ממרוקו לבית המקדש

מאיר בן אלול היה ירקן במרוקו ● התחתן עם גיורת מאוסטרליה ● משם עבר לירושלים והחל לחקור את העיר העתיקה ● בהמשך שימש כמדריך במנהרות הכותל, חשף מקומות נסתרים והפך למומחה בתחום ● בראיון ל"הידברות" הוא סיפר את סיפור חייו המרתק

הדבר הראשון שתופס את עינך כשאתה נכנס לביתם של משפחת בן אלול הוא הפער. בסופם של מדרגות תלולות בסמטת 'שבות רחל' ברובע היהודי שבירושלים, נפתחת הדלת בברכת 'ברוכים הבאים' אלי מבואה מקושטת. שם אתה מוצא תקרות מקומרות, שולחן עגול רחב עטור במפה רקומה, עששית חשוכה, ספר זוהר וכתבי יד צפופים. למולם, כמו הבדל הקודש מן החול, מסך LCD רחב, ערימות תקליטורים, צמד מחשבים, ממירים ורמקולים רבי עוצמה, ממש כמו אולפן קטן.

במרכז החדר, באמצעו של הקונטרסט מקבל אותנו מאיר בן אלול. הוא נולד בקזבלנקה, מרוקו, ומספר על משפחה עניפה ממגורשי ספרד, שצמחה בקהילה היהודית דאז, "היינו שבעה ילדים, 4 בנים ו-3  בנות". הוא השני בחבורה.

בתי החולים בימים ההם היו נוהגים "לערבב תינוקות" כלשונו. צוות ביה"ח היה מחליף לא פעם בין תינוקות ערביים ליהודים, ומנצל את הסח הדעת של ההורים, כל זאת לפני שהקימו בית יולדות יהודי זמן קצר אחר כך. "אבא שלי ידע מה קורה שם, לכן בכל לידה היה צמוד לאמא שלי מהתחלה ועד השחרור. כדי שלא יהיה סיכוי שהתינוק יהיה בלי השגחה לרגע והרופאים ינצלו את העיתוי". מאיר מבטיח לנו בחיוך שרק לכן אנו משוחחים עם 'מאיר המקורי', שבשל ערנותו של אביו הוא איננו 'אחמד בן שרה'.  שוכנענו.

מכלוף, אביו של מאיר עסק במקצוע אופייני ליהודים החיים בארץ ניכר, מסחר. "אבי עסק ביבוא עורות, הוא היה רוכש עורות של בהמות בצרפת ומוכר אותם לייצור תיקים, נעליים וכו' במרוקו". אמו היתה עקרת בית.

האם שררה מתיחות בין היהודים והערבים במקום מגוריכם?

נראה כי תגרות רחוב לא היו דבר נדיר בקזבלנקה ביום-יום, אך תקופת 'ההתחממות' בזמן החלפת השלטון היא זו שהוסיפה זרדים למדורה שכבר החלה לבעור. "אם לא היתה מתיחות, יהודים לא היו עולים לארץ", מחייך מאיר, "נראה שכדי לעלות את היהודים לארץ ישראל, צריכה האדמה הזרה ´להקיא אותם´".

כשהוא אומר "להקיא אותם" הוא מתכוון לאנקדוטה הבאה: "הייתי ילד בן 4, אני זוכר שישבתי בבית באמצע משחק. השותף של אבא שלי, ערבי תושב המקום, נכנס אלינו בבהלה וציווה על הורי: 'היום בערב אתם מגיעים אלי הביתה כולכם, ולא יוצאים מפתח ביתי עד מחר בלילה'. הוא סיפר ששמע כי מתכננים לערוך לילה של שוד וביזה בבתי היהודים ובחנויותיהם, ורצה להציל את משפחתנו, אליה הוא רחש כבוד וידידות. אמי זרזה את כולנו, ובאמת שהינו בביתו במשך יומיים. לאחר מכן גילינו את הפוגרומים שחוללו אותם חמומי מח במשך היממות הללו, והודינו לה' שלא יצאנו בנזק בגוף או בממון".

