מבט לפרשת השבוע "קֹרַח"
כבוד המלכות ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר, שאומנם מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, כך שאסור למנוע כבוד ממלך, אבל מלך ישראל – מנהיג אמת - מוכן למחול על כבודו כדי להחזיר רשעים בתשובה ● פרשת קֹרַח
" ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" ט"ז, כ"ה.
"אומר ריש לקיש: מכאן, שאין מחזיקין במחלוקת" (סנהדרין קי, א). מבאר רש"י, וז"ל : "שמחל על כבודו, והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת". במדרש תנחומא פרשת בהעלותך מובא, וז"ל : "ואמר לו הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, שנאמר: "ויהי בישורון מלך". מה מלך - כשהוא יוצא, תוקעין לפניו. אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף." כלומר, שמשה רבנו זכה גם לכתר מלוכה.
וקשה במסכת קידושין ל"ב, ב: "אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר – נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול. מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר: "שום תשים עליך מלך", "שתהא אימתו עליך". אם-כן איך משה רבנו מחל על כבודו, הרי יש איסור למנוע כבוד ממלך, גם כשהמלך בעצמו מרשה ומוחל על כבודו?
אולי אפשר לחלק ולומר, שהדין ש"מלך שמחל על כבודו –אין כבודו מחול" נאמר רק כלפי העם, וכוונת ההלכה היא שגם אם המלך מרשה לזלזל בכבודו, גם כשהמלך מודיע, שאינו מקפיד על מעמדו, הרי לנו - כעם, כציבור, אסור לקבל את מחילתו. לכן אנחנו חייבים להמשיך לכבד אותו, אבל כל האיסור הוא של העם, למלך אין שום איסור למחול על כבודו.
אם נדייק בלשון הגמרא: מהיכן נלמדת ההלכה, שמלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, מהפסוק "שום תשים עליך מלך", שתהא אימתו עליך. כלומר: שלנו - העם, יש חיוב אימה מהמלך. לפי הדברים מובן, שמשה רבנו רשאי היה למחול על כבודו, והיה עניין גדול למחילה כדי לנסות למנוע מחלוקת.
וכך מבאר הרשב"ם, שמשה חשב, "שאולי יחזרו בתשובה" – אם ייתן להם כבוד עצום, שהמלך בכבודו ובעצמו הולך ואחריו זקני ישראל, כמו שכתוב בהמשך הפסוק, הם יבינו את הטעות ויחזרו למוטב.
ואולי אפשר להוסיף לפי שיטת הרשב"ם, שמשה רבנו העדיף את כבוד הקב"ה מכבודו שלו. אומנם למשה יש דין של מלך, אך גם המלך עצמו חייב בכבודו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה. כשיהודי חוטא, גורם חילול השם. כשאותו יהודי חוזר בתשובה, יש קידוש השם. לכן משה רבנו רצה לקדש שם שמים, כי מלך ישראל מוחל על כבודו משום כבוד מלך מלכי המלכים.
לפי ההלכה לדתן ואבירם היה אסור לקבל את מחילתו של משה המלך, הם היו חייבים בכבודו, אבל במקום שהם יזדעזעו מהמחילה של כבוד המלכות, הם נשארו ברשעותם ולא חזרו למוטב אלא נשארו דבקים במחלוקת.
בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור מקשה, למה דתן ואבירם מוזכרים לדיראון עולם, גם אחרי מותם בפרשת פינחס בעת מניין בני ישראל נאמר: "ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם, הוא דתן ואבירם קרואי העדה , אשר היצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' ".
מבאר ה"חידושי הרי"ם", שהם בכלל לא היו משבט לוי. לכן הם לא תבעו כבוד לעצמם. כל מחלוקתם הייתה לשם מחלוקת. לעומת שאר מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, שדרשו כבוד לעצמם. בגלל כבוד אפשר להבין שיוצאים למחלוקת, אבל סתם בלי נגיעה אישית, בלי שום מטרה, הרי זה חטא לשם חטא. על כך לא סולחים אלא התורה מפרסמת אותם לגנאי.
לפי היסוד שאמרנו, אפשר להוסיף על דברי ה"חידושי הרי"ם", שאומנם למשה רבנו היה דין של מלך ואעפ"כ הוא מחל על כבודו, ואחריו באו ראשי האומה, שבעים הזקנים.
אחרי שמשה מוכן להשפיל את מלכותו ולתת להם כבוד שלא מגיע להם. ויותר מכך, שאסור להם לקבל כבוד ממלך, והם נשארו רשעים ולא לקחו מוסר – מגיע להם שנזכור אותם לגנאי לדורות.
היסוד שנלמד – הם יצאו למחלוקת בלי סיבה, בוודאי לא לשם שמים, ואפילו לא לצורך אינטרס אישי, אך בכל זאת, משה רבנו – המלך, כדי לנסות להחזיר אותם בתשובה, היה מוכן למחול על כבודו.
כמה השתדלות חייבים לעשות כדי לנסות להחזיר יהודי בתשובה!
14/06/2015 09:25