הופיע: כרך שלישי בסדרת הספרים 'השקדן'
מיוחד לגולשי 'כדורי.נט': פרק מתוך החלק השלישי והאחרון של הספר 'השקדן', המתעד את הנהגתו הציבורית של הרב שלום יוסף אלישיב זצ"ל, חבר בית הדין הרבני העליון בירושלים ● בספר מופיעות גילויי פרשיות עלומות, משולבות בתמונות נדירות בפרסום ראשון ומסמכים נשכחים שלא פורסמו מעולם
פחות משנה חלפה מאז פטירתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל. כעת רואה אור ספר 'השקדן' חלק ג', ובמהלך השבוע הקרוב הוא יופץ לחנויות בארץ ובעולם. מדובר בחלק השלישי והאחרון מסדרת ספרי 'השקדן' אודות חייו רבי הפעלים של הגרי"ש זצ"ל, הכולל כ-300 עמודים וכמאתיים תמונות ומסמכים, ויצא תחת הכותרת: "השקדן – הפוסק והמנהיג".
בעוד החלק הראשון מסקר את אשר עבר על הגרי"ש מילדותו ועד שנכנס לעסקי הנהגת הציבור; והחלק השני מתאר את דמותו שיחו ושיגו לשואליו ולסביבתו הקרובה, החלק המשלים הנוכחי נוגע בנושא חדש לגמרי – מהנהגותיו האישיות ובהנהגת הציבור. בספר מופיעות גילויי פרשיות עלומות, משולבות בתמונות נדירות בפרסום ראשון ומסמכים נשכחים שלא פורסמו מעולם.
הסיפורים המסוקרים בהרחבה מלאים גילויים חדשים, וגם ניתן ללמוד מהם על דרכו בנושא הנהגת הציבור התורני. פרקים אחרים מעלים על נס סיפורים פרטניים מחיי הבית והמשפחה, ומעולמו הפנימי האישי וחשבונות נפשו של הגרי"ש. מפי המקורבים אליו ביותר שרק אחרי פטירתו הסכימו לשתף אחרים בצפונותיהם ועדויותיהם.
מי מנע מהגרי"ש בצעירותו להתמנות לתפקידים בכירים ברבנות? כיצד החלה 'פרשת עמנואל' בחדרו של הגרי"ש? ואיך הסתיימה והשתתקה פרשת "גיורי צה"ל" בחדרו פנימה? אתר 'כדורי.נט' מגיש הצצה בלעדית לפרק מהספר החדש על תקופות בלתי ידועות בחייו של הגרי"ש אלישיב.
תחילת יציאתו לקהל אחרי הסתגרותו
שנות תחילת תש"מ, הגרי"ש בן השבעים, אחרי כשבע שנים מפרישתו מבית הדין הרבני הגדול, בהם הסתגר יומם ולילה באהל שרה, ונפגש רק עם שואליו בהלכה לזמן קצר ביום, רובם יושבי על מדין בבעיות קשות; יוצא מהרגל הסתתרותו ומשתתף במלוא הדרת הופעתו בשורת אירועים על פי הזמנתה של אגודת ישראל בירושלים שארגנה אותם.
הוא יושב על קידמת במת הרבנים בשלושת האירועים שבהם השתתפו אלפי חרדים ולומדי תורה בהיכל הענק "בניני האומה". האירוע הראשון והמשמעותי מהם היה "הכנסיה הגדולה של אגו"י" אליה הגיעו נציגי היהדות מכל מדינות העולם, וכל חברי מועצות גדולי התורה בארץ וביבשות אמריקה ואירופה למשך כמה ימים בטבת תש"מ.
הגרי"ש הגיע ל"כנסיה הגדולה" לזמן קצר בלבד, ורק לאירוע ה"פתיחה". אבל בדיונים לא השתתף. גם מהאירוע הראשון התחמק די מהר ושב ללימודיו, אחרי ששהה "שיעור צילום" כצחות לשונו (יצויין שאחד מעסקני אגו"י ממארגני האירוע דחק את הגרי"ש לשולי הבימה בכוונה להבליט את הגרש"ז אויערבאך שישב במרכז בצוותא עם האדמו"ר מגור בעל ה"לב שמחה". ורבי חיים קרייזוירט נרגש לזכות שנפלה בחלקו לשבת בסמיכות לרבינו, והפליג בדברים על כך שהמקום בצד נהפך למרכז הבימה מאחר והושיבו שם את הגרי"ש).
