הראפר המצליח שהגיע אל היהדות

משה לוי בן דוד, לשעבר ג'אמל שיין (Shyne), מספר את סיפורו המדהים, על הילדות בשכונות הפשע של ניו יורק, ועל ההצלחה האדירה בתחום הראפ, עד התקרית האיומה שהובילה אותו לכלא ● בראיון ל"הידברות" הוא מסביר כיצד הגיע ליהדות - ואיזה מסר יש לו עבורינו

משה לוי בן דוד הוא לכאורה עוד חסיד ירושלמי טיפוסי. כזה הצועד על מדרכותיה של העיר העתיקה, מעשה שבשגרה, כשלצדו מתנופפים בדילי הציצית, ופאות חסידיות מעטרות את צדעיו. תוסיפו למראה הזה, גם מכנסיים תחובות בתוך גרביים, וזקן צמרי וסבוך. טיפוסי אמרנו, לא?

ועכשיו תחשבו על זמר ראפ מצליח, שחור עור וקירח, עטוי שרשראות וברייקדנסר גמיש - ותצליבו.

משה לוי בן דוד הוא למעשה הראפר ג'אמל שיין בגלגול הקודם הלא רחוק. בשנת 2009, עם שחרורו מהכלא בארצות הברית, שיין חצה את הקווים אל השחור שבעבר השני, העולם היהודי חרדי.

זיכרונות הילדות: "פעלנו רק בשביל לשרוד"

שיין נולד להורים אפרו-אמריקנים שהתגוררו בבליז. אביו שימש עורך דין, ומאוחר יותר ראש ממשלת בליז, ואילו אמו עבדה במשק בית. כילד בשכונת עוני רווית מצוקה, דבק שיין הצעיר בחבורת רחוב פראית, שנהגה להתפרנס בעיקר מגניבות ומעשי ונדליזם, דבר שלא תרם במיוחד לחינוכו.

"היו שנים שרצו לשים אותי במוסד סגור", הוא משתף. "אמרו שאני סכנה לסביבה. למפרע התברר שמוסד למחוננים היה יותר מתאים לי, אחרי שחשפתי כמה כישרונות, אבל הייתי ילד שובב וקונדסי, מצאתי את עצמי במריבות ותגרות רחוב כל הזמן".

אחת מהתגרות המדוברות הותירה את שיין עם קרע בכתף כתוצאה מירי באמצעו של ויכוח. "הסביבה שלי היתה מורכבת מגברים אלכוהוליסטים, נשים מוכות וילדים פושעים", הוא מתאר את העולם שלתוכו הוא נולד. "פעלנו רק בשביל לשרוד, לא יותר מזה".

מה הקשר בין סביבת הילדות שלך לגילוי בורא עולם? היית ילד רוחני?

"אפשר לומר שלא היו לי הרבה ברירות. נולדתי במגמה להילחם, אז הפכתי להיות גבר עם גאווה. אבל תמיד הרגשתי שיש מישהו מעלי שיותר טוב ממני. אהבתי את הסדר הזה, אבא, אמא, סבא, סבתא, מורים - כל אלו היו נראים לי כמו מגדל שבנוי מעלי, ואליהם צריך לשאת עיניים. הקשר עם אלוקים היה לי טבעי, היה ברור לי שיש יוצר לסיפור הזה".

האלבום הראשון: תגובות נלהבות מהקהל

באיזה שלב גילית את החלק המוזיקלי – האמנותי שבך?

"זה קרה כמובן מאליו, ראיתי את זה כצ'ופר של ה' על מגמה של 'סור מרע' שאימצתי לעצמי באותה התקופה". שיין מספר על גיל 18 בברוקלין, ועל היותו מוקף בחברה רדודה ופושעת. "החברים שלי התעסקו כולם בסמים, ונדליזם ופלילים. זה היה שלב בחיים שלי שאמרתי לאלוקים 'אני לא אהיה כזה'. אז קניתי אופניים עם 18 הילוכים, והשכרתי את עצמי כשליח לכל מיני עסקים קטנים. בזמן שחברים שלי עישנו ביצעו שודים, הייתי מדווש במשך שעות כדי להרוויח מעט כסף ולא להתבטל כמותם. הדבר הזה הציל אותי מהידרדרות.

