רעיון לפרשת השבוע "פִּינְחָס"

"וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" ● האם רק סבל ויסורים יכולים לשנות את האדם לטובה? ● באילו תנאים פורץ החוצה הכוח הסודי, הקיים בליבו של כול יהודי? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "פִּינְחָס"

פִּינְחָס ראה איך נשיא שבט שמעון (זִמְרִי, בֶּן סָלוּא) בועל נערה מִּדְיָנִית לעני משה, במטרה להתריס כלפיו ולבזותו לעיני כול – במעשה גבורה של רגע, דקר והרג פִּינְחָס את זִמְרִי ואת המדיינית ברומח, תוך שהוא מסכן את חייו, לעני אנשי שבט שמעון הזועמים.

בכל יהודי קיים כח "פִּינְחָס" שכזה, כח של קנאות יהודית, הפורץ מן היהודי ברגע של אמת.

כח "פִּינְחָס" הוא הנקודה בה יהודי אומר "עד כאן", הנקודה בה היהודי חש כי עצם מהותו כיהודי תתערער, במידה ולא יעשה מעשה גבורה. לפעמים יכול אדם לעבור חיים שלמים רחוק כביכול מתורה ומצוות, ואולם ברגע קיצוני אחד, הכול יכול להשתנות, והאמת תפרוץ ממנו לעיני כול.

"בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי"
המהפך יכול להתחולל כאשר מגיע יהודי אל מצב קיצון חמור, ואינו יכול להישאר עוד אדיש.

למשל אם יכריחו יהודי לפגוע במו ידיו בספר תורה קדוש – משהו פנימי בו יצרח, והוא לא יוכל לבצע, ללא קשר איך בחר לחיות את חייו עד לאותה העת.

באותו הרגע שיידרש יהודי לחלל ספר תורה קדוש תפרוץ ממנו קנאת ה' – והוא יעדיף להיפגע, ולא לעשות מעשה שכזה.

זו נקודת האמת בתוך ליבו של יהודי, הכוח שלעולם לא יוכל להודות בקיומו, עד שיחוו אותו על בשרו.

זהו העקרון "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם" – כי בתוך כול יהודי חבויה השכינה הקדושה, רק שלעיתים אורה חלש ביותר, ואטום בשכבות של קליפות רוחניות, תוצאה משנים של חיי ריחוק מדרך האמת.

"וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ."
ברגע בו יבחר הקב"ה להעמיד את האדם בניסיון, ויציב אותו במפתיע מול איום רוחני קיצוני – גם היהודי הרחוק והאטום ביותר, ימצא עצמו מחרף נפשו לשם שמים.

מסופר במדרש בראשית רבה על "יוסף משיתא", יהודי שחי בזמן חורבן בית המקדש השני, והיה גרוע מרוב היהודים בני זמננו – היה מבזה את עם ישראל, חי כמו רומאי רחוק מהמצוות, והגרוע מכול היה מלשין ומוסר יהודים לשונאי ישראל.

כשכבשו "שונאים" (ככל הנראה הכוונה לרומאים) את בית המקדש, פחדו להיכנס לתוכו, ועל כן רצו שיהודי ייכנס ראשון ויתחיל בביזה. לשם כך קראו ליוסף משיתא, והבטיחו לו שיקבל במתנה כל כלי שיבחר להוציא מהמקדש ראשון.

נכנס יוסף משיתא והוציא את מנורת זהב. כשראו הרומאים במה בחר, אמרו לו:
"אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו" (מנורה כזו ראויה לקיסר לא לך); הורו לו להיכנס שוב ולקחת חפץ אחר.

מרגע זה יוסף משיתא כבר סירב להיכנס שוב. הציעו לו אויבי ישראל כי יקבל תחת המנורה כספי מכס של שלוש שנים, והוא עמד בסירובו. החוויה של הוצאת המנורה הקדושה ומסירתה לרומאים גרמו לו לשינוי פנימי עמוק.
מיד אמר לרומאים: "לא דיי שהכעסתי לאלוהי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שנייה?!".

