עגלת קניות |
||||
|
כניסה לחברים רשומים |
רעיון לפרשת השבוע "דְּבָרִים" |
||||||
הרב ערן שצמן | כדורינט | ||||||
9/07/2013 12:15 | ||||||
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן" ● כולם אוהבים לשפוט, ולהוכיח אחרים ● רגע לפני הטעות הכואבת - למדו ממשה רבנו כללים, איך להוכיח אחרים ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "דְּבָרִים"
דְּבָרִים – מלשון דיבור קשה. כבר בתחילת ספר "דְּבָרִים" מזכיר משה לעם ישראל ברמיזה, את כל הקלקולים והחטאים הגדולים שעשו במהלך המסע במדבר. יש ללמוד ממשה כיצד להוכיח אדם על מעשיו השליליים, איך לנהוג בו כדי שהתוכחה תיקלט, והאדם, מבלי להיעלב, יתקן מעשיו. משה הזכיר לבני ישראל שמות של מקומות לאורך המסע במדבר, ובכך רמז להם איכן חטאו: כללי הזהב להוכיח אחרים: כלל 1 - אין לתקוף ישירות את האדם, שלא יפגע כבודו, ויתנגד לתוכחה. כדי שיהיה פתוח לקבל, יש להשתמש ברמיזות, דוגמאות ומשלים – לתת לאדם להבין מתוך הרמז או המשל, היכן קלקל. משה מזכיר את המקומות בהם קלקלו ברמיזה "מפני כבודן של ישראל". גם נָתָן הנביא הוכיח את דוד המלך על ידי משל "כִּבְשָׂת הרָשׁ" - על כך ששלח את אוריה החיתי למלחמה למות, ולקח מיד את בת שבע אשתו לאישה. דוד, לא הבין תחילה כי במשלו של הנביא, העשיר (אשר גזל לעני את כבשתו היחידה), נמשל אליו. כאשר התבקש דוד להגיב על המשל, פסק את דינו של העשיר בסיפור - "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת". לאחר שאמר לו נתן הנביא כי הוא האיש: "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד, אַתָּה הָאִישׁ" (שמואל ב פרק יב) הבין דוד מהמשל את חומרת מעשהו - התחרט מיד, התוודה, וקיבל על עצמו תיקון – " וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן, חָטָאתִי לַה'". כלל 2 - יש להפריד את האדם מהבעיה – יש לגנות ולתקוף את מעשהו של האדם והתנהגותו השלילית, ולא לתקוף את האדם ישירות, ולכנות אותו בכינויי גנאי מעליבים. לאדם המותקף ישירות יש טבע להתגונן, להשיב מלחמה, ולא לקבל תוכחה, גם כאשר היא אמת. "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם" – משה אינו מכנה את בני ישראל בכינויי גנאי – ואינו מאשים אותם שהם טרחנים, ואוהבי מריבה, אלה מציין לרעה רק את התנהגותם השלילית - "טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". כלל 3 - אין להוכיח אדם מיד לאחר המעשה, בשעה של כעס או מריבה. יש להמתין לעיתוי הנינוח ביותר לתוכחה. משה הוכיח את עם ישראל סמוך למיתתו זמן רב אחרי שקלקלו, כך למד מיעקב אבינו, שהוכיח גם הוא את בניו סמוך למיתתו, שנים רבות אחרי קלקוליהם. "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת ... הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם..." (בראשית פרק מח' מט'). אדם, הבא להוכיח את האחר, מתוך כעס, עשוי להשתמש בתוכחה כפורקן לכעסו, ולהישמע תוקפן. תוכחה שכזו תגרור התנגדות ודחייה מצד המקבל, ועל כן לא תהיה אפקטיבית. יש להוכיח אדם פעם אחת על מעשה שעשה, ולא להזכיר לו שוב ושוב במהלך חייו - זו הסיבה שיעקב הוכיח את בניו לפני מיתתו, ביודעו שלא ישגה וישוב להוכיחם. כלל 3 – בכל דבר תוכחה, יש להתחיל בשבח לאדם, לאחריו דבר התוכחה, ולסיים שוב בשבח נוסף – לעטוף את התוכחה במילים חמות לפניה ולאחריה, שידע האדם שאינו נחשב למקולקל, אלה רק כשל במעשה קלקול נקודתי. משה פותח בברכה של שבח, ומציין שבני