מאיר מדגיש, כי למרות השנאה שנשבה ברחובות, השלטון במרוקו החשיב מאד את היהודים. מלך מרוקו הראשון אמר לבנו בסוף חייו: "דע לך, שעצם הצלחתי במלוכה עד לסוף חיי היתה בגלל היועץ היהודי שהיה לי. אם אתה רוצה לשמוע לעצתי ולהיוותר על מקומך, אני ממליץ לך תמיד לדאוג שיהיה יהודי במשרה בכירה בשלטון, וכך תצליח". ואכן, עד היום מאיישים נציגים יהודיים משרות בארמון המלוכה במרוקו.

העלייה לארץ

זה היה הטריגר הראשוני, אם כן, להחלטה על העלייה לארץ ישראל. "אבי תמיד אמר כי ´יהודים שייכים לארץ ישראל´, ידענו זאת תמיד וחיכינו רק לאפשרות לממש זאת".

השלטון התיר לעלות לארץ?

"לא. היה צו איסור יציאה, הגבולות היו חסומים. אך לא אדם כאבי ירים ידיים. לקח לו כמה ימים אמנם, אבל בסופם הוא הגה תכנית גאונית שהצילה רבים מיהודי העיר".

ראשית, נפגש מכלוף, אביו של מאיר עם נציגי הסוכנות היהודית, הוא הגיע אליהם עם תוכנית מדוקדקת וסדורה והפתיע אותם בנתונים. ´ישנן 400 משפחות המבקשות לעלות לארץ ישראל´, הבהיר להם, ´וחשבתי על תכנית מילוט´. נציגי הסוכנות קבלו את דבריו בסקפטיות, הם לא האמינו שהאדם שלפניהם מתכנן הרבה קדימה. בכל מקרה, הם השאירו פרטי קשר למקרה והתכנית תבוא לידי מימוש, וכך יוכלו לסייע בהמשך הדרך.

"גם בנסיעות העסקים שלו, אבי נדרש לשלם ממון רב בכדי לעבור בגבול. המשטר חשש מבריחה, ולכן הכבידו בתנאים של העוברים ושבים". במסגרת אחת ממסעות המסחר שלו שכר מאיר מלון במרסיי, אותו יעמיד לרשות המשפחות שתברחנה את הגבול. תחת מסווה של ´חופשת קיץ מרוכזת´ נשלחו עשרות נשים וילדים לצרפת, כאשר פרטי השהייה שלהם מועברים לביקורת הגבולות באורח שגרתי. במשך זמן הפגרה הזה, נותרו אביהם של מאיר, ועוד מספר אנשי עסקים בעיר, מכרו את נכסיהם, ארגנו את המטלטלים והסידורים האחרונים ויצאו את הבית בפעם האחרונה באצטלה של נסיעת עסקים נוספת. בהתרגשות רבה התאחדו המשפחות בבית המלון במרסיי, כשלאחריה עלו לארץ ישראל ונפגשו עם נציגי הסוכנות שפערו עיניים בהשתאות נוכח הצלחת התכנית".

איך היתה ההתאקלמות בארץ?

"הגענו בשנת 1955, פרק זמן לא ארוך לאחר הקמת המדינה. התנאים שחיכו לנו אמנם לא הזכירו את חיי הרווחה שהיו לנו במרוקו, אבל ידענו שזה עניין של סדרי עדיפות, וניסינו ´לראות את הטוב´".

את גוש העולים הנוכחים ריכזו בכפר קטן על יד נתניה, מעברה של 250 צריפים על יד קיבוץ פחן. מקום מזערי שכלל פחוני מגורים, בית כנסת ומרכול. כדי לסייע לעולים בראשית דרכם, ניתנו להם תלושי מזון מיוחדים. מאיר מספר כי משפחתו שמנתה 7 ילדים קיבלה 3 תלושים לבשר, דגים וירקות וכן ניתנו להם 2 צריפים להשתכנות, זכות כשלעצמה.

