רעיון לפרשת השבוע "חֻקַּת"

"וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" ● למה נענש משה שהכה בסלע? ● איך אפשר להוציא מכל יהודי את הטוב הפנימי שבו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "חֻקַּת"

לכאורה לא ברור למה נענש משה על שהכה בסלע במקום שדבר אליו (" לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"). והרי הקב"ה בעצמו אמר למשה שייקח את "הַמַּטֶּה - "קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו".

וכן למדנו כבר בספר שמות, בהיות העם "בִּרְפִידִים" (40 שנה קודם לכן), ששם ציווה הקב"ה את משה במפורש להכות בצור כדי שיצאו ממנו מים.

"וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם" ...

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, ... וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ... וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם" (שמות פרק יז)

מדוע, אם כן צריך היה משה להיענש, על שהכה בסלע, במקום לדבר אליו?

"וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה"

כדי להבין את ההבדל בין האירוע "בִּרְפִידִים", לבין האירוע " בְּקָדֵשׁ", יש להבין תחילה מדוע לפתע, 40 שנה לאחר יציאת מצרים, שוב העם צמא למים.

כתוב בתלמוד הבבלי: "שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן.
באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מן - בזכות משה; מתה מרים - נסתלק הבאר, שנאמר "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהן" (מסכת תענית ט' א').

במהלך 40 שנות נדידה במדבר לא היה העם צמא למים, כוון שקיבלו מים בשפע מבארה של מרים - באר מים נסית, בדמות סלע מתגלגל, אשר לוותה את בני ישראל בנדודיהם במדבר, וממנה יצאו מים. באר זו ניתנה להם לזכותה של מרים הנביאה, וכאשר מתה מרים - פסקה הבאר מלנבוע.

לא כתוב שהעם התאבל על מותה של מרים, אלא ישר התחיל עם ישראל מתלונן על כך שאין לו מים – "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה... וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת".
על כך שלא גילו הכרת הטוב לקב"ה, ולא התאבלו על מרים, ועל כך שדבקו בנפשם הבהמית, הרוצה להשביע את תאוות הגוף החומרי תחילה, היה צורך ללמדם מחדש כיצד להעריך את החסד הניתן להם. הקב"ה רצה להביא את בני ישראל לידי הבנה שטעו בגישתם, שיגלו חרטה בליבם, ויעשו תשובה ותיקון - יקיימו את רצונן ה' מאהבה.

לשם כך בחר הקב"ה להציג לבני ישראל דרך הנהגה של סלע דומם. רצה להראות להם שסלע, שאינו זקוק לחסדי שמיים, כאשר מדברים אליו, מיד עושה רצון יוצרו - ונותן מים. רצה הקב"ה ללמד את בני ישראל שיעור, שאפשר שיעריכו את השפע הניתן להם, ויעשו רצונו מאהבה. ללמדם שגם ללא עונשים ומכות מן השמים, יכול האדם לעשות רצון בוראו.

כותב רש"י – "שאילו דברתם אל הסלע והוציא (מים), הייתי (אומר הקב"ה) מקודש לעיני העדה, ואומרים (בני ישראל) מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע, ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו.
כלומר: אם סלע דומם עושה רצונו של הקב"ה, בני ישראל, המקבלים מאיתו חיים ופרנסה, בוודאי מחויבים להכרת הטוב – ולעשות רצונו.

ביקש הקב"ה ממשה "קַח אֶת הַמַּטֶּה" - הכוונה לא הייתה למטהו של משה כדי שיכה בסלע, אלה למטה הידוע (ב"ה" הידיעה), שזהו מַטֵּה אַהֲרֹן, שהוציא שקדים ופרחים. הקב"ה ציווה לשמור מטה זה במיוחד לזמנים, בהם יהיה צורך לחזק את העם באמונה – "הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת, לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת, לִבְנֵי מֶרִי; וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי, וְלֹא יָמֻתוּ" (במדבר פרק יז).

כשם שיצאו פרחים ושקדים מהמטה היבש, כך רצה הקב"ה ללמד את בני ישראל, שניתן להוציא מים מסלע בכוח הדיבור בלבד. רצה להראות להם שאמונה ואהבת ה' נרכשת על ידי התבוננות. גם המטה, הנראה לכאורה יבש מבחוץ, וחסר חיות בעניו של האדם, יכול להוציא פרחים ופרות, כאשר נותנים לפנימיותו, הקדושה שבו, לפרוץ החוצה – " כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב." (שמואל א פרק טז).

כך כל יהודי כשיתחבר לקדושה הפנימית שבו, לאותו ניצוץ אלוקי הטמון בו – יוכל גם הוא להוציא מים חיים מהסלע הרובץ על ליבו – ומרגע שיבחר, לדבר ולהמיס את לב עצמו, יפרצו ממנו תורה, מצוות ומעשים טובים, וירוו את צימאונו של עם ישראל כולו.

עם ישראל שיצאו ממצרים היה עם של עבדים, המורגלים לבצע את הנדרש מהם בכוח הזרוע -רק כשמקבלים מכות. על כן, "בִּרְפִידִים" היה צורך להכות גם את הסלע, כדי שיראו, יפחדו וימלאו אחר רצון ה'. בהתאם לדרגתם הרוחנית הנמוכה, צריך היה להכות אותם כדי שילמדו יראת שמים מהי ("כָּפָה עָלהים הַר כְּגִיגִית").