"תוך כדי רכיבה באופניים הייתי מזמזם לעצמי מקצבי ראפ שונים, בוב מרלי, בוב דילן. לא חשבתי לרגע שיש בי משהו יוצא דופן, כולם שרים במקלחת... אבל אהבתי את ההתפרקות הזו, השירה שהתאימה לי לאוויר ולמוזיקה, לרוח האינסופית, הרגשתי בדקות האלה על גג העולם, אף שבסך הכל העברתי איזה המבורגר מהמסעדה אל הבית". רק לאחר תקופה, כאשר החל שיין לעבוד על מוסיקה משלו, הוא החל להבין פתאום את הפן החדש והמלהיב שהוא הצליח ליצור בעצמו. הפנייה לאנשים הנכונים בתחום היוותה את פריצת הדרך, והאלבום הראשון שהופק גרר תגובות נלהבות מהקהל.

היתה מטרה?

"ראיתי לנגד העיניים שלי כל הזמן את ילדי הרחוב האלה שגדלו איתי. רציתי לשדר להם איכשהו ש'תראו לאן אפשר להגיע, אל תוותרו לעצמכם'. רציתי להראות שהאלימות היא לא הדרך, ולנסות להשפיע עליהם גם באמצעות המוזיקה שיצרתי".

התקרית שהובילה למקום הנמוך ביותר

לכאורה נדמה היה ששיין עלה על דרך המלך: הוא הצליח לשקם את עצמו ולפתוח קריירה מוזיקלית, להתנתק מהסביבה הקלוקלת ולהיות אחד מהחבר'ה. אבל, המקרה המצער שהתרחש בלילה אפל, במסיבת מועדון אמריקאית, שלחה אותו לכלא ל-10 שנים.

על נסיבות האירוע קשה לשיין להרחיב, גם בשל המרחק של זמן. הוא מתאר כי היתה זו אפיזודה שטותית. פגיעה מילולית שהתפתחה מהר מאד לכדי גילוי אלימות, והכבוד, הוא זה שלחץ על ההדק.

"ככה זה כשאתה מרגיש גיבור העולם, כוכב על. אתה צועד ברחובות בצעדים מתוזמנים, מסתכל סביב ממבט אלכסוני, מרגיש שהכל פה שלך, באילוזיה הזו. כשמישהו מעז לחרוק שן או להביע ביקורת, אתה פועל כמו רובוט, בלי שיקולים בכלל". התקרית הזו בעיני גר הצדק, היתה 'הכי עמוק שאפשר לרדת', ומשם לדבריו, הוא התחיל לעלות.

במהלך שהותו בכלא, היתה למשה התשוקה לאלוקים. כאשר הגיטרות, האולפנים והבמאים היו הרחק אי שם, מצדם השני של הסורגים והבריחים. היה לו הפנאי לחשבון הנפש. כזה שהביא אותו למסקנות על אודות חייו, קטנות קומתו ובעיקר, הבועה הגדולה שבתוכה הוא חי עד עתה.

נסה להגדיר את מה שמשך אותך ליהדות.

"מילה אחת: 'גבולות'".

לא היו לך מספיק כאלה? חוקי הכלא לא נשמעים גמישים מדי.

"אולי זה מה שבסוף הוביל אותי למסקנה הזו. חופשיות יתר היא סכנה איומה ליוצר, או לכל קרייריסט שמגיע קרוב לקצירת התהילה. יש לנו מספיק דוגמאות כאלה היום. אנחנו רואים אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. סלבריטאים, שועי עולם, אלופים ואמנים שלמרות הכסף, הכבוד, הכישרון או בת הזוג – הם נמצאים בזבל של החיים. רואים אותם נופלים לסמים, מנסים להתאבד, לא מצליחים להכיל את העולם. והכל כי אין להם גבול, כי הם חתרו כל כך אל החופש, אל חוסר המחויבות ופרצו הכל, וגילו שאין עוד לאן להמשיך".