מאותו אירוע שבקושי השתתף בו, התיידד הגרי"ש עם גדולי חו"ל, ארה"ב ואירופה, שבקרוהו באותה הזדמנות נדירה שהגיעו לארץ ישראל. מפני שבאותן שנים עדיין לא היו 'שיירות מצויות', ומאותה התוודעות ראשונה החלה תקופת ההתכתבויות שביניהם בהלכה שהגרי"ש היה מראשי המשיבים שבדור כבר אז. (רבי אברהם בן רבינו מעיד מזכרונו על שיחת טלפון בהלכה שהתקיימה בין אביו לבין ה'אגרות משה'). מידידיו שהתכתבו בהלכה, ובביקורם בארץ ישראל נכנסו לביתו לביקורים, היו נמנים רבי דוד ליפשיץ (לפנים הגאב"ד סובאלק); האדמורי"ם מבוסטון; קלוזינבורג; נובומינסק; רבי פייבל כהן; רבי ישראל בלסקי; רבי מרדכי גיפטר; ועוד.
(ומענין לענין: קשר חם היה בין רבינו לבין הנגיד רבי וולף רוזנגרטן משוויץ, שבכל פעם שהזדמן לבקר בארץ ישראל לא היה מחמיץ ביקור לבבי בבית הגרי"ש, וידוע על לפחות ענין ציבורי אחד שעסקו בו יחד [פרשת הסכסוך והד"ת המפורסם של ישיבת חברון]. וכנראה הקשר החל מעת שחתן רבינו רבי יצחק זילברשטיין כיהן כר"מ בישיבת לוצרן שבשווייץ, שר' וואלף היה ממנהליה והיה לגרי"ש הכרת הטוב כלפיו).
אחרי יציאתו הפומבית ההיא, היו כנס ערב הבחירות של שנת תשמ"א; וכן סיום הש"ס בדף היומי, בהם שוב נראה בקהל בהדרו (ב'מזרח' בקדמת סיום הש"ס ישב רבינו כבר ממחזור השישי בשנת תשכ"ח, אולם במחזור שאח"כ נעדר).
שיקול דעת יחודי בעניני ציבור
כשדובר על חרם נגד "אל על" ולאסור עליהם בחקיקה לטוס בשבתות. (בשנות תש"מ) עוד לא היה הגרי"ש נושא בעול הנושאים הציבוריים. מ"מ כשהגיע הנושא לידיעתו, ניתח אותו מכיוון מקורי ביותר, כשלדעתו הצטרף גם מרן הרב שך ועוד.
אמר רבינו: הרי אין חוק שפוטר את בני הישיבות מגיוס, זה רק פטור מרצון טוב של שר הבטחון, אבל החוק מחייבם. אם כן איך אנחנו יכולים לעשות מאבק להכריח את החילוניים ללכת לפי החוק הכתוב דוקא, זה יפעל נגדינו בדבר יותר חמור.
רק ימים רבים אחרי זה נחזה בחוש כמה חכמה וראיית הנולד היתה למחשבו וסברתו. (הסדר זה שלא לגייס בני ישיבות החזיק מעמד ברצונם של שרי הבטחון, רק בגין אי התעוררות ציבורית חילונית לנושא גיוסם. ואחרי עשרות שנים של 'שקט' בעוד נדמה היה שנשתקע הדבר, כשהחלו דיבורים אודות אי השוויון החלו בעיות של גזירות גיוס והחלת חוק גיוס חובה על כולם).
דעת הגרי"ש היתה תקיפה וברורה לו, כמו שהביע בשנים האחרונות בגלוי, אבל רק מקורביו ממש ידעו מה הוא סובר. אחרים הניחו אחרי שנים – כשהחל להביע דעתו לרבים – שחלו אצלו שינויי השקפה ונעשה קיצוני...
כאן המקום להזכיר את העובדה שבמשך כל השנים לא השתמש רבינו בביתו בשבת בחשמל הציבורי המיוצר על ידי יהודים תוך כדי חילול שבת, וכפי שנהגו החזון איש ותלמידיו. כמה בתים בירושלים היו מוארים רק בעששיות נפט בליל שבת, ובבין השמשות של מוצאי שבת היו חשוכים??
רק בשנים מאוחרות יותר חובר הבית לגנרטור שכונתי.
גם לגבי בית הכנסת "תפארת בחורים" ביקש הגרי"ש מגבאי ה'חברה' שידאג שיחובר לגנרטור בשבתות, ודרבנו והמריצו להשיג לזה את המימון הכבד.