ישראל רצויים ואהובים על ה', ועל כן יברך אותם: "ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם". מוכיח אותם שהם מכבידים את הדיון על הדיינים, בכך שמביאים עוד ועוד עדים, ולא נותנים למשפט להיגמר. וגם לאחר שהפסידו בדין אוהבים לריב ולקטר - רוגנים. ומסיים משה שוב בדברי שבח לבני ישראל – "וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת", משבח את בני ישראל על שהיו צייתנים, שיבחו את עצתו, והסכימו לשמוע בקולו. כלל 4 – חייב המוכיח להיות נקי במעשיו. שלא יהיה ידוע שהמוכיח עצמו נכשל גם הוא באותו הקלקול – מי שבא להוכיח וידיו אינן נקיות, לא תהיה בתוכחתו כוח, ולא ישמעו לו. כמו שנאמר במגילת רות "וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", שהיו השופטים מושחתים יותר מן הנשפטים, והיו משיבים להם העם, ולא מוכנים לקבל מהם תוכחה. "טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ" – השופט היה מוכיח את הנשפט על מום שיש בו ("קיסם מבין שיניך"), ואילו הנאשם היה מוכיחו בחזרה על מום גדול יותר שיש בו ("קורה מבין עיניך").
העיד הקב"ה על משה: מכח עדות זו, יכול היה משה להוכיח את בני ישראל, על כך שיש בהם פגם אמונה חמור - "וּבַדָּבָר, הַזֶּה אֵינְכֶם, מַאֲמִינִם, בַּה' אֱלֹקֵיכֶם...". כלל 5 – שתהיה למוכיח סמכות בעני האדם אותו מוכיח, כדי שישמע לו. מעשים שביצע בפועל המוכיח לטובת המוכח, המקנים לו סמכות, ומעידים כי לנגד עניו עומדת טובת המוכח בלבד. "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן" - מסביר רש"י - "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ..." - כלל 6 – "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אמר הלל הזקן (פרקי אבות, ב). אומר משה לבני ישראל: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה, לֹא תָבֹא שָׁם", או במילים אחרות אומר משה: גם אני כשלתי אתכם במדבר, ונענשתי שלא להיכנס לארץ ישראל כמותכם. משה חי עם דור המדבר, עבר יחד איתם את המסע במשך 40 שנה, ונענש כמותם - מכאן שהוא חווה על בשרו את כאבם, מבין לליבם, ומכוח זה יש לו גם את הזכות להוכיחם. כלל 7 – אם יש סבירות שהתוכחה לא תישמע – אין להוכיח את האדם על מעשיו. אכן יש חובת הוכחה על כל אחד מישראל, כשרואה את חברו מקלקל, אולם אם התוכחה תביא לשנאת חינם, או למריבה – אז עדיף שלא להוכיח, ועל כך נאמר "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" – שלא תביא התוכחה את המוכיח לידי קלקול, שהוא גדול יותר, מן העבירה אותה רצה להוכיח. "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (מסכת יבמות, דף סה) – אם ידוע מראש שהאדם לא יקשיב לתוכחה, אין להוכיח. או כפי שתימצת שלמה המלך: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". (משלי ט8) לסיכום: היה ומישהו בחר להוכיח את חברו בכל זאת, חייב הוא להקפיד על הכללים: להיות נקי במעשיו מאותו הקלקול, לפנות אל חברו בדרך דוגמא בלבד, לדבר בנחת ובלשון רכה, ולעשות הכל שלא לביישו או להעליבו. התורה אינה ספר סיפורים היסטורי, התורה היא ספר הוראה לחיים נכונים וטובים. כיוון שבחרה התורה להציג לנו את דברי התוכחה של משה לבני ישראל, כנראה שתוכחה זו מכוונת גם ישירות אלינו. גם עלינו לקבל באהבה את דברי התוכחה, לגלות הכרת הטוב לקב"ה, ובזכות תפילותינו יופיע משיח צדקנו, ונזכה לגאולה האמיתית והשלימה – במהרה בימנו ממש. |
||||||
|
||||||
אולי תרצה לקרוא גם: |