מה זכור לך מהתקופה הזו?

"מעורפל, הייתי ילד בן 4, לא מספיק הבנתי מה קורה סביבי. נפלנו על עיתוי של מלחמת סיני. אני זוכר אותנו יושבים בפחונים הדקים ההם ומקבלים הוראות מהצבא ´לכבות עששיות´, ´לאטום את הבית בגלל הפגזים´. לא בדיוק הבנתי מה הולך, וקצת התלוננתי ש´אם גם פה מתקיפים אותנו - מה היה שווה הכל?´. אבל היתה הרגשה מרוממת יותר, להיות על ארץ אבותינו, וידענו שגם התקופה הזו תעבור. והיא אכן עברה, אחרי תקופת התאקלמות קצרה כבר חפשנו מקור פרנסה, וזה אומר שהדאגות החדשות קלות מן הישנות".

הקרבה לקיבוץ פחן הולידה ג´וב אידיאלי לאמו של מאיר, גב´ בן אלול. היא קבלה משרה כמבשלת בחדר האוכל של הקיבוץ והייתה מכינה מטעמים, מגבנת גבינות ומתבלת מאכלים לשביעות רצון כולם. "השכר שלה היה מועט מאוד", מספר מאיר, "אך מה שקיים אותנו היתה האפשרות שהיא קבלה לקחת הביתה מוצרי בסיס ללא הגבלה. ירקות, פירות, קנקני חלב, ביצים וכו´. דברים שהיוו צריכה משמעותית אצלנו וחסכו לנו המון".

מגורים במעברה היו עניין של זמן, משפחת בן אלול ביקשה בית של קבע באותו האזור, על יד נתניה. אביו של מאיר תכנן עם אחיו – הדוד, כי הוא ירכוש דירה בסמוך לים, ולאחר כל הבירוקרטיה וההכנות, הוא יזמין אותם לבוא אחריו.

המגורים בצפון: משפחה זו משפחה

"אבי שמע לעצתו וחיכה, יום אחד קיבלנו ממנו מברק שאמר "אני נמצא ב´חלסה´ – כך כונתה אז קריית שמונה´". אבי לא הבין איך פתאום הוא עבר מהאזור המוכר לצפון הארץ. אבל דודי הפציר בו: ´יש לך מכונית, פה זו עיר קטנה ומתפתחת, תוכל להתפרנס ברווח, תעשה הובלות קטנות ותרוויח את לחמך´. אבי הסכים בלית ברירה. בכל זאת, משפחה זו משפחה, ו´טובים השניים מן האחד".

שני האחים קבעו להיפגש בעיר הצפונית כדי לבחון את המקום, אביו של מאיר המתין לאחיו ובינתיים ניגש לקיוסק כדי לאכול דבר מה, אחרי טלטלות הדרך. בעודו משוטט בין מדפי החנות, לפתע התנפל עליו מישהו וטפח על גבו: "מכלוף", קרא לו, "ראיתי את אבא שלך אתמול". מכלוף בן אלול לא הבין: האדם שעמד מולו היה מכר מבית הכנסת בקזבלנקה, ופתאום הוא פה בקרית שמונה. וראה את אביו? הלא אביו נפטר לפני שנים.

"אתמול אבא שלך בא אלי בחלום", הוא נזכר, "ואמר לי ´הבן שלי יבוא מחר, תעזור לו´. ועכשיו אני רואה אותך פה". אחרי דברים אלו לא היה צריך מכלוף להסס. הוא הבין שמלמעלה סובבו שיגור שם ויישאר בחברת אחיו ומשפחתו. לבן שיחו הנרגש הוא אמר: "מבית הכנסת לא נפרדנו, וגם כאן פגשתי אותך, זה סימן משמיים, אני נשאר".