שיין מספר על שמירת השבת הראשונה שלו, לפני שבע שנים: "פתאום הבנתי איזה דבר גאוני זה, אתה מתרוצץ שבוע שלם, עובד, מתרוצץ, נשחק. ובא אלוקים ואומר לך 'סטופ', רק תנוח. כן, וההגבלות הן לא הגבלות, כי אתה מתרגל לעשות הכל קודם, להעניק לך מנוחה מוחלטת, אפילו את המזגן תכוון מראש, ואת האוכל שיתחמם והכל... שלא תצטרך להתאמץ אפילו בשביל להדליק מתג. ואז אתה נבלם, מישהו מרים את בלם היד, ואומר שזה בסדר. תתגבר, ואז תתחיל שוב מהתחלה, זה תרגול מצוין".

אבל מלחמה היא מלחמה, ומשה מכיר גם עקובות מדם. "אני מגיע מהסלמס, אני יודע מה זה היאבקות, מה זה פשע, אבל אני יודע גם מה זה לא לצאת פראייר, אני לא מחפש חיים קלים, אני מחפש את היד הקשה, והמחייבת, כי רק ככה ארגיש גבר".

למרות ההשפלות והמוראות שעבר שיין בחייו, הוא עדיין נראה חזק וגאה, בדיוק כמו על תמונת אלבום ההיפ- הופ הראשון שלו, בהפקת דאף ג'ם.

"לא לשכוח את הפרופורציות של התפקיד שלך בעולם"

שיין הגיע לארץ ולא ברח מאלמוניות. הוא יצר לעצמו מעין 'קבוצת מותג', חבורה מצומצת של בעלי תשובה וגרים, שהתלבשה כמוהו ויצרה קליקה חברתית מעניינת מסוגה בישיבת התפוצות שב'הר ציון' בירושלים. גם את המוזיקה הוא לא זנח מאחור, ואחד האלבומים שהפיק לאחר גרותו נקרא 'משיח' באנגלית. ובו טקסטים מעודנים יותר, שיכולים להשתלב בעולם הדתי בלי ספקות, כך לדבריו.

הדמויות התנ"כיות שעמן הוא מזדהה הן משה רבנו ודוד המלך, שילוב מדהים לדעתו, של מנהיגות ושררה יחד עם ציות ועבדות לקב"ה. שיין מוצא עצמו בתדירות מתנהל על הקו הזה, מנסה לדבוק במידותיהם של מנהיגי האומה. גם כאשר דמותו המוכרת זוכה למבטי הערצה ברחוב, ותחושת 'המלוכה' מחלחלת בעיצומה של הופעה. "אבל בסופו של יום אתה שוב עבד לקדוש ברוך הוא, וזה מה שיפה, כי גם אחרי הופעה מטורפת של אמצע הלילה, אתה פורש לצד ומתפלל ערבית בכזו הכנעה, ואתה לא שוכח את הפרופורציות של התפקיד שלך בעולם".

את ימיו היום מבלה שיין ברובע היהודי שבירושלים. הוא מחובר מאד למרכז "אש התורה", ועדיין יוצר שירה בסגנון הייחודי שלו. הפן היהודי החדש שלו, מתחבר מאד לנביאים ולמנהיגי הדור, ואפשר למצוא אותו גם באישון ליל של מוצאי שבת מעפיל אל 'נבי סמואל' – ציונו של שמואל הנביא.

משה מאמין שהצדיקים מעניקים לו כוח, ואין כמו התפילה הטהורה במקום קבורתם של מליצי היושר שנוסכת כוחות בלב כל אדם בעל נפש. כמי שמקורב לחצר "תולדות אהרן" ועד לא מזמן אף התהדר בלבוש המפוספס, הוא בוחר לשאוב הנהגות והליכות מבאר מים החיים של גדולי הדור, הבקיאים בנבכי העולם הסבוך הזה. ה"דעת תורה" אליה הוא כופף את עצמו כיום, היא החופש הגדול שלו, כאדם מאמין הרואה את חירותו דווקא בביטול שעבודו לרצונותיו.