רעיון לפרשת השבוע "קֹרַח"

"וַיִּקַּח קֹרַח... וְדָתָן וַאֲבִירָם ... וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן ... וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם" ● האם הקנאה והרצון לקבל יותר – הן אכן תכונות פסולות? ● ואולי דווקא הקנאה, היא הכוח המניע אותנו קדימה בחיינו ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "קֹרַח"

קנאה ורצון לגדלות זוהי שאיפה טבעית של האדם, אולם יש להבחין בין רצון לגדלות וקנאה חומרית, לעומת רצון לגדלות וקנאה רוחנית.

הקב"ה נטע באדם את הרצון לקבל לעצמו, כדי שיוכל להטיב לו. ללא רצון לקבל אין לאדם תחושת חסר, וללא תחושת החסר לא ייווצר העונג - כי כל חסר שבא על מילויו מביא את האדם לידי עונג.

"וַיִּקַּח קֹרַח" – מלמד שכל רצונו היה לקיחה של כבוד וגדלות לעצמו. וזהו שורש כל הרע בעולם, הבסיס לכל המחלוקות וכל המלחמות – הקנאה והרצון לקחת משהו, השייך למשהו אחר (כסף, רכוש, נשים, מעמד, תפקיד, כבוד ...).

"קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" לא באמת חיפשו להטיב לעם ישראל, כל שעניין אותם היה השררה, לתפוס את השלטון מקום משה ואהרן. קֹרַח קינא באהרן ורצה להיות כהן גדול במקומו, בְּנֵי רְאוּבֵן רצו להשיב לשבט ראובן את הבכורה וההנהגה, וה"חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם" רצו לקחת את ההנהגה משבט לוי, ולהשיבה לבכורי ישראל.

קבוצה זו התאפיינה במערכת של אינטרסים אישיים, וקנאה פנימית, אשר יצרה מחלוקת רעה, או כפי שאמרו חז"ל – "אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (משנה מסכת אבות פרק ה משנה יז).

טבעו של האדם הוא, שלא להסתפק במועט, אולם תהליך התיקון של האדם בעולם הזה הוא לנתב את טבעו זה, מרצון של עוד ועוד מילוי חומרי, אל עבר השאיפה לקבל עוד ועוד מילוי מן המימד הרוחני.

מילוי חומרי מספק לאדם אושר ממקור חיצוני, ועל כן זהו אושר קצר מועד, התלוי באספקה שוטפת ממקורות חיצוניים. כאשר המקורות הופכים מוגבלים, מתעוררת הקנאה, ועולה הרצון לקחת מן האחר את אשר שלו – "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים".

במילוי רוחני, אין הדבר כך כלל, המקורות למילוי רוחני הם פנימיים ואינסופיים, ובאים מלימוד תורה, התעמקות והבנת דברי חוכמה, עשייה, יצירה, נתינה, השפעה, ועזרה לאחרים.

השגתו של מילוי רוחני באמצעים אלו, אפשרית אך ורק באמצעות יגיעה אישית, ועל כן לא ניתן לקחת מילוי זה מהאחר, ולא ניתן לגזול את הישגיו הרוחניים של האדם האחר. כיוון שהמילוי הרוחני בא ממקורות פנימיים בלבד, הוא יכול להזין את האדם, ולמלא אותו לאורך זמן רב ביותר.

קנאה באחר בענייני חומריות היא קנאה רעה, המביאה לידי שנאה ושפיכות דמים, על כן קבעו חז"ל כלל לענייני החומר –
"אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" (מסכת אבות פרק ד).

אולם ברוחניות אסור לאדם להיות שמח בחלקו, אדרבא, עליו לגלות קנאה בתלמידי חכמים, ולשאוף להיות כמותם, ולעשות את מיטב השתדלותו לגדול ולהשיג עוד בהתאם ליכולותיו, וחייב לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה, כה).

"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים"
קֹרַח ועדתו (חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה) מייצגים את אותם כוחות באדם שכל עניינם – הרצון לקבל את שאינו שייך לו במישור החומרי (הרצון לקבל לעצמו בלבד). ליצר הרע תירוצים שונים ומשונים שכל עניינם להצדיק את מטרתו זו.

