רעיון לפרשת השבוע "בָּלָק"

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה" ● האם הצרות הן יד "המקרה"? ● ואולי דווקא הקשיים בדרך – הם שמורים לנו מה לתקן? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "בָּלָק"

הקב"ה מדבר עם האדם בסימנים. ולעיתים כשהאדם סוטה מן הדרך שולח אליו הקב"ה מלאך, כדי שישנה משהו במציאות חייו, ואז אולי יבחר האדם לקרוא את הסימנים בזמן, וישנה דרכיו לטובה.

תחילה הסימנים קלים, ורק משבשים לאדם תוכניות מזדמנות בחייו. אך ככל שלא יפנים את הדרוש תיקון, ימשיך להאשים את כולם במצבו, תתגבר עוצמת הסימנים – והאדם עשוי למצוא עצמו בעצירה מוחלטת של מסלול חייו.

"וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ" -
כותב רש"י - " לְשָׂטָן לוֹ" - מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד.

בִּלְעָם יוצא לדֶּרֶךְ לעשות מעשה היפך רצונו של הקב"ה. הוא יוצא לקלל את ישראל בעוד שהתיר לו הקב"ה ללכת אל בָּלָק כדי להגיד את דבר ה' בלבד. הקב"ה שולח אל בִּלְעָם סימנים לתקן את מעשיו - אולם התעלמותו מהם, מביאה את בִּלְעָם לבסוף אל נקודת ההשבתה, הנקודה בה נעצרת לו הַדֶּרֶךְ.

"וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ."
האתון רואה את מלאך ה' וסוטה מן הַדֶּרֶךְ, וזהו למעשה האיתות הראשון שמקבל בִּלְעָם – רצה הקב"ה להראות לו, כי הסוטה האמיתי מן הַדֶּרֶךְ זה
למעשה הוא, וכי הוא אינו עושה את שהורה לו הקב"ה.

אך הפוסל במומו פוסל, ובִּלְעָם מאשים ומכה את האתון, בעבור אותו החטא (הסטייה מן הדרך) שהוא עצמו כושל בו.

"וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה'"
כאשר מקבל האדם איתות קטן לעשות תשובה ולתקן, אך הוא מתעלם וחושב כי הכל בחיים מקרה, אז נשלחים אליו משמיים איתותים כואבים יותר - החיים הולכים וסוגרים עליו "גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה".

הקב"ה מנסה להראות לאדם את דרך האמת, להוביל אותו במסלול חדש, שיהיה לו קשה יותר לסטות ממנו.

"וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר"
בִּלְעָם מתעלם מהסימן הראשון, ועל כן מה שהחל בסטייה קטנה של הָאָתוֹן מן הדרך, הופך לכאב של ממש, כאשר שוברת הָאָתוֹן את רגלו של בִּלְעָם על גדר האבנים.

רגל מסמלת צעידה בדרך, ואצל הקב"ה כל סימן שנשלח לאדם נבחר עפ"י עקרון של - מידה כנגד מידה. שבירת רגלו של בִּלְעָם, באה ללמדו כי צועד הוא בדרך מקולקלת, דרך שאינה כפי רצון ה'.

באיבר בו קלקל שם גם יקבל את האיתות לתקן - אדם מקבל פצע או כאב באיבר מאברי גופו, או קלקול במשהו החביב עליו מרכושו – לרוב במקום הקלקול שם ימצא גם את ההזדמנות לתיקון – זוהי מתנה מהקב"ה, הבאה לעורר את האדם בהתאם לדרגתו הרוחנית, להורות לו איכן טעה ומה עליו לתקן, במטרה להציל אותו בזמן מן הסבל והייסורים.

"וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ"
בִּלְעָם בוחר להתעלם גם מהסימן השני, ומאשים ומכה את הָאָתוֹן, שכביכול היא הגורם לסבלו, ואינו מבין כי מעשיו שלו עצמו הם הגורם, והאתון היא רק המציאות החומרית המשקפת לו את קלקוליו.

"וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל."

'אֵין יִסּוּרִים בְּלא עָוֹן' - יש אדם שעל אף הייסורים, הבאים עליו, חושב שהוא זה השולט בחייו, ומנסה לתקן בעצמו את צרותיו, ע"י שמאמין רק בכוחו שלו ובעוצם ידו.

בתוך כך הוא אינו פונה לעזרת הקב"ה, אינו מנסה לתקן דרכיו, וממשיך בדרכו המקלקלת, תוך שהוא מאשים את כל סבביו במצבו, ואינו מחפש את הפתרון האמיתי – התיקון והתשובה.

"אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" – זה מצב קשה בו האדם מאבד למעשה את חופש הבחירה שהיה לו עד כה. לאחר שקלקל והתעלם מכל הסימנים, בוחרים מן השמים להשבית אותו, לשלול את חירותו ולהוציא אותו בכוח ממסלול חייו, ולהסיט אותו מן הדרך הרעה אשר בחר ללכת בה (האדם יחוו: גירושין, תאונה, מחלה, פשיטת רגל, הסתבכות עם החוק, בן משפחה חולה, פיטורין, אובדן וכד'...).

"וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם" – האתון מייצגת את החומריות בעולם, את כוח ההתנגדות של החיים.

"וַתִּרְבַּץ" – זה המצב בו החיים משביתים את האדם – ודרכו נעצרת. במצב זה האדם כה אומלל עד שהוא מתחיל בהרהורי תשובה מאונס ולא עוד מרצון.
בשלב הזה הוא כבר מתקן את מעשיו, נותן צדקה, רץ לקבל ברכות מרבנים, מגיע לבית הכנסת להתפלל, מניח תפילין ...– מבין שטעה וכי יש דין ויש דיין בעולם.

אם יביט האדם לאחור ויבדוק את התנהלות חייו לאורך הדרך עד לאותו רגע מר, יגלה כי קיבל סימנים מקדימים רבים, ונשלחו אליו הזדמנויות רבות לתקן את דרכיו, אולם, ככל הנראה, הוא בחר באופן קבוע להתעלם מהם – וקרה להם "יד המקרה".

יש כאלו שימשיכו להילחם בקב"ה גם מתוך מצבם הנואש, ויסרבו בכל תוקף להכניע עצמם לדרך התורה והאמת – אלו יגיעו מהרה לאבדון מוחלט.
אולם אלו שיבחרו לתקן, וייקחו על עצמם תשובה, יתנו צדקה, ויתפללו לקב"ה מעומק ליבם – יזכו לראות מהרה ישועות, וניסים בחייהם.

"וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל" - בִּלְעָם מכה את אתונו, והיא יודעת כי לא ה"מַּקֵּל" הוא זה המכה אותה, אלה בִּלְעָם האוחז בו. האתון שואלת את בִּלְעָם "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי…".

בִּלְעָם אינו מודע לכך כי הקב"ה מייסר אותו, וכי הוא זה האוחז במקל ייסוריו, שמטרתו לעוררו לתיקון דרכיו. על כן מאשים בִּלְעָם את ה"מַּקֵּל" שמכה אותו במצבו – את האתון.

בִּלְעָם אינו רואה מי באמת אוחז במקל, ומי הוא זה המנהל את חייו - "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי..." (את האשמה – המציאות היא האשמה), כביכול אין דין ואין דיין.

"וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ, וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו".
כאשר הקב"ה מרחם על האדם המתייסר, ונותן לו לראות לבסוף את האמת, האדם עשוי לקבל סימן משמיים - מעין גילוי רוחני, שיעזור לו להבין את האמת.

זו התחנה האחרונה, ההזדמנות האחרונה , הניתנת לאדם לתקן לפני האבדון.

יש כאלו שחוו מוות קליני וראו משפט של ממש בעולם האמת, ויש שחלמו חלום ובו מסר ברור, ויש שפגשו רב גדול, שאמר להם מה עליהם לעשות כדי להינצל, כל איש והדרך שבחר הקב"ה לפקוח את עניו.

לא ניתן לברוח מהאמת, ולא ניתן לברוח מהקב"ה – באנו לעולם הזה לתקן ולעשות תשובה. אפשר להאשים את החיים, אפשר לנסות ולהסביר כל צרה ובעיה כיד המקרה, זו דרך שתוביל אל יותר ייסורים ואולי אף אל האבדון.

הקב"ה אבא טוב ומטיב לישראל, ורצונו שבניו יעשו תשובה וישובו אליו. התורה מלאה במסרים אלו מכל כיוון אפשרי. יהודי צריך לקרוא את הסימנים בזמן, לקחת על עצמו תיקון ותשובה, ובכך ימנע מעצמו את הייסורים, ויבנה לעצמו חיי אושר ובטחון – הן לחיי החומר בעולם הזה, הן לחיי הנצח לעולם הבא, והן לימות המשיח במהרה בימינו ממש.