מחומרותיו לעצמו כל השנים ניתן לציין גם את העובדה שהגבאי ר"י שטרסברג (שהיה בעל תוקע ובעל תפילה בבית הכנסת "אהל רבקה" בקרית שמואל אצל הגרב"י לוין) תקע לרבינו שוב את כל התקיעות בשעות אחר הצהריים, אחרי ששמע בבוקר את כל התקיעות בחומרא ובהידור. (עדות רבי אשר בנו של ר"י שטרסברג).
היה מקפיד לעשר שוב כל מוצר שנכנס לבית, אפילו שהיה בכשרות מהודרת לא סמך על ההשגחה. גם בענין העופות ובדיקתן היו לו חומרות כמפורט בפרק נפרד. לפסח היו מכינים מים בדוד לכל ימי החג, לפני שבת היו מבשלים את החלב ואת הקפה... ועוד חומרות שרק מי שעקב אחריו שם לב אליהן, אבל הכל נעשה בעדינות וברוגע, ללא לחץ ובלי לומר מילה. (מפי בנו רבי אברהם).
דעת הגרי"ש היתה תמיד בדין פירות ערלה שהתערבו בפירות כשרים, שאם גדלו אצל יהודים יש להם דין "קבוע" ואי אפשר להקל בביטול ברוב, ולכן פסק שבאותם פירות שיש אחוזים ידועים של ערלה בשוק אסור לקנות בחנויות שבהשגחה, כי הם מקילים שזה נחשב ל"פריש" ומועיל ביטול ברוב.
רק אחרי אמצע שנות תש"ל היתה התעוררות של אברכים שרצו כשרות גם לפי דעת הגרי"ש, ובעקבות התעוררות זו חלו שינויים בועדות הכשרות, ובמשך הזמן דעת הגרי"ש המחמירה בזה התקבלה למעשה.
כמו כן, הגרי"ש הידר והחמיר לעצמו בענין הריבוע של המעברתא התחתונה בתפילין של יד, אבל כשמסר הוראותיו לספר של מקורביו הרב מורגנשטרן והרב גיטמן לא הזכיר זאת ופסק לרבים לקולא באותו פרט.
אמנם למרות שהיה נחרץ בדעותיו מאז ומתמיד לא גילה זאת כלפי חוץ, וגם כאשר רצו לפרסם בשמו בעיתון לא היה שייך כי לא הביע דעה בגלוי. רק כשזו היתה הוראה מעשית למתפללים בני עדתו, "ברגע האחרון", היה מסכים שהגבאי ר' יהודה שטרסברג ידפוק על הבימה בסיום התפילה ביום האחרון ויכריז בשמו של רב בית הכנסת הקטן הישן והעתיק "תפארת בחורים" שצריכים להצביע לרשימת אגו"י, או שצריכים ללכת להפגנה וכדומה. ויש זכר בעיתוני הימים ההם להכרזות הללו.
בריחה מפרסום ומהמוניות
הגרי"ש התנהל בפשטותו ובצנעתו, ולא הסכים להיות בפי ההמון או להראות ברבים יותר ממידת ההכרח. דרשותיו היחידות היו ב'סיומים' של תפארת בחורים. ופעם אחת נרשמה דרשתו, והכותב מתלמידיו דיבר עם מערכת קובץ "מוריה" ששמחו מאוד להיות במה להכניס שם את דבריו הנדירים, והקצו לכך מקום של כבוד. אולם כשהגרי"ש שמע על הרעיון הביע את אי שביעות רצונו שדבריו יעמדו במקום מפורסם, והדרשה נגנזה.
הסבר להנהגה שכיחה: בחתונות נכדיו, רואים אותו הרבה פעמים בתמונות יושב ללא הכובע העליון לראשו. כמו"כ ניתן לשים לב שבידו הוא נסעד במשענת הכסא שלצידו, וכך יושב והוגה בדברים ששקוע בהם.
את דרך הישיבה הזו פיענחו הנכדים היודעים מדרכיו ושיגו: היות ויודע שהרבה שמחים לשוחח עמו בדברי הלכה שונים וכדומה, אם יתיישב לידו מישהו חשוב מה"מזרח" לא יוכל להיפטר משיחה עמו זמן רב. לכן הגיע ראשון, הניח כובעו על הכסא שלצידו האחד, ואת היד השעין על הכסא שבצד השני. כאשר בדרך כלל נמנעים מלבקשו להזיז את כובעו מהכסא (מפני הכבוד)...
9/06/2013 21:20