איימו עליו שאם לא יכנס שוב יענו אותו, אך הוא עמד בסירובו, ועל כך נענש למות בייסורים:
"נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר:
'ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי'".

דמותו של יוסף משיתא משמשת כדוגמה וסמל לאותה "נקודה היהודית" שמפעמת בלבו של אחד מישראל. לפעמים הקב"ה בוחר לשים את האדם במצב חיים חדש, שולח לו מאורע קיצוני, ששובר את שגרת חייו השלבים – לפתע אותה נקודה יהודית מזדעזעת, הקליפות נסדקות – והאור הפורץ מליבו של היהודי, מתחיל להעיר בנשמתו בעוצמה, ומביא אותו לידי מעשה קנאות קיצוני לשם שמיים.

"וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם - אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
כאשר יהודי בוחר לעשות מעשה הקרבה לשם שמים, נותן לאור לפרוץ מליבו, ולקנאות הפנימית להשתחרר, אז מתחולל עבורו הנס, והוא מקבל כוחות עשייה, שלא הכיר בעצמו מעולם.

פִּינְחָס במעשהו עצר את המגיפה, והציל את עם ישראל מן הדין.
כול יהודי יכול ברגע אחד של גבורה לקרוע את מידת הדין מעל ישראל. בשואה האיומה נחשפו אינספור סיפורים של מעשי גבורה שכאלה, בהם יהודים שהיו "חילונים" כביכול, העדיפו למות על קידוש השם, להציל יהודים אחרים, להניח תפילין בסתר, לצעוק שמע ישראל ...לא להיכנע לצוררים, ולא לבגוד בניצוץ היהודי שבקרבם.

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
הקב"ה לא מוותר על בניו ובנותיו, הוא דורש אותם לשוב אליו בטוב או במוטב. יהודי יכול לחיות את כול חייו, ולהצהיר שהוא כביכול אינו מאמין, אך ברגע אחד של אמת כואבת - להקריב את חייו ברגע.

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם"
לא צריך לנסות את הקב"ה ולהגיע אל האמת מאונס. הטוב ביותר הוא לגלות את האמת מאהבה, ולהתענג על הקב"ה וקדושתו בכול יום מחדש.

הקב"ה אוהב את ילדיו ורוצה להטיב להם, הברית שכרת עם אברהם אבינו מתקיימת בכול יהודי ויהודי עד לדורנו אנו, ובזכות שאבינו אברהם עמד במבחן העקידה, אנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות חיי "שָׁלוֹם", מבלי שנאלץ להגיע אל נקודות מבחן קיצוניות משלנו.

התורה הקדושה חוזרת שוב ושוב על עקרון זה, ואפילו בתפילת "שמע ישראל" נאמר:

"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם … וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם, .. וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה..."

במילים אחרות: אל תביאו עצמכם לנקודות קיצון, שאז יאלץ היהודי שבכם לפרוץ החוצה מאונס - כתוצאה מן הלחץ:
"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים פרק ד).

אומר הקב"ה על פִּינְחָס: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
כולנו צריכים ללמוד ממעשה פִּינְחָס ולהתעורר בזמן. בכול יהודי קיים האור האלוקי הרוצה להשתחרר, ולהשיבו אל המוטב - להחזירו אל דרך אבותיו, דרך האמת של התורה. אבל גם היצר הרע חזק ונלחם על האדם, מנסה להדביקו אל חיי קלקול ללא קדושה, להכניעו לחיי חומר משעבדים.

אם כול יהודי יתבונן לרגע אל תוך ליבו פנימה, ויבחר לראות את האמת שלשמה בא לעולם, יבחר לעשות מעשה גבורה מרצון, לתת ל"פִּינְחָס" שבו לחסל את היצר הרע, ולהשיבו אל דרך התורה – נזכה כולנו לחיי שלווה בארצנו, יגיע משיח צדקנו, יבנה בית המקדש, ונזכה במהרה לגאולה האמיתית והשלימה.