"אמרתי תהילים והתפללתי. הוגדרתי כנס"

מזמור לדוד ● מהי הנקודה שגרמה לדוד ד'אור להתקרב ליהדות? ● מה קרה לו באמצע הופעה בלונדון, וכיצד התגבר על התחזיות הקודרות של הפרופסורים בבית החולים תל השומר? ● ראיון אישי מרגש

אם תקראו את הביוגרפיה של דוד ד'אור, שזו משימה מעניינת למדי, תמצאו שם מוזיקה קלאסית, אופרה, להקה צבאית, אירוויזיון, פסטיבלים בעולם, שיתופי פעולה עם פיטר גבריאל, אלבומי זהב ואפילו הצלחה עולמית. אבל, עד לפני חמש שנים לא היתה בקריירה שלו נקודת ציון יהודית ממשית, למרות הרוחניות הבולטת שלו. מאז שהתחיל, נראה שהוא לא מפסיק. ד'אור הוציא שני אלבומי פיוטים בעיבודים חדשים, תחת השם "שירת רבים", התחבר לערוץ הידברות בהזדמנויות שונות, והיה ממקימי קבוצת האמנים שלומדת מדי שבוע עם הרב יצחק גבאי. וזה, כנראה, לא הכל.

"אני חושב שהרוחניות הייתה קיימת כל הזמן, כבר מהשיר הראשון שהוצאתי 'קול מהשמים', שמדבר על מלאך שבוכה כשהוא רואה מה קורה לבן דמותו, האדם, ואיך אנחנו מתנהגים כשאנחנו נשלטים על ידי קנאות ויצרים", אומר ד'אור בראיון לאתר "הידברות".

"יש בשיר משפט: 'בעיוורונו שרף גם את גנו ואת ביתו'. אז באמת רואים שהיה כל הזמן קיים האלמנט הרוחני הזה, אבל לאלמנט הדתי לקח לי קצת זמן להתחבר, ועוד יותר לשורשים ולמקורות".

השורשים שעליהם אתה מדבר היו קיימים בילדות שלך?

"אני בא מבית מסורתי, כמו הרבה בתים מזרחיים. העניין הוא, שכנער מאמין, האוכלוסייה הדתית שנחשפתי אליה רק דרך הטלוויזיה או דרך מפגשים אקראיים, לא הייתה כל כך אטרקטיבית בלשון המעטה. מה שראיתי כנער זה הרבה מאוד זרמים, הרבה מאוד מלחמות של אגו ושנאת חינם, הפרדה בין ספרדים ואשכנזים, מה שהיה נראה לי ממש תמוה. צריך להבין שבאותה תקופה, אם אתה לא חי בתוך הקהילה החרדית או הדתית, ואתה רק רואה את הדברים מבחוץ - זה לא משהו שיכול למשוך נער לחזור אליו או להיות חלק ממנו".

אני מבין שגם שיעורי התנ"ך לא ממש משכו אותך...

"הייתה לי מורה לתנ"ך שלא מאמינה בקב"ה, והיא לימדה אותנו תנ"ך כמו שמלמדים היסטוריה. זה ממש לקחת משהו מדהים עם סודות ורזים שטמונים בכל אות ובכל מילה, אפילו ברווח שבין האותיות, ולהפוך אותו למשהו מאוד סיפורי ורגיל - כביכול להוריד ממנו את כל הערך מוסף, וכמובן את החיבור שיש לנו כיהודים לספר הזה. אם אתה מוותר על החיבור הזה, אתה לא יכול לקרוא אותו כמו כל ספר אחר. החיבור הזה מוציא ממנו אוצרות".

אז איך אתה היית מלמד תנ"ך?

"אני חושב שזה היה לוקח לי הרבה זמן כי הייתי מתעכב כמעט על כל מילה ומדגיש את הקשר. כדי ללמוד דבר, אני חושב שמאוד חשוב הקשר האישי שלך איתו. זה הספר שלנו, זה השורש שלנו, ודווקא דרך החיבור אפשר להגיע להבנות בעוצמות אחרות. הייתי מלמד את הפשט המובן, ויחד עם זה, גם את כל הסודות".