אולם ילדיהם, שנולדו כבר כבני חורין, ולמדו במשך 40 שנה תורה במדבר, צריכים היו להיות בדרגה רוחנית גבוהה בהרבה מהוריהם – על כן בְּקָדֵשׁ, מיד לאחר מות מרים, כשאזלו המים, רצה הקב"ה ללמדם לעשות את רצונו באהבה, ועל פי הדיבור בלבד.

משה מצידו רצה לסנגר על עם ישראל – למנוע מצב שסלע כשמדברים אליו שומע, ועושה רצון ה', ואילו עם ישראל פחותים מהסלע, כשאינם עושים רצונו של מקום, כשמדבר אליהם – איך ייתכן שלעתיד לבוא יוצג הסלע, כטוב יותר בדרגתו מבני ישראל.
כדי ללמד זכות על ישראל בחר משה להכות את הסלע, ולא לדבר אליו (כפי שנצטווה), שלא להראות כי בני ישראל אינם מסוגלים לתקן עצמם על פי דיבור בלבד.

אולם בפועל הכעיס משה את הקב"ה, כשהראה לבני ישראל שרק על ידי מכות ניתן להוציא מים מסלע. לימד משה את ישראל לדורות, שרק כאשר מכים אותם, אז הם עושים תשובה. משה פעל היפך רצונו של הקב"ה, העביר לבני ישראל מסר ההפוך לכוונת ה' – על כן נענש בכך שלא ינהיג ויוביל את העם, אל גמר תיקונו בארץ ישראל.

הקב"ה רצה להעלות את עם ישראל בדרגתם הרוחנית, אל דרגת מֶדָבֵּר, שהיא דרגה רוחנית גבוהה, השמורה לאדם בלבד. להראות להם שבכוח הדיבור יכול מקל יבש לפרוח היפך הטבע, וכן בכוחו של הדיבור להוציא מים חיים מן הסלע.

הדיבור הוא ביטוי רוחני גבוהה לפנימיותו של האדם, ועל כן ניתן לאדם בלבד. הכאת הסלע השיבה את עם ישראל לאחור, נמוך אל דרגת מצרים והחומר, הכאת הסלע הציגה לעם את הגשמיות – הדרגה הנמוכה של הרצון לקבל לעצמו, שיש להכניעו בכוח הענישה.

"הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת, לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת, לִבְנֵי מֶרִי; וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי, וְלֹא יָמֻתוּ." (במדבר פרק יז)
משה לא התאחד עם כוונתו של הקב"ה בעת שהורה לו לקחת את "הַמַּטֶּה", שהוציא את הפרחים והשקדים. הקב"ה רצה שעצם ראיית המטה תחזק את בני ישראל באמונה. רצה הקב"ה שיכירו בכך שאותו הכוח האלוקי, המסוגל להוציא פריחה מעץ יבש, יכול ברגע גם להוציא להם מים מן הסלע. כוח היכול להציל יהודי מיצרו הרע, וגם לספק לו את כל מחסורו, ובלבד שילך בדרך התורה ויעשה רצונו.

מתוך כוח ההתבוננות במטה בלבד, היה עליהם לחדול מיד מתלונותיהם, ולגלות הכרת הטוב, ואהבה לקב"ה.

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ… וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם"
משה הבין ש"הַמַּטֶּה" תפקידו לשמש כסימן מאיים לאלו המורדים בקב"ה (הַמֹּרִים), והצגתו היא רק שלב מקדים לפני שיפרע מהם בעונשים קשים. על כן הציג להם משה את מטה אהרן הפורח, וקורה להם בשם הגנאי (הַמֹּרִים), ומיד הכה בסלע בְּמַטֵּהוּ ("וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ"), כדי להרתיע אותם, להצילם מן הדין, וללמדם שסלע עושה רצונו של מקום מיד כשמכים בו, ועל כן כדאי שיעשו גם הם רצונו של מקום, ושלא יגיעו לידי מכות וייסורים.

משה היה בטוח, שהעם המתלונן והצמא למים, אלו הם "בְנֵי מֶרִי", המורדים בקב"ה, ועל כן כינה אותם גם הוא "הַמֹּרִים" –על כך הענישו הקב"ה מידה כנגד מידה, והציג אותו ואת אהרן כממרי פיו - "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי, לְמֵי מְרִיבָה."

"וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם"
בכל יהודי טמון ניצוץ קדוש מעת הקב"ה יתברך, וכדי להמיס את האבן שעל ליבו, יש לקרבו באהבה אל דרך האמת, עד שיתחיל מתוך ההתבוננות והכרת האמת, לעשות רצונו בעצמו – ויפרצו גם ממנו מים חיים (תורה, מצוות ומעשים טובים).

קל ביותר לייאש יהודי שרוצה להתקרב – למשל לתת לו את ההרגשה שהוא עדיין עבד, הכנוע ליצריו, ועל כן לנקוט כנגדו בדרך של הפחדה. החוכמה להשתמש במילים מקרבות, ברמזים ובסימנים, כדי להעביר ליהודי, הרוצה להתקרב, מסר של אהבה, לעזור לו להגיע לעשייה מתוך רצון פנימי אמיתי להידבק בבורא עולם, ולהתחבר אל מידותיו ורצונו. להבין שרצון ה' להטיב לנבראים.

ככל שנזכה לקרב באהבה יותר יהודים אל דרך האמת, נציג בפניהם את היופי, העוצמה, ושמחת החיים, השמורים לשומרי המצוות ועושי רצון ה', ונביא אותם לידי טעימה ממקור מים חיים – כך נקרב כולנו את הגאולה במו ידינו, ונזכה במהרה להתגלותו של מלך המשיח ולבניין בית המקדש, במהרה בימנו ממש.