הצילני מיד 'אחי', מיד צה"ל

ממקום שהכשיר רבנים ידועי שם, הפך צה"ל למרכז לאישים שהפכו את שנאת הדת למרכז חייהם. עכשיו אתם רוצים שנתגייס? ● סא"ל הרב דב פוברסקי, מסתכל במבט נוגה על השינויים שעובר צה"ל בשנים האחרונות
 
לפני כ-27 שנים, לאחר שנים של לימוד בישיבה ועוד כמה בכולל, עמדתי בפני התלבטות: האם להתגייס לצה"ל לתפקיד רב צבאי או לוותר על ההצעה המפתה בכדי לשמור על זהותי החרדית.
 
כמו כל דבר, העלתי את הסוגיה בפני סבי זצ"ל.
 
סבי זצ"ל לא ענה מיד. הוא ביקש לברר עם אנשים המכירים את התחום האם יכול להיגרם לי נזק רוחני כתוצאה משירות צבאי כרב.
 
סבי הזמין לביתו אישיות רבנית ידועה, אדם שעשה מילואים במשך שנים רבות ברבנות הצבאית, אותה אישיות ידעה לדבר ולספר על מקרים ואירועים מחפירים המעידים על ירידה רוחנית מפחידה אותם חזה במו עיניו בתקופת שירותו - במעוז משרדי הרבנות הצבאית. הכף כמעט והוכרעה אלא שמאידך הופיע בפניו רב צבאי מכהן, כזה שידע לספר על מעמד הרב הצבאי, על תפקידו, על יכולותיו להשפיע ובעיקר על מקומו כרב, שעצם כך אמור לשומרו מכל פגע - אילו רק יחפוץ בכך.
 
ההחלטה נתקבלה, ויצאתי לשירות ארוך של כ-20 שנה של שירות קבע בצה"ל, בתפקידים שונים ומגוונים. החילותי את שירותי בכמה תפקידים ובסיסים בחיל האוויר, לאחר מכן בבה"ד 1 - ביה"ס לקצינים במצפה רימון, באוגדת איו"ש, ביחידות מודיעין מיוחדות ולבסוף בפיקוד העורף.

כיום אני נושא דרגת סגן אלוף במיל'.
 
עד עצם היום הזה אני נמנה על כוחות המילואים, כאשר לאחרונה נתבקשתי למיזם מיוחד בפיקוד העורף - ואף נעניתי לכך בחיוב.

תגידו ביושר, השקמיסט עדיף?
 
לאחרונה כאשר המונח 'שוויון בנטל' הושלך לתוך כותלי בית המדרש, בתצורה של כתב אישום כזה, שאיננו כמשל. המאשים את לומדי התורה האוחזים בלפיד המאור הגדול, בנר שהוא נשמת העם, נר שהוכיח את כוחו במשך אלפי שנים - כמחזיק אותנו בכל מצב, מהתבוללות בין הגורים ועד לשמירה ממש - כמאמר חז"ל שתורה 'מגנא ומצלא' (מגינה ומצילה), עליהום בכל משמעות המילה שהקימו קבוצת ח"כים טירונים, כנגד הציבור החרדי בכלל, וכנגד לומדי התורה בפרט, ומי אם לא צה"ל הועמד בראש החנית והחזית - משל היה כקרני ראם אימתניים מופנות ומאיימות כנגד כל מי שמחזיק תורת ישראל בידיו ובלשונו תורת חיים.
 
כאילו בני התורה אינם אלא קבוצת אנוכיים אגואיסטים, המעדיפים ישיבה נוחה ונעימה על ספסלי הישיבה במקום לרוץ על הג'בלאות ולסכן את חייהם לטובת המדינה והעם.
 
כאילו אותם בני ישיבה, חיים בפאר והדר, חיי מותרות ותענוגות, על חשבון אותם מקריבי נפש מחיילי צה"ל.
 
גרועים הם בני הישיבות בעייני מפציצי 'השוויון בנטל', משקמיסט שמשרת במסגרת 'שבוע שבוע' (שבוע בבסיס ושבוע חופש בבית), ביחד עם אחיו הטבחים והאפסנאים, שמשרתים במסגרות דומות ובחופשים זהים. שלא לדבר על כאלה המשרתים 5/9, חמישה ימים בבסיס ו-9 ימים - בבית, בחופש.
 
אני לא מדבר על ספורטאים מצטיינים שהם זוכים לחופשות ארוכות כמעט לפטור מלא משירות בצה"ל. כי ספורטאי ועוד מצטיין הוא בכלל אליל, בעייני אותם אלה הזועקים ל'שוויון בנטל', ספורטאי הוא סוג של 'פרה קדושה' שאין לגעת בה, בדיוק להפך ממה שנראה בעינינו, בזבוז זמן לריק.
 
לכן, אני חושב בליבי, אילו היום הייתי מתבקש לאותה סוגיה ולאותה שאלה והתחבטות, האם להתגייס לצה"ל, האם לאו?
 
המכבסה המשובשת
 
נראה שאילו אכן הדבר היה עולה לדיון כיום, הרי שהשאלה לא הייתה כלל, משמע שלא הייתי מעלה על דעתי אופציה שכזו של שירות בצה"ל.

זאת למרות שמבחינה טכנית של שירות חרדים ותנאי מחייה בסיסיים, כיום המודעות לצורכי החייל הדתי, בנושאים מסוימים, מוכרים יותר לראשי הצבא. כיום ישנה התחשבות יתירה ברוב המקרים והנושאים שטרם עלו לדיון בתקשורת החילונית, וטרם עשו בהם שימוש פרוע, על ידי החברים הטירונים בכנסת, ולא רק שם.
 
הם הפכו את המושגים והמילים במין מכבסה כזו המשבשת לא רק את השירות הצבאי של החייל הדתי, אלא גם את המילון והתובנות הישראליים.
 
דוגמה אחת לשיבוש מוחין היא: מה שאנו מכירים כצניעות - הם מכנים 'הדרת נשים' ופגיעה במעמדה של האישה באשר היא.
 
ובכל זאת הצבא עשה שינוי מהותי במגמתו בשל ההשפעה ההרסנית של אוכלי החרדים לתיאבון, והשינוי לא בהכרח לטובה - להפך..
 
הצבא של פעם, לא לחם כנגד לומדי התורה, הוא לא איים להושיב אחר סורג ובריח כל מי שיעז ללמוד תורה לשמה.
 
הצבא של פעם, עסק בהכשרת חיילים למקצועות הלחימה ותומכי הלחימה. לצבא של פעם לא הייתה מגמה לגייס חרדים, להפך, כל מי שחפץ ללמוד היה נדרש להציג את האישורים המתאימים לכך - ובכך תם העניין של הצבא בו.
 
אותם אלה יוזמי הקיטוב והשנאה, אותם אלו שבחרו להכות בבני התורה ובציבור החרדי, קנו ביושר רב, את הריחוק והתיעוב של הציבור החרדי בצה"ל.
 
אני לא מאמין שבן תורה אחד יכנס בסופו של יום, בשערי בית הכלא, מאידך אני מאמין בהחלט שכאלה שבעבר היו מתגייסים, מאותם אברכים שמיצו עצמם בישיבות - לשיטתם, וחיפשו להם מקור פרנסה ובדרך מצאו עצמם מתגייסים, כיום הם לא ירשו לעצמם להתגייס לצבא שנלחם בכל הקדוש והיקר להם.
 
אם בכך הם חפצו - הם הצליחו בגדול.