"לאחר תקופת הסתגלות הקים אבי את החברה-קדישא הראשונה בקרית שמונה, אני נשלחתי ללמוד בבית הספר הדתי – ´הרמב"ם´ שהוקם שם, לאחר מכן למדתי בישיבת ר´ מאיר בעל הנס בטבריה והצלחתי מאד בלימודי. ב"ה השתקענו", מסכם מאיר.

"באותה תקופה לא היו מוסדות חזקים לילדים דתיים, אבי רצה להקים בית ספר ממלכתי – חרדי, לא ממלכתי דתי. הוא היה איש שקם ועושה. הוא ערך רישום לשש כתות של תלמידים, אך לא קבלנו מבנה. במקום להלחם  בבירוקרטיה אבי עשה מעשה. הוא פרץ לבנין מגורים חדש שלא אוכלס, והפנה את הילדים לחדרים השונים: "אתה כיתה א', אתה כיתה ב", הצביע על החדרים וכן הלאה. בהמשך 'אגודת ישראל' עזרו לנו בהבאת כסאות ושולחנות לתלמידים. עד שקבלנו מבנה".

מוריו של מאיר חיבבוהו מאוד. הם אמרו כי הוא למדן גדול והציעו לאביו להעבירו לישיבה תיכונית במקום להמשיך לתיכון הכללי, מאיר אכן למד תקופה בישיבת ר' מאיר בעל הנס בטבריה, אך לאחר מכן 'נכנס לו ג'וק לראש', כהגדרתו, והוא החליט להחליף כיוון.

צבא המורדים

"בתקופה ההיא היה לחץ חברתי ש´מי שלא מתגייס הוא לא גבר´", הוא מסביר, "באותו זמן, שאני קורא לו ´גיל הטיפש עשרה´, רציתי להתקדם. ביקשתי להיכנס לפנימייה ביד בנימין כדי ללמוד הוראה. אבא שלי התנגד לכך, הוא רצה שאהיה יהודי חרדי".

"אבל יום אחד היה לי יצר הרע", זיק שובב נתלה בעיניו, שעה שהוא משחזר, "כתבתי מכתב לצבא שאינני רוצה את הפטור, ואני רוצה להתגייס מידית. התגובה לא אחרה להגיע: "בא". כשאבי ראה את הצו הוא אמר לי:"מה קרה,  יש לך פטור!" אמרתי לתומי "לא יודע". אבי אמר: "אם אתה מתגייס – אתה לא רואה את הבית!". כמו גבר מתבגר אמרתי "לא צריך", ואכן במשך כחצי שנה לא ראיתי את הבית. בשבתות חופשיות הייתי מתארח אצל אחותי בתל אביב וכך מעביר את התקופה. ידעתי שלהוריי קשה שלא לראותי, וגם אני התגעגעתי".

באמצע תקופת השירות של מאיר פרצה מלחמת ששת הימים. "אמי התחילה לבכות לאבי, היא חששה מהמלחמה ורצתה לראות אותי. יום אחד הגיע קצין לאוהל שלי בבסיס ואמר: ´קח את החפצים שלך ותניח אותם באפסנאות´. שמתי מדי א´, פתאום אני רואה את קצין העיר של טבריה מחכה לי מחוץ לשער הבסיס. הוא ניגש אלי ואמר ´תעלה לאוטו´. פקודה זו פקודה. הוא ידע שאם הייתי נוסע באוטובוס, לא הייתי עוצר בבית. הוא הכניס אותי אל תוך דירת הוריי, הייתי עם המדים. ההורים שלי הופתעו, אבא שלי הביט בי רגע או שניים, היה כעס בעיניו, אמא שלי בכתה ולא הפסיקה לחבק אותי, גם אני בסך הכל התרגשתי. אחר כך ישבנו ודיברנו, האווירה הפשירה, וזו היתה הסולחה שלנו".