"הַמְעַט מִכֶּם, כִּי הִבְדִּיל אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו, לַעֲבֹד, אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה', וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם".
משה לא ממש מבין את רצונם של קרח ובני משפחתו בגדולה החומרית, הוא מציין בפניהם כי בתור לווים זכו כבר למילוי פנימי אינסופי - קבלו קרבה רוחנית אל הקב"ה, ונהנים מן הזכות לעבוד במשכן, ולשרת את עם ישראל.

"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה ..."
כאשר רואה האדם בחומר וברכוש כלי להאדיר את עצמו, הוא מרכז את כל כוחותיו לשם סיפוק תאוותיו, ומנסה בכול עת להשיג עוד ועוד. שלב אחר שלב, הוא מקלקל, ובמידה ולא יתעורר לתשובה בזמן, יפספס את ייעודו ותיקונו בעולם.

זהו קֹרַח, שנתקנא במשה ובאהרן, ורצה הוא להיות הכהן הגדול, ולא בכדי לשרת את העם, אלה כדי לגדל את עצמו ואת כבודו שלו.

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו"
לעומתו של קֹרַח, בולטת ענוותו של משה. משה ואהרן לא בחרו בייעודם, הם קיבלו את התפקידים כהוראה מאת הקב"ה. כל עניינם אינו להאדיר את עצמם, אלה לדאוג לעם ישראל ולהביאם אל הארץ המובטחת. הם מייצגים את הכוחות האחרים באדם, אלו העושים שימוש בחומר בקדושה, כדי להשפיע שפע, ולעזור לאחר.

"וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' ... וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ."
בתוך כל אדם מתחולל מלחמה, זו מלחמת עד בין כוחות הקדושה שבו, ובין כוחות הטומאה שבו. מלחמה בין נפשו האלוקית, שכל רצונה לתת ולהשפיע שפע לסביבה, לבין נפשו הבהמית, כוחות ה"סטרא אחרא" (הצד האחר) שבו, שהם היפך הגמור לקדושה – זהו הרצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו בלבד, וללא גבול.

"וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה' ; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת"
הקנאה היא כמו אש, ויש לה את היכולת לכלות את האדם, או לאפשר לו לממש את תכלית תיקונו בעולם הזה.

שני צדדים עשו שימוש ב"קְטֹרֶת" - קֹרַח ועדתו רצו לעשות בה שימוש, כדי להשיג גדולה לעצמם – אך ה"קְטֹרֶת" הפכה ל"סם המוות" ושרפה את נשמתם.

ואילו משה ואהרן עשו ב"קְטֹרֶת" שימוש לשם הצלת נפשות ישראל מן המגיפה ("וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם...וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה"), ועל כן עבורם הקטורת הפכה מילוי רוחני אינסופי.

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ."
הָאָרֶץ" היא החומר – ואדם הדבק בקנאה החומרית, ומעוניין בחומר ובכבוד לשם גדולה עצמית, ולשם מילוי תאוותיו, סופו שאותו החומר יכלה אותו, ויבלע את יצריו ותענוגותיו.

עד מהרה הוא ישוב לקנאתו, תחושת החסר בו תגבר, והרצון בעוד ועוד חומר לא יניח לו לנפשו.
מרגע שיגיע אל הנקודה, אשר היא מעבר להישגיו החומריים, ולא יוכל עוד לספק את תאוותו, יאבד האדם את תחושת החיות – וימאס בחייו.

בכל אחד מאיתנו קיים כוח קנאה כמו זה של "קֹרַח", כוח הרוצה להקטין את האחר ולקחת גדולה לעצמו - זו קינאה רעה שכל עניינה להחריב את האחר.

אולם קנאה אינה חייבת להיות רעה בהכרח, וכאשר האדם מתוקן במידותיו, אז הקנאה משמשת אצלו רק כמנגנון פנימי מדרבן, הנותן לו מוטיבציה, ורצון בצמיחה, ושיפור עצמי. ועל קנאה זו נאמר: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה" (בבא בתרא).

משימתו של עם ישראל בעולם היא גידול רוחני, תוך ניהול חיים בדרך התורה, וקידוש החומר. תפקידנו להיות הכוח המניע את העולם אל עבר הגאולה, להיות אלו, המורים את הדרך לכל עמי העולם, כיצד לוותר על קנאתם הרעה ודבקותם בחומר, ולדרוש את דרך האמת הרוחנית. כאשר נשכיל לנהוג כך כולנו, נזכה להיגאל, ויבוא משיח צדקנו במהרה בימנו ממש.