה – יש לגנות ולתקוף את מעשהו של האדם והתנהגותו השלילית, ולא לתקוף את האדם ישירות, ולכנות אותו בכינויי גנאי מעליבים.

לאדם המותקף ישירות יש טבע להתגונן, להשיב מלחמה, ולא לקבל תוכחה, גם כאשר היא אמת.

"אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם" – משה אינו מכנה את בני ישראל בכינויי גנאי – ואינו מאשים אותם שהם טרחנים, ואוהבי מריבה, אלה מציין לרעה רק את התנהגותם השלילית - "טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם".

כלל 3 - אין להוכיח אדם מיד לאחר המעשה, בשעה של כעס או מריבה. יש להמתין לעיתוי הנינוח ביותר לתוכחה.

משה הוכיח את עם ישראל סמוך למיתתו זמן רב אחרי שקלקלו, כך למד מיעקב אבינו, שהוכיח גם הוא את בניו סמוך למיתתו, שנים רבות אחרי קלקוליהם.

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת ... הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם..." (בראשית פרק מח' מט').

אדם, הבא להוכיח את האחר, מתוך כעס, עשוי להשתמש בתוכחה כפורקן לכעסו, ולהישמע תוקפן. תוכחה שכזו תגרור התנגדות ודחייה מצד המקבל, ועל כן לא תהיה אפקטיבית.

יש להוכיח אדם פעם אחת על מעשה שעשה, ולא להזכיר לו שוב ושוב במהלך חייו - זו הסיבה שיעקב הוכיח את בניו לפני מיתתו, ביודעו שלא ישגה וישוב להוכיחם.

כלל 3 – בכל דבר תוכחה, יש להתחיל בשבח לאדם, לאחריו דבר התוכחה, ולסיים שוב בשבח נוסף – לעטוף את התוכחה במילים חמות לפניה ולאחריה, שידע האדם שאינו נחשב למקולקל, אלה רק כשל במעשה קלקול נקודתי.

משה פותח בברכה של שבח, ומציין שבני ישראל רצויים ואהובים על ה', ועל כן יברך אותם:

"ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".
לאחר דברים אלו עובר לדברי התוכחה: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם".

מוכיח אותם שהם מכבידים את הדיון על הדיינים, בכך שמביאים עוד ועוד עדים, ולא נותנים למשפט להיגמר. וגם לאחר שהפסידו בדין אוהבים לריב ולקטר - רוגנים.

ומסיים משה שוב בדברי שבח לבני ישראל – "וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת", משבח את בני ישראל על שהיו צייתנים, שיבחו את עצתו, והסכימו לשמוע בקולו.

כלל 4 – חייב המוכיח להיות נקי במעשיו. שלא יהיה ידוע שהמוכיח עצמו נכשל גם הוא באותו הקלקול – מי שבא להוכיח וידיו אינן נקיות, לא תהיה בתוכחתו כוח, ולא ישמעו לו.

כמו שנאמר במגילת רות "וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", שהיו השופטים מושחתים יותר מן הנשפטים, והיו משיבים להם העם, ולא מוכנים לקבל מהם תוכחה.

"טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ" – השופט היה מוכיח את הנשפט על מום שיש בו ("קיסם מבין שיניך"), ואילו הנאשם היה מוכיחו בחזרה על מום גדול יותר שיש בו ("קורה מבין עיניך").

העיד הקב"ה על משה:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…בְּכָל בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר פרק יב)

מכח עדות זו, יכול היה משה להוכיח את בני ישראל, על כך שיש בהם פגם אמונה חמור - "וּבַדָּבָר, הַזֶּה אֵינְכֶם, מַאֲמִינִם, בַּה' אֱלֹקֵיכֶם...".

כלל 5 – שתהיה למוכיח סמכות בעני האדם אותו מוכיח, כדי שישמע לו.

מעשים שביצע בפועל המוכיח לטובת המוכח, המקנים לו סמכות, ומעידים כי לנגד עניו עומדת טובת המוכח בלבד.

"אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן" -
משה מוכיח את בני ישראל רק לאחר שניצח עבורם שני מלכים אדירי כוח - ובכך קנה את אמונם, ואת הסמכות שישמעו לדברי התוכחה שהרביץ בהם.

מסביר רש"י - "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ..." -
"אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כוח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן".

כלל 6 – "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אמר הלל הזקן (פרקי אבות, ב).
כל עוד והמוכיח לא חווה על בשרו את אותם הקשיים, אשר הביאו את האדם לידי הקלקול – אינו יכול להוכיחו על מעשיו (מי שאינו רעב ללחם, אינו יכול להוכיח עני שגנב, כדי להאכיל את ילדיו).

אומר משה לבני ישראל: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה, לֹא תָבֹא שָׁם", או במילים אחרות אומר משה: גם אני כשלתי אתכם במדבר, ונענשתי שלא להיכנס לארץ ישראל כמותכם.

משה חי עם דור המדבר, עבר יחד איתם את המסע במשך 40 שנה, ונענש כמותם - מכאן שהוא חווה על בשרו את כאבם, מבין לליבם, ומכוח זה יש לו גם את הזכות להוכיחם.

כלל 7 – אם יש סבירות שהתוכחה לא תישמע – אין להוכיח את האדם על מעשיו.
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז).

אכן יש חובת הוכחה על כל אחד מישראל, כשרואה את חברו מקלקל, אולם אם התוכחה תביא לשנאת חינם, או למריבה – אז עדיף שלא להוכיח, ועל כך נאמר "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" – שלא תביא התוכחה את המוכיח לידי קלקול, שהוא גדול יותר, מן העבירה אותה רצה להוכיח.

"כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (מסכת יבמות, דף סה) – אם ידוע מראש שהאדם לא יקשיב לתוכחה, אין להוכיח.

או כפי שתימצת שלמה המלך: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". (משלי ט8)

לסיכום:
כיוון שאין אנו חווים על בשרינו את נטל חייהם של האחרים, ואיננו באמת מבינים את נפשם - מוטב לנו שלא נשפוט אחרים כלל, אלה נשפוט אך ורק את עצמו – ובכך נעורר גם את הזולת לתיקון ותשובה.

היה ומישהו בחר להוכיח את חברו בכל זאת, חייב הוא להקפיד על הכללים: להיות נקי במעשיו מאותו הקלקול, לפנות אל חברו בדרך דוגמא בלבד, לדבר בנחת ובלשון רכה, ולעשות הכל שלא לביישו או להעליבו.

התורה אינה ספר סיפורים היסטורי, התורה היא ספר הוראה לחיים נכונים וטובים. כיוון שבחרה התורה להציג לנו את דברי התוכחה של משה לבני ישראל, כנראה שתוכחה זו מכוונת גם ישירות אלינו.

גם עלינו לקבל באהבה את דברי התוכחה, לגלות הכרת הטוב לקב"ה, ובזכות תפילותינו יופיע משיח צדקנו, ונזכה לגאולה האמיתית והשלימה – במהרה בימנו ממש.