במבט לאחור, אתה מבין את הכעס של אבא שלך?

"מבין. אני לא יודע מה הייתי עושה במקומו, משום שהתקופות אחרות וכל ילד הוא מקרה אינדיווידואלי, אבל אני יודע שהרצון שלי להתגייס נבע מילדותיות. היה לי קשה מאד להתמודד עם האוכלוסייה הלא – דתית, אבל בלית ברירה, כאשר כבר הייתי בפנים אמרתי לעצמי: ´נכנסת ללוע הארי - ה´ יעזור´. ראיתי את זה כדרכא אחרינא – דרך אחרונה, סוג של ´ירידה לצורך עלייה´".

לאחר שחרורו המוקדם הוא החל לחפש עבודה. ליד קריית שדה התעופה בלוד, ניצב מפעל לייצור כנפיים למטוסים. מאיר הצטרף לצוות הטכנאים ושכר דירה בחולון, בשביל הנגישות. "בדיוק אז ירו קטיושות על קריית שמונה, היו פחד וחרדה גדולים. ביקשתי מההורים שלי שיבואו לדירה שלי עד יעבור זעם, וכך היה".

נפילת האח במלחמה

למעבר למגורים בירושלים קדם אירוע טראגי. "היה זה במלחמת ההתשה" מספר מאיר בקול נמוך. "אחי הבכור משה, היה במילואים ושירת כחובש ראשי. באותו יום היה זה תורו של אחד החובשים התורנים לצאת לסיור, אך הלה ביקש פטור מהמחויבות בגלל שאשתו היתה לפני לידה, והוא ביקש לעזור לה. הרופא האחראי אמר: "הוא חייב לבוא, מלחמה זו מלחמה", אבל אחי הרחמן אמר "אבוא במקומו, פעם אחרת נתחלף". ברגע שהם הגיעו לגזרה התחילו הסורים לירות על כוחותינו. בדיוק כשנכנס אחי לשוחה, נפל פגז בבור והוא נפצע קשה. באותו היום הוא תכנן לנסוע עם ארוסתו לחתונה של קרובי משפחה, אמא שלי גיהצה לו חולצה לבנה, ארגנה לו חליפה וחכתה לראותו. אבל אז - דפיקה בדלת, קצין העיר הופיע בפתח, בפנים מבשרות רעה. אבי ראה אותו, הוא הכיר אותו מאירועים שונים במסגרת עבודתו כאיש חברא קדישא, אבל מה הוא עושה פה? "היום זה שלך", הוא אמר לאבי לאט. לאמי לא אמרו דבר, חששו מתגובתה. אחי ז"ל סבל ארבעה חודשים ייסורים קשים בבית החולים, ולאחר מכן נפטר.

מני אז היה אביו של מאיר כאוב מאד, ומעולם לא חזר לשמחתו הקודמת. הוא התקשה להתהלך בשכונה אפופת הזיכרונות, בית העלמין היה קרוב, והזיכרונות שברו את לבו. עקב האסון והשלכותיו, משרד הביטחון הקדיש דירה בירושלים למשפחה מוכת הגורל שעקרה מדירתה, בתקווה ליישוב טוב בעיר הקודש. מאיר, אז בחור בן 18, החליט להישאר מאחור, הוא עבד יחד עם דודו שהיה משווק ראשי של מוצרי שטראוס באזור, ובכך הרוויח את לחמו. בתוך בית פרטי עם שישה חדרי שינה ופרדס הוא חי במשך תקופה, עד כי גברו געגועיו ועבר גם הוא לירושלים.

החנות, השידוך, הדירה

ה´עליה שלאחר הירידה´ אליה התכוון מאיר, נגלתה בדמות הישיבה אליה הוא חזר לאחר שנות נטישה. "חייתי כבר בגפי בירושלים, בשכונת מחנה יהודה. למדתי בישיבה ובמקביל, כהשלמת הכנסה הציעו לי לעבוד בבית הכנסת ´משכן יוסף´ תמורת 2,000 שקל בחודש. כך הייתי מנקה את המקום, עובד בתור שָמָש לכל העניינים שצריך, וגומר את החודש בדיוק.

"באחד הימים נכנס מישהו לבית הכנסת ואמר לי: ´אני רואה שאתה אוהב ביזנס, יש לי פה חנות קטנה למטה, למכירה. אני אתן לך אותה בזול ותמצא בטוח מה לעשות איתה´. חשבתי שאנסה את מזלי, לחצנו ידיים וסגרנו עיסקה. בינתיים קניתי רכב סוסיתא והתחלתי למכור ירקות שהבאתי מהשוק הסיטונאי. בתחילה הלך יפה, אך לאחר שנה וחצי התחילו החנויות בסביבה למכור באשראי, דבר ששיחק לרעתי. לי לא היתה היכולת לפרוס לתשלומים והלקוחות נטשו אט אט". אך לא אדם כמאיר ירים ידיים, במקום זה, הוא יפעיל את הראש. כדי לאושש את העסק הוא החליט לגוון. לצורך כך פתח מחלקת דגים ועופות כדי להביא אנשים לחנות. החנות שגשגה לתקופה מסוימת, אך השפל הגיע שוב. "בקושי כיסיתי את מכירותיי, עשיתי חשבון, שאני עובד בבית הכנסת כדי לכסות את חובות החנות, והעסק כבר לא השתלם". ההחלטה לסגור גמלה בלבו והוא החל לנקוט בצעדי צמצום עד כדי חיפוש בעלים חדשים.

בחצי השנה האחרונה של החנות, החלה להגיע אשה עם מבטא אמריקאי. "היא היתה חריגה בשכונה, ולא התעניינתי במיוחד. מדי פעם היתה נכנסת וקונה מעט מצרכים תוך שהיא שואלת בנימוס ´how are you?´, מחקה מאיר את מבטאה המתגלגל. "באחד הימים היא פנתה אלי ושטחה את בעייתה: יש איזו תקלה בבית והיא מבקשת לדעת האם יש מישהו באזור שמתקן תריסים. אמרתי לה: ´אני אשתדל לעזור לך בעזרת ה´ לאחר שאסגור את החנות, אנסה לתקן בעצמי´. כהבטחתי ניגשתי לביתה לאחר יום העבודה ואיתרתי את הבעיה בתריס. בזה זה נגמר. לכאורה. יום אחד נכנסה לחנותי רבנית מהאזור, ואמרה ´אני רוצה להכיר לך מישהי, אשה טובה".

ככה הכרת את אשתך?

"זו היתה השגחה פרטית, זיהיתי אותה מיידית כאותה בחורה עם התריס. דברנו קצת, היא ספרה על עצמה ועל עברה, התפעמתי מאד לראות שהיא התגוררה באוסטרליה בבית שהיו בו כל הנאות העולם, מרחבים עצומים של שדות והורים מקסימים, אך עזבה הכל והתגיירה, ממש כמו רות המואביה. ראיתי שהיא מתחזקת ומבקשת ללמוד ולהעמיק עוד ועוד ביהדות, וידעתי שה´ שלח לי את זיווגי בדרך הזו, ולצורך כך גרם לי לפתוח את החנות כדי לפגוש בה שם".

היתה זו שנת 1987, מאיר ואשתו הטריה דבורה התגוררו בשכונת מחנה יהודה. דבורה דוברת האנגלית עבדה כמדריכה בסוכנות היהודית, ומאיר המשיך לעשות חיל בישיבה, כאשר כהכנסה צדדית הוא שימש כגבאי בבית הכנסת ´אוהל אברהם´ ברח´ אוסישקין ברחביה. אהבתם של בני הזוג לירושלים ולכותל המערבי הלכה והתעצמה, מדי שבת הם נהגו ללכת רגלית לכותל, להתפלל מנחה וערבית כשבאמצעם הם פורשים לצד, נוטלים ידיים לסעודה שלישית ובוצעים על סנדביצ´ים שהכינו מבעוד מועד. 

החלום הגדול לגור ליד מקום המקדש לא עומעם,  אבל הידיעה כי הדבר בלתי – אפשרי העיק מעט. ההכנסה המצומצמת בלאו הכי ומחירי הדירות ברובע היהודי שהרקיעו שחקים לא הותירו מקום של תקווה מציאותית. אך בסופו של דבר הם קבעו שם את מקומם.

לא הותיר אבן על אבן

מאז המגורים בעיר העתיקה של ירושלים, הפכו מאיר והקירות, מאיר והאבנים, מאיר והמשעולים, לסיפור אהבה שלא נגמר. "היה לי צמא אדיר ללמוד ולחקור אודות ירושלים הקדמונית, הרגשתי שאני חייב לממש את הזכות העצומה לגור פה ולהיחשף לעוד ועוד הוד קדומים כדי להעריך".

ומשם עברה הדרך שלך לחקר העיר העתיקה ובית המקדש?

"זה היה פשוט ביותר. ידיד הציע לי לעבוד כשומר במנהרות הכותל בגלל קרבת המגורים. עבדתי אצל חברת ´אריה שמירה´ והוצבתי בפתח האתר. תוך כדי שמירה יצא לי להקשיב למדריכים ולהסבריהם. כמי שלמד וידע מעט מתולדות עם ישראל, פתאום חלחל אצלי החסר הזה. ראיתי שהם מספרים היסטוריה חילונית, ולא משלבים מהיהדות ומהתנ"ך ביסוסים לכל מה שרואים. התחלתי להעיר להם, דברתי עם המנכ"ל האחראי ואמרתי: "יש חילונים שלא אכפת להם, אבל יש ביניהם יהודים טובים, וזו הזדמנות חד פעמית לחלחל יהדות לנפשם. מילה שלך יכולה לחולל רושם אצלו, ונרוויח יהודי!".

התגלית הזו הפכה לשליחות של מאיר. הוא החל לפתוח ספרים, להעמיק עיון בארכיונים ולאסוף בצמא כל בדל של מידע אודות בית המקדש, העיר העתיקה ודמויות יהודיות שהתגוררו בה. "ככל שלמדתי יותר - השתגעתי מכמות המידע החדש שנחשף בפני. התחלתי להדריך אנשים מחוץ לשעות העבודה. למרות שלא הייתי רשום כמדריך באתר, השמועה עברה מפה לאוזן והיו ימים שהדרכתי כ-4 קבוצות ברצף".

על המדפים הסלוניים בבית משפחת בן אלול נחים אלבומים וקלסרים בשורות. עלעול קצר מגלה תמונות תקריב של ממצאים ארכיאולוגיים, שערים קדומים ובסיסי עמודים עתיקים. "כל הצילומים שצילמתי היו בעקבות תחקירים של היסטוריונים, רציתי לאמת את זה, איתרתי מקומות חדשים וצילמתי הכל. ראיתי כמה הוכחות וביסוסים רוחשים מתחת לפני השטח ואף אחד אינו מודע אליהם.  כמה שרידים עתיקים וחד משמעיים כלפי הקיום שלנו כאן מסתירים הערבים מתחת לבלטות הרובע המוסלמי" מסביר מאיר.

הגילויים דחקו בו להוציא את הידע החוצה, ומהר. כל פיסקה תלמודית אודות בית המקדש, כל עדות קדמונית, כל קטע גמרא או אמרת חז"ל, תועדו ושולבו בהדרכותיו, לפשט, לדרש, ולעומק.

"הייתי מבחין בקהל שמולי ויודע לאיזה רבדים עלי להגיע. הייתי מסביר להם: ´אחרי הספירה´ ´לפני הספירה´, ´ספירת העומר´" הוא צוחק "הכל תלוי בסוג האוכלוסייה. כאשר היינו מגיעים במסגרת הסיור במנהרות הכותל, אל הגומחה שהינה הכי קרובה למקום בו היה קודש הקודשים תיארתי את הסיטואציה הנדירה ברגש רב, והאורחים היו ממש בוכים. ´לא סתם הטומאה רוצה את הקדושה כל הזמן´, אמרתי להם. ´מזה היא ניזונה´. אבל עם ישראל הוא עם הנצח והוא המקור. אין אף אחד שיוכל לטעון כי הממצאים פה שייכים לאומתו. גם האיסלאם לקח מאתנו קטעים, כמו שאמר לי הרב בניהו שמואלי. הם לקחו קטעי נביאים ושמו בקוראן. ואני ניסיתי להוכיח עד כמה המקום שייך אך ורק לנו".

איי-מקס בית מקדש

למאיר ידע רב, ודומה שעם השנים החומר רק גדל. ככל שנדמה שמוצו החשיפות, נראה כי הן רק מתחילות.

בשל כאבים קשים ברגליים נמנע ממאיר להדריך באתר כבר מספר שנים, אך לא אדם כמותו ינוח על זרי הדפנה. כמי שחדור מוטיבציה מגיל אפס, רתם מאיר את מרצו וכישוריו לטובת הטכנולוגיה. וזה פשר המכשירים והמסכים שהפתיעונו בתחילת ביקורנו. הטכנולוגיה אותה רותם מאיר לטובת ההדרכה מסייעת לו ביצירת סרטים תלת-ממדיים הממחישים את ההיסטוריה, בית המקדש לשעבר ושלעתיד ועוד סיורים וירטואליים פורצי דרך ומתוחכמים. ההפקה כוללת סריקת צילומים ייחודיים, התבססות על פסקי תנ"ך ומחקרים, ושעות של למידה והתנסות, תכנון ושימור - כל זאת במטרה המבקשת להוכיח את בעלותנו על המקום ולהוות השראה למיליוני היהודים המבקרים באזור במהלך השנה.

"אנחנו לא כמו האנגלים ששלחו אנשים שיחפשו את ארץ התנ"ך. הכל שלנו, ואנחנו לא צריכים שיגידו לנו את זה" מסכם מאיר.

אחת מההדמיות המרגשות שיצר מאיר, בה זכינו לצפות, מתארת את בית המקדש בתלת ממד - כיצד הוא יורד מהשמיים לעתיד לבוא. בעזרת משחקים ויזואליים מצליח מאיר להמחיש את בואנו לכותל ואת פתחו של בית המקדש במקום שבו נמצא כיום מסגד אל-אקצא, שכלי עיצוב ממוחשבים, מחקו אותו מהמפה. התיעודים האלו, בנוסף לקטעי חדשות שהוא אסף לאורך השנים וקשורים למקום, מבקשים כולם בשמו: "מטרה אחת יש לי, שנצליח לזכור את העבר, בשביל עתיד טוב יותר".

"הרי אחרי הכל, כאן נברא העולם", מצביע מאיר מחוץ לחלון ביתו, על הרובע היהודי. "פה למטה נמצא מעיין השילוח – המקווה הראשון בעולם שבו טבל אדם הראשון. פה נמצאת אבן השתיה", הוא מצביע אל הכותל, מקום בו הושתת העולם. "פה אשב כי איותיה".
 
"הרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר: ´ושמחנו בתיקונו´ – הקב"ה ישאיר לנו איזה משהו קטן שנוכל לתקן בבית המקדש השלישי - אולי בורג קטן שצריך לסובב, כסא שצריך להזיז וכו´, ואנחנו נבוא ונשלים ונשמח. כי כשכל אחד שותף ויש לו חלק במשהו - הוא שמח כשהדבר מתוקן. שנזכה בעז"ה.