אם נלך קצת אחורה להיסטוריה המשפחתית, סבא רבא שלך היה הרב הראשי של לוב. איפה זה התנתק במהלך הדורות?

המילה 'התנתק' קשה לי, כי אני מרגיש שזה לא התנתק. אלה פשוט חרוזים אחרים בשרשרת. מה שקרה קרה, ואי אפשר לשפוט את הדור של ההורים שלנו שהגיעו לארץ ב- 49', מצאו אותה שוממה והיו צריכים לפתח אותה. למצוא זמן ללימוד תורה באותם ימים היה דבר מאוד לא פשוט. הם בנו את הארץ, שזו מצווה לא פחות חשובה, וכמו שאני שם לב - דווקא בדור הנכדים יש לי כבר לפחות ארבעה בני דודים שחזרו בתשובה. הדור הזה מתחזק. זה לא נעלם לשום מקום, אלא מגיע וצומח בדורות שאחרי".

במהלך השנים התחברת ליהדות באופן בסיסי אחר?

"התחברתי רק למה שהכרתי. האמונה בקב"ה היא אמונה חזקה שמלווה אותי משחר ילדותי. קיימתי מצוות מסוימות, כמו שמירת שבת, אבל לא ראיתי את עצמי כחוזר בתשובה. רואים את זה כשאתה לומד תורה באמת, ואז נחשף לאור הגדול הזה ולעוצמות האלה, שלא תמיד באות לידי ביטוי בהתנהגות של אנשים שנקראים דתיים. שם הרבה מאוד פעמים, דרך התקשורת, מודגש האלמנט של שנאת חינם ושל מריבות".

בוא נחזור כמה שנים אחורה. אביך חלה בסכרת, ועבר תקופה לא פשוטה. איך היא עברה עליך?

"אבי, עליו השלום, היה איש מאוד חזק ובריא. אני לא זוכר אפילו שהוא חלה אי-פעם בשפעת. מחלת הסוכרת תמיד נשמעת לנו כמשהו שהוא בר-טיפול. זו לא מחלה שנתפסת כסופנית, אבל האמת היא שזו מחלה איומה, כי הגוף בעצם נרקב מבפנים, והאדם חייב לחיות עם איזשהו ריקבון פנימי בעודו בחיים. אבי נאלץ לכרות את רגליו בגלל ריקבון, וסבל ייסורי תופת. פשוט ראיתי אדם חזק ומשמעותי מאוד מבחינתי, שהיה חסר אונים לחלוטין. לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעזור, אבל אנחנו בני אדם. אנחנו מאוד קטנים, ומלבד תפילות שיכולות לחזק או להציל - הרגשתי מאוד קטן. עם זאת, מבחינה רוחנית הוא התחזק בעקבות המחלה. היה את הגוף העלוב, לכאורה, מול הרוח החזקה. זה היה מאוד לא פשוט לראות את זה".

אני רואה שעד עכשיו לא פשוט לך לדבר על זה, מה גם שכמה שעות אחרי שהוא נפטר קיבלתם בשורת איוב אחרת- אחיו נפטר. הם בעצם לא ידעו אחד על המחלה של השני.

"שניהם חלו, וכדי לא להעציב אותם המשפחות לא סיפרו את זה אחת לשנייה. באותו יום נפטרו שניהם. אבי משבץ מוחי ודודי מהתקף לב. זה גורם לך לחשוב ולהבין כל מיני דברים".

מה, למשל, הבנת בימים קשים אלה?

"קודם כל, קיבלתי פרופורציה. הבנתי שרב הנסתר על הגלוי, ושאני לא יכול אפילו לנסות להבין מה רצון ה' פה ולאן הוא מכוון אותנו. הבנתי שצריך לעשות כל מה שאני יכול כדי באמת לזכור אותו ולעזור לו בעולמות עליונים, אם זה על ידי אמירת קדיש, או העובדה שאת הנגרייה שבה הוא עבד הפכתי לסטודיו שלי, שבו אנחנו גם מתפללים ולומדים תורה".

איך אדם כמוך, שלא היה לפני כן בעל אורח חיים דתי, מוצא את עצמו הולך לבית כנסת מדי יום כדי לקרוא קדיש? זה לא דבר מובן מאליו.

"לא חשבתי על זה, זה היה נראה לי דבר הכרחי. הבנתי את המשמעות של זה וידעתי עד כמה זה חשוב, כי זו, למעשה, הדרך היחידה שלנו לעזור לנשמתו של אדם שעזב את העולם למצוא את מקומו בעולמות העליונים".

ועל הדרך זה גם עזר לך...

"כן. אני תמיד אומר שאבא שלי ממשיך לעזור לי גם אחרי מותו, שזה דבר מדהים. כל חייו הוא העניק ונתן ויצר אצלי תחושת ביטחון מאוד גדולה, וגם אחרי מותו הוא לא מפסיק לתת. זה דבר נשגב מבינתי".

אז מה עורר את היהודי שבך עם המפגש היום-יומי הזה בבית הכנסת?

"אחרי מותו, כשהלכתי להתפלל בבית הכנסת, הרגשתי את החיבור הזה לקבוצה גדולה של אנשים ששרה ביחד. כל פעם שואלים אותי אם אני מחזן בבית הכנסת או שר פיוטים, התשובה הייתה שממש לא. בבית הכנסת אני רוצה לשיר עם כולם ולהיות חלק מהאווירה. יש חזן מדהים שהוא מֵחזֶן, ואילו אני בא להתפלל כמו כולם. העניין הוא, שרציתי לעשות כל מיני דברים שאבא אהב, ואחד מהם היה להתפלל. כך, מתוך הסיטואציה הרגשית הזאת שהייתי נתון בה, הרגשתי צורך עז לשיר שירי קודש כדי להעביר את התחושות שלי".

אבל זה לא היה קל, באותה תקופה מוזיקה יהודית לא הייתה בפריחה כמו היום.

"כשהגעתי לחברת התקליטים, ואמרתי להם שאני רוצה להקליט אלבום פיוטים, צחקו עליי. זה כמו שארצה להקליט את 'הבה נגילה' בתור סינגל חדש, אבל זה לא שינה לי. הפלא בעיניי הוא, שבאותו זמן ממש, אומנים רבים הקליטו שירים מן המקורות מבלי שנדברנו בינינו, ואז כשיצא האלבום 'שירת רבים' הוא לא יצא לבד".

תוך חודש הגיע "שירת רבים" למכירות של אלבום זהב, איך אתה מסביר את זה?

"כשהגעתי לרדיו המקומי הם אמרו שיהיה להם קשה להשמיע את החומרים האלו, ולא ידעתי מה יהיה עם זה, אבל הלכתי עם הלב שלי. אני חושב שהזמן היה נכון, כי יש לחברה היהודית הדתית והמסורתית צמא לשמוע ולקבל את העוצמה שקיימת בתוך הפיוטים דרך המילים, והרבה פעמים גם דרך המנגינה שליוותה את אבותינו כל כך הרבה שנים. עד שהתחיל הגל הזה של הפיוטים, הם היו מוקלטים ברמה לא ממש גבוהה וגם לא מאוד מודרנית. אני זוכר שכשהגעתי להופיע בלונדון במסגרת מופע פיוטים, ראיתי איך עשרות אלפי אנשים, שלא מבינים מילה בעברית, כן מצליחים להתחבר לאנרגיה הזאת ולהתרגש".

אבל הם לא מבינים את הטקסט...

"הם לא מבינים, אבל זה מדבר אליהם, כי יש משהו ברקע שהוא הקול של הלב. שירה ומוזיקה זה קול הלב. לא משהו שאנחנו אמורים להבין בהיגיון. אם הרטט נכון- כל העולם מבין אותו. כל הזמן כששרתי חשבתי שבפעם הבאה שאותו אדם יחשוב על יהודים- הוא לא יחשוב עליו דווקא בקונוטציה הפוליטית, או כל העניין של הכיבוש, אלא ייזכר בחוויה הרגשית החזקה שהוא עבר במהלך ההופעה".

אז, למעשה, כל נושא הפיוטים פתח לך עוד יותר את הדרך לקריירה בינלאומית.

"נכון. לפני כן באמת שרתי יותר בסגנון קלאסי, אבל הפיוטים פתחו לגמרי את כל העניין של מוזיקת עולם. זה הפך לדבר מדהים, מצאתי את עצמי באוסטרליה מול 70,000 איש, בסינגפור, בניו-זילנד, מקומות שמי בכלל חשב להגיע אליהם, שר את 'אבינו מלכנו' ו'לכה דודי', מול קהל שמאוד התרגש מזה".

בא נדבר קצת על האכסניה, ערוץ הידברות. אתה מראשוני האומנים שגילו את הערוץ. זוכר את הפעם הראשונה?

"גיליתי את הערוץ דרך אשתי שתחיה. שידרו הרצאה של הרב זמיר, ואנחנו היינו מרותקים. פתאום אתה מקבל שיעור תורה בבית. לא תמיד יש לנו את הזמן ללמוד תורה, ופתאום אני יושב בסלון, מדליק את המרקע, ומקבל שיעור תורה שנוגע בכל מקום אפשרי בנשמה שלי. כיום אין מצב שבין 21:00-23:00 לא נצפה לפחות בשתי הרצאות של הרב פנגר והרב זמיר כהן, ביחד עם הילדים. אני חושב שבין הדברים שקורים, ותוכניות הריאליטי בטלוויזיה של ימינו, הידברות משמשת כאי של שפיות. אמנם לא מוצגת שם טלוויזיה משוכללת במיוחד מבחינת אפקטים, אבל זו טלוויזיה של אמת. היא מעבירה מסר, ויש לה תוכן, אז זה מקרב ומחזק. זו מתנה גדולה שכל יהודי יכול ליהנות ממנה בלחיצת כפתור.

כל העניין של הידברות הוביל אותך גם להיות ממקימי קבוצת האומנים שלומדת עם הרב יצחק גבאי פעם בשבוע.

"אנחנו חבורה של אנשים שמיודדים זה עם זה, ומאוד מחוברים לערוץ וללימוד התורה. הרב יצחק גבאי המקסים התנדב פשוט לבוא וללמד אותנו כל שבוע. כל אחד מגיע מתוך טרדות יומו לשיעור, אז יש את האנרגיה לפני השיעור ויש את האנרגיה שאחרי השיעור".

מה לימוד התורה משנה בך בפועל?

"אני מקבל מזון כל כך גדול לנשמה, כך שבלי שיעור תורה פעם בשבוע אני מרגיש חלש. מעבר לכך, זה נתן לי פרופורציה לגבי החיים. נראה לנו שאנחנו שולטים בגורל שלנו, אבל זה ממש לא נכון. קיבלתי הזמנות מלאס-וגאס לכל מיני הופעות, וכל פעם זה היה יוצא ביום שישי או שבת. היה מדובר בסכומים מאוד גדולים, וזאת הייתה פריצת דרך עבורי, אבל בגלל שזה יצא בשבת נאלצתי לוותר. כל פעם הייתי מגיע לשיעור, אפשר לומר, קצת מבואס, כי עד שאני מקבל הצעה כזו, שהיא חלומו של כל אומן, אני לא יכול להיענות לה. ואז הרב לימד אותי בנועם על המשמעות של השבת, ועד כמה המבחנים שהקב"ה עושה לנו הם דווקא בדברים שאנחנו הכי רוצים. בסופו של השיעור, מצאתי את עצמי מודה על שקיבלתי את המבחן הזה, ועמדתי בו בהצלחה. היום אני כבר בכלל לא רוצה להופיע בשבת, כי אני יודע שהברכה על כך תהיה גדולה ורבה מזו. אתה יוצא עם שמחה, עם הבנה ועם כלים".

עברת גם מבחן אחר קצת יותר קשה, לפני כמה שנים כשסבלת באמצע הופעה בלונדון בליקוי שמיעה פתאומי.

"כן, זה דבר שהיה נורא מבחינתי, וניסי כאחד. באמצע הופעה בלונדון, מול קהל של 25,000 איש, קלטתי שאני שומע חלש מאוד ועם המון צפצופים באוזניים. בהתחלה חשבתי שיש בעיה בסאונד, ולא הבנתי שזה משהו שקשור בי. ביקשתי כל הזמן מהסאונדמן להגביר את הווליום, והוא אמר לי שזה המקסימום. לאט לאט הבנתי שהבעיה היא אצלי, והמשכתי את כל המופע רק מהזיכרון, של איפה הפוזיציה הנכונה של הקול שלי צריכה להיות בשיר הזה ובצליל הזה. חזרתי הביתה תוך הבנה שקרה משהו מאוד קשה. הלכתי לפרופסורים גדולים, כמו ראשי מחלקת אף-אוזן-גרון באיכילוב ובתל השומר, וכולם אמרו לי שאין מה לעשות". 

מה שמעת בפועל?

"שמעתי חלש מאוד. שמעתי את מי שמדבר, אבל ביחד עם צליל נוסף. כלומר, שמעתי שני קולות בעת ובעונה אחת. זה מטריף את כל החושים, כי אתה כל הזמן ברעש פנימי. אפילו לישון לא הייתי מסוגל. בגלל שאסור היה לי לשמוע או להיחשף לרעש, אשתי שלחה את הילדים לאמא שלה וסגרה אותי בחדר. נאלצתי לצרוך תזונה מסוימת ולהיות בשקט כמעט אבסולוטי. אסור היה אפילו לדבר לידי".

מה עשית כל היום?

"קראתי תהילים. בין פרקי התהילים הייתי קורא קצת ספרים, אבל רוב הזמן אמרתי תהילים והתפללתי. אחרי שלושה חודשים הוגדרתי כנס. כשהגעתי לאותו פרופסור בתל השומר הוא אמר שזה לא הגיוני והוא לא יכול היה להסביר את זה. זה קרה בזמן שהייתי בשיא, ולימד אותי עד כמה אנחנו קטנים, וכל הזמן הקב"ה מזכיר לנו להיות מי שאנחנו ולתת לו לנהל את העניינים. בסופו של דבר זה הכניס אותי מאוד לפרופורציה".

מה שינית בקריירה שלך מאז המקרה הזה?

"המון דברים. קודם כל שיניתי את צורת ההופעה. בהופעה אין כמעט 'אני'. גם אם מדובר בהופעות ענקיות מול הרבה מאוד אנשים, אני יושב על כסא מרוכז בעצמי ושר. אנשים כל הזמן אומרים לי 'תרקוד, תזוז', אבל אני לא רוצה. אני שר כי אני מעביר איזשהו מסר. כשאני שר אני עוצם את עיניי וחש חיבור שאותו אני רוצה להעביר לקהל". 

המשמעות היא הקטנת האגו?

"אני חושב שכן. גם ההבנה שהכל כל כך בר חלוף וכל כך נזיל, הופך כל הופעה לחוויה חדשה ומרגשת. כל הצלחה של הופעה זה לא מובן מאליו, זה דבר שאני מעריך אותו ומודה עליו. גם על האפשרות והיכולת שלי לבוא ולשיר אני מודה, כי אני מבין שהיום זה קיים, אבל אולי מחר זה כבר לא יהיה, ואני צריך לנצל את המקסימום בזמן